מאמרים

אִם הַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת, יִכְתֹּב בַּאֲדָר רִאשׁוֹן: לְיֶרַח אֲדָר רִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי יִכְתֹּב: לְיֶרַח אֲדָר הַשֵּׁנִי. וכתב הרמ"א: וְאִם כָּתַב בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן: אֲדָר סְתָם, כָּשֵׁר.

פוסק השולחן ערוך: בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִכְתֹּב: ''בְּיוֹם אֶחָד לְיֶרַח פְּלוֹנִי''. והרמ"א כתב וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִין בְּאֶחָד לְיֶרַח וּמִכֹּחַ זֶה יֵשׁ נִמְנָעִים לָתֵת גֵּט בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

כאשר האישה החלה לפרוק עול, צריך לבחון האם עשתה אחת משלושת הדברים שהוזכרו בבית שמואל.

דבר שבעיקרו תלוי אך ורק בין שני הצדדים לסכסוך, ובכוחם הם, לקבל החלטה בהסכמה לגופו של עניין ניתן למוסרו לבוררות.

בית הדין יפסוק כפי שיקול דעתו, בין לדין בין לפשרה ובין לפנים משורת הדין.

כאשר האישה באה בטענת מומים ומחייבים את בעלה לגרש אינה מקבלת תוספת כתובה, כיון שעל דעת להתחתן עמה ולגרשה לאחר מכאן לא הקנה לה את תוספת הכתובה

כתב הרמ"א: דווקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה.

אִם הִתְחִיל לַחְתֹּם מִקְצָת שְׁמוֹ, וְלֹא אָמַר לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ, וְאַחַר כָּךְ נִזְכַּר וַאֲמָרוֹ, יֵשׁ מַכְשִׁירִין, תרומת הדשן סִימָן רכ''ח.

פוסק השולחן ערוך: גֵּט שֶׁזְּמַנּוֹ מְאֻחָר, כָּשֵׁר לְגָרֵשׁ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ נְתָנוֹ לָהּ מִיָּד, אֵין הַגֵּרוּשִׁין חָלִין עַד הַזְּמַן הַכָּתוּב בּוֹ. וְיֵשׁ פּוֹסְלִין גֵּט מְאֻחָר.

מייד כששני הצדדים מתעסקים בכספים אלו בהוצאתם ובקנייה לצורכי השותפות, כגון כל הוצאות הבית, הרי שהם נעשים שותפים.

הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּמֻּחְזָק; אֲבָל לֹא בָּרָאוּי.

צריכים הדיינים להיות מתון בזה כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם שלו.