בשולחן ערוך אבן העזר סימן ע"ד סעיף י' נפסק להלכה: אמרה אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה.
וכתב הרמ"א שדוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלאו הכי אין שומעין לה דהא המדור אינה שלה רק של בעלה. (מגיד משנה)
ונוהגין להושיב עמהם איש או אישה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה.
הפתחי תשובה הביא את דברי הבית מאיר שכתב בדעת הרמב"ם שדווקא כלפי אימו ואחותו, יכולה לטעון עליהן אף בסתם, שמרעות לה, כיוון שאלו מהנשים השונאות, וזה לא כשיטת המגיד משנה שנפסקה בשולחן ערוך וברמ"א אבן העזר סימן ע"ד סעיף י' שיכולה לטען כן גם כלפי אביו ואחיו .
עולה לדינא מדברי הבית מאיר בדעת הרמב"ם וכן מדברי הטור והשולחן ערוך והרמב"ן שאשה נאמנת בטענה זו ואין צורך להביא שום הוכחות.
ועיין עוד בפסקי דין רבניים (חלק א' עמוד 208) מאת: הרבנים הדיינים א. גולדשמידט, ש. ש. קרליץ, י. בבליקי זצ"ל כתבו בפירוש שיטה זו:
כי דבר רגיל שהחמות והגיסה אחות הבעל מציקות לכלתן וגיסתן, ולכן מקבלים דבריה בטוענת כך, או שנבאר את זה על פי הסברו של הרמב"ם בעצם ההלכה "שומעין לה שאין כופין לאדם שישבו אחרים עמו ברשותו".
כלומר מאמינים לאדם הטוען שפלוני מיצר לו ברשותו, ואף שאינה יכולה לטעון סתם אין רצוני להיות עמם, היינו דווקא לטעון סתם מפני שרשות זו גם רשות בעלה.
אבל בבאה בטענה מפני שמצירין לה אינה מחוייבת להביא הוכחות על זה כי אין אדם מחויב להוכיח בדרשו להרחיק את המצירין לו ברשות שלו.
