פסק בשולחן ערוך בסימן ס"ט סעיף ד: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְּנֶגֶד מְזוֹנוֹתֶיהָ. לְפִיכָךְ, אִם אָמְרָה: אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, שׁוֹמְעִין לָהּ.
אם הדרישה לילד אינה משום מצוה ובנין העולם, ואין משמעות שזוהי הכוונה, לא צריך לומר, את הנימוקים המובנים לרצון לילד.