האם התובע והנתבע חייבים להסביר את טענותיהם בבית הדין?
חושן משפט סימן ע"ה סעיף א
מאת הרב שלמה לוי טוען רבני ומגשר
בעריכה והגשה מחודשת מאת דוד עשור טוען רבני ומגשר
התובע חייב לפרט את טענותיובדיון הראשון בבית הדין, דהיינו: לא מספיק שיטען שהנתבע חייב לו אלא צריך לפרט: הלוויתי לך, הזקת לי, גזלת ממני וכדומה.
הנתבע אף הוא צריך לברר דבריו בדיון הראשון בבית הדין הרבני, דהיינו: לא מספיק שיגיד שהוא אינו חייב דבר לתובע, אלא צריך לפרט ולומר: החזרתי לו את ההלוואה, לא היזקתי לו, לא גזלתי וכדומה.
מדוע התובע והנתבע צריכים לברר דבריהם בדיון הראשון ובשאר הדיונים?
לרמב"ם והשולחן ערוך: שמא בעלי הדין טועים בדין וחושבים שהדין כאן הוא לטובתם.
למרדכי, הרא"ש, ורמ"א: מדינא דגמרא התובע והנתבע אינם צריכים לברר את דבריהם. אולם, כיוון שרבו הרמאים, צריך לברר, שמא אחד מהם משקר.
אם הנתבע אינו רוצה לברר דבריו בדיון הראשון?
כותב הרמ"א (עפ"י דעת הרא"ש ומבואר בסמ"ע שכן דעת השולחן ערוך), שאם נראה לדיינים שאינו מברר דבריו מתוך רמאות, יפסיד בדין. אך אם נראה לדיינים שאין כאן ניסיון לרמות, רק שאינו יכול לברר דבריו (כגון שאינו זוכר אם הלווה והחזיר, או שלא הלווה כלל), לא הפסיד, אך מתחייב בשבועה.
(סעיף א) התובע את חבירו בבי"ד, מנה לי בידיך. בית דין אומרים לו, ברר דבריך, ממה חייב לך , הלוית אותו? או הפקדת בידו? או הזיק ממונך, שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו, וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום, או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו והוא חייב לו.
והטעם הוא: כי אולי הם טועים בדין וטענות התובע ו/או הנתבע, אינם טענות מוצדקות, שיש בהם בכדי לחייב או לפטור מתשלום. ומה שכבר נכתב בעניין זה לעיל חושן משפט סימן ע סעיף ב הוא אחרי שביררו טענותיהם, כשהתובע טוען שהוא הלווה כסף לנתבע והנתבע טוען פרעתי, ומוסיף הנתבע שיש לו גם עדים. ונחלקו הדעות:
לדעת השולחן ערוך הנתבע חייב להביא את העדים כדי לברר את דבריו, אף על פי שבדרך כלל הטוען פרעתי במלווה על-פה אינו צריך להביא עדים. אולם אם הוא מביא את העדים, והם מכחישים, ואומרים שהם לא ראו שפרע, הוא יכול לטעון דלאו אדעתייהו (שהוא טעה וחשב שהם יודעים), ויפטר מלשלם. אלא אם טוען שהזמינם כעדים בזמן שהוא פרע את החוב, שאז חייב לשלם.
ולדעת הרמ"א שפטור מלשלם ואינו צריך להביא את העדים, אך אם הביא אותם והם הכחישו אותו, חייב לשלם (סמ"ע ס"ק א). ואפילו היה חכם גדול, אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו. כי אע"פ שת"ח לכאורה לא יטעה בהלכה, אומרים לו לברר דבריו, שאינך מפסיך מכך, ומשני נימוקים אומרים כן: א) כדי שהצד שכנגדו לא ירגיש שהוא מופלה לרעה. 2) כי הוא נוגע בדבר ולכן הוא אינו רואה חוב לעצמו (סמ"ע ס"ק ג).
מה הדין כשהנתבע אינו רוצה לברר את דבריו בדיון הראשון בבית הדין?
כתב הרמ"א: ואם [הנתבע] אינו רוצה לברר דבריו, אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד, ואם לאו אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר וכיוצא בזה, אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו ברר דבריך אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו, משום דנפישי רמאים (מרדכי, רא"ש) ועי' לעיל מ"ש סימן ע"ב סעיף ז.
השולחן ערוך אינו חולק על דברי הרמ"א, כי אם הרמ"א התכוון לחלוק על השולחן ערוך הוא היה כותב בלשון "יש אומרים", אלא שהשולחן ערוך פסק כלשון הרמב"ם והרמ"א הביא את דברי הרא"ש שלא באו לחלוק על הרמב"ם אלא רק מבאר את דבריו (סמ"ע ס"ק ד).
לסיכום:
א. התובע והנתבע צרכים לברר את הטענת בבית הדין בדיון הראשון וגם בשאר הדיונים, והטעם לזה שמא בעלי הדין טועים בדין וחושבים שהדין לטובתם, ובכדי לברר שאחד מבעלי הדין אינו משקר.
ב. כאשר אחד מבעלי הדין אינו מברר את דבריו יתכן שיפסיד בדין, אלא אם כן נראה לבית הדין שאינו יכול לברר את דבריו.
ג. בכל מקרה בית הדין אמון על בירור הדין בדיון הראשון ובשאר הדיונים, ויוכל בית הדין לשאול את בעלי הדין באופן ישיר את השאלות הרלוונטיות לצורך בירור הדין.
רצוי ונכון להתייעץ עם טוען רבני בכדי להיות מוכנים לדיון הראשון בבית הדין הרבני.
