חיוב גילוי מסמכים רק שברור לבית הדין שיש זכות לתובע
הנה כתב הטור בסוף סימן ט"ז: "עוד שאלה ששאלת האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו שהורו הגאונים שכופין אותו להוציא, אם צריך התובע שיאמר בפירוש מה זכות יש לו בשטר או לא. תשובה: הוראה זו של הגאונים לא פשטה בארצנו ואין כופין לשום אדם להראות שטר שבידו בשביל טענת אחד שאמר שיש לו בו זכות, אם לא שאמר בפני ב"ד דברים שיש להם אמתלא, אז יראה השטר לדיינים ויראו אם ימצאו בשטר הזכות שטען זה ובעניין אחר אין כופים לאדם להראות שטרו, שאין אדם רוצה להשביע את עצמו שידעו העולם עושרו וממונו." העולה מדברי הטור, שאין לחייב אדם להראות שטרותיו מחמת טענת התובע, אלא אם כן ברור לבית הדין על פי אמתלא ברורה שיש בהן ראיה וזכות לתובע, הא לאו הכי, אין לחייב אדם לשתף פעולה עם התובע ולחשוף את שטרותיו וזכויותיו.
האם כל תובע רשאי לדרוש גילוי מסמכים? (סתירה בדברי הטור)
אולם הבית יוסף הקשה על דברי הטור, שנראה שקיימת סתירה בין דבריו כאן לדבריו בסימן ס', שם הביא את דברי הרמב"ם שבהלכות טו"נ פרק ה' הלכה ז'-ח' וז"ל הטור שם: "כתב הרמב"ם האומר לחבירו שטר שבידך יש לי זכות בו, וזה אומר איני יודע אם יש לך זכות בו אם לא, או איני מוציא שטרי - כופין אותו להוציאו, טען ואמר שאבד השטר - מחרימין לו חרם סתם, טען בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו - הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ונאבד ממנו, וכזה הורו רבותי." מדבריו אלו עולה שיש לכפות כל מי שלטענת התובע יש בידו זכות וראיה לטענתו. וכך הקשה הב"י שם: "כתב הרמב"ם האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו וכו'. בהלכות טוען פ"ה (ה"ז - ח). ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן דברי הרמב"ם סתם, כאילו אין חולק עליהם, ובסימן י"ו (ס"ג) כתב שהרא"ש חולק בדבר, וכתבתי שם שדעת הרשב"א כדעת הרא"ש.
חובת הנתבע לגלוי מסמכים כאשר מודה שיש לתובע זכות בהם
והשו"ע לכאורה פסק כדעת הרמב"ם בסימן ט"ז סעיף ד' וז"ל: "האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו, אם הלה מודה שיש לזה בו זכות, חייב להוציאו בבית דין, ובית דין יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו, אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה, אין מחייבים אותו להראות שטר לשום אדם. אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם על כל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו שיראנו - יחרים. ואם טען זה בוודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו - הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו." ונראה מדברי השו"ע, שדווקא אם הלה מודה שיש לו זכות בו, אז מחייבים אותו להוציא. לפי דברי השו"ע והמדויק בו, אין סתירה בין פסקי הרא"ש לבין הרמב"ם, משום שהרמב"ם שפסק לחייב אדם לחשוף את שטרותיו, היינו באופן שהנטען אינו מכחיש את טענות התובע, ואילו הרא"ש שהכריע שאינו חייב לחשוף שטרותיו - מיירי באופן שהנטען מכחיש כל קיום וזכר לראיות המצויות אצלו.
בקשה לגילוי מסמכים כשהתובע טוען ברי שיש לו זכות
והסמ"ע סבר שאין כל סתירה בין פסיקות הטור ובין הרא"ש לרמב"ם וז"ל: "ועוד כתב בשם הרמב"ם שם (ה"ח), טען ואמר שאבד השטר מחרימין [אותו] חרם סתם, ואם טען ברי שהוא יודע בודאי שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ונאבד (ממש) [ממנו], עכ"ל. ולאו דוקא שטוען נאבד ממני, דה"ה אם טען לא היה לי שטר כזה מעולם וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה, דנשבע. וז"ש המחבר כאן ואם טען זה שהוא יודע בודאי שהשטר הוא אצלו ה"ז נשבע היסת שאינו אצלו, ומשו"ה לא כתב המחבר לקמן סוף סימן ס' כלום מדברי הרמב"ם הנ"ל וסמך אמ"ש כאן, ודו"ק. ובזה תבין דלא פליגי אהדדי הרא"ש והרמב"ם, ולא כמ"ש הב"י ומשמעות ד"מ דלקמן סוף סימן ס', ועיין דרישה (שם סעיף כ') מה שכתבתי עוד מזה. מדבריו עולה, שהחילוק בין דברי הרא"ש לבין דברי הרמב"ם הוא, אם התובע טוען טענת "ברי", שברור לו שיש לו זכות אצלו - אז מחייבים אותו להציג את הזכות הזו, אך אם אינו טוען "ברי" - אין חיוב להציג מאומה.
כשהתובע גילוי מסמכים נותן המתלאה לדבריו טענתו מתקבלת
ואילו בעל הכנסת הגדולה (בהגהת הבית יוסף אות ח') חילק אחרת בין הרא"ש לבין הרמב"ם וז"ל: "ואני בעניי איני רואה שום סתירה בדברי ר' בעל הטורי' ז"ל ממ"ש כאן למ"ש בסי' ס', שכבר כתב כאן שאם אומר בפני ב"ד דברי' שיש בהם אמתלאה או יראה השטר לדיינין. ולכן בסי' ס' העתי' דברי הרמב"ם ז"ל בסתם מפני שאינ' סותרין למ"ש כאן, דאפשר דהרמב"ם ז"ל איירי כשנתן אמתלאה לדבריו שאז כופין אותו להוציאו לכ"ע. ומצאתי און לי בתשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' כ"א שהביא כאן ר' בעל הטורים שכתב בסוף התשו'. ואפשר שגם הוראת הגאוני' כך היתה כשנתן אמתלאה וכו'. וכיון שרא' ר' בעל הטורים ז"ל שאביו הרא"ש ז"ל הסכי' הורא' הגאוני' להוראתו כתב' בסתם בסי' ס'."
צריך אמתלא הניכרת לבית דין שיש לתובע זכות
מדברי בעל ה"כנסת הגדולה" עולה, כי אך ורק אם קיימת אמתלאה לדבריו, שיש לו הוכחות בשטר לזכותו, אז מחייבים אותו להמציא את שטרותיו, ואף הרא"ש יודה לכך וכפי שכתב שם בהמשך. כדברי הכנה"ג הכריעו אף התומים בס"ק ט' וכן הנתיבות משפט בס"ק ו' וז"ל: "(ו) שאין בידו. ואם אמר שאינו מכיר, מחוייב להראות לבית דין והם יכירו, ודוקא שיש אמתלא הניכרת לבית דין שיש לו זכות, אבל מסתמא לא, דאין אדם מחוייב להראות שטרו לבי"ד. כנה"ג (הגהות ב"י אות ח'), או"ת (אורים סק"ט).
התנאים המצטברים למתן צו לגילוי מסמכים
העולה מדבריהם: שכאשר תובע מבקש מבית הדין לחייב גילוי מסמכים למיניהם, שלדעת התובע קיימות בהם ראיות, צריכים להתקיים התנאים הבאים: א. שטענת התובע הינה טענת ברי (דעת הסמ"ע). ב. שקיימת לפחות אמתלא לדבריו המוכיחה ומחזקת את חששותיו וטענותיו לקיום ראיותיו וזכויותיו אצל הנטען (כנה"ג, תומים, נתיבות המשפט). ג. אם הנתבע מכחיש את דברי התובע או לא (מדוייק מדברי השו"ע).
המאמר הינו החלק ההלכתי בפסק דין שמספרו:344470/8 בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה. לפני כבוד הדיינים: הרב בנימין אטיאס – ראב"ד, הרב דוד גרוזמן, הרב בן ציון הכהן רבין.
במאמר זה הובא רק החלק ההלכתי של פסק הדין בשילוב כותרות משנה והדגשות אשר אינם במקור.
