לדעת המבי"ט מועילה צוואת שכי"מ גם בלא עדים ואם היורשים מודים שכן צווה המוריש מחויבים לקיים צוואתו.
הרמ"א בסדר הגט סעיף ד כתב: ויש לבעל להשוות עצמו עם הסופר והרב והעדים קודם שמתחילין לכתוב (מצאתי כתוב בשם מהר"ן ז"ל).
אם הדרישה לילד אינה משום מצוה ובנין העולם, ואין משמעות שזוהי הכוונה, לא צריך לומר, את הנימוקים המובנים לרצון לילד.
נמצא שלפי המהר"י בן לב, מהר"ם אלשיך והחלקת מחוקק, אין האב יכול להוציא את הבן מאמו, אבל לפי המבי"ט יכול להוציאו מאמו.
לפי הרשב"א ודאי, ולפי בעל שארית יוסף מספק, אין לנו להתחשב בקביעת הבעלות על פי הרישום, אלא יש לברר מי שלם תמורת הבית.
כתב הרשב"א: לעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחרי מה שייראה בעיני ביה"ד בכל מקום ומקום, שיש בו יותר תיקון ליתומיםת
לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה.
אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות, אפילו אם מחל על הכל, מחול. וכל שכן אם פירש בה - מחילתך כמחילתי. מכל מקום יש לנהוג בסמכות זו במידה ובמשורה ובהתאם לנסיבות התיק.