מאמרים

בית הדין יפסוק כפי שיקול דעתו, בין לדין בין לפשרה ובין לפנים משורת הדין.

כאשר האישה באה בטענת מומים ומחייבים את בעלה לגרש אינה מקבלת תוספת כתובה, כיון שעל דעת להתחתן עמה ולגרשה לאחר מכאן לא הקנה לה את תוספת הכתובה

כתב הרמ"א: דווקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה.

אִם הִתְחִיל לַחְתֹּם מִקְצָת שְׁמוֹ, וְלֹא אָמַר לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ, וְאַחַר כָּךְ נִזְכַּר וַאֲמָרוֹ, יֵשׁ מַכְשִׁירִין, תרומת הדשן סִימָן רכ''ח.

פוסק השולחן ערוך: גֵּט שֶׁזְּמַנּוֹ מְאֻחָר, כָּשֵׁר לְגָרֵשׁ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ נְתָנוֹ לָהּ מִיָּד, אֵין הַגֵּרוּשִׁין חָלִין עַד הַזְּמַן הַכָּתוּב בּוֹ. וְיֵשׁ פּוֹסְלִין גֵּט מְאֻחָר.

מייד כששני הצדדים מתעסקים בכספים אלו בהוצאתם ובקנייה לצורכי השותפות, כגון כל הוצאות הבית, הרי שהם נעשים שותפים.

צריכים הדיינים להיות מתון בזה כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם שלו.

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּרוּר שֶׁאֵין מַמָּשׁ בְּאוֹתָן קִדּוּשִׁין וְאֵין נוֹתְנִין גֵּט רַק מִכֹּחַ חֻמְרָא בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ הָכִי פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תק''נ).

כּוֹתְבִים: פְּלוֹנִי בֵּרַר אֶת פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי בֵּרַר אֶת פְּלוֹנִי. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא כָתְבוּ, יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶם; וּמִשֶּׁכָּתְבוּ, אֵין יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶם. לְפִיכָךְ, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים שְׂכַר הַסוֹפֵר.

במשנה במסכת גיטין דף פ"ו עמוד א' מבואר: שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, והרי"ף הסיק שמשמע מכאן שצריך עדי מסירה והם העיקר.

מדברי הבית שמואל באות י נשמע שהוולד נחשב לבנו לכל דבר, אזי ממילא חייב כלפיו בכל החיובים של אב כלפי בנו, והבן חייב בכיבוד הורים.

תשובת הרמב"ם בסימן שס"ח: דאפילו אם בעלה ידע מזה שמשמשתו נדה והוא שותק, אין לה כתובה כלל כדי שלא יהא חוטא נשכר.