בפסקי הדין יש דעות שונות בשלשת השאלות המרכזיות שאנו עוסקים בהם בדיון על הפקדת כספים בחשבון בנק משותף: שאלת כוונת השיתוף; שאלת ההקנאה; שאלת המוחזקות.
בשאלת כוונת השיתוף, למעט פסק דין אחד של ביה"ד הגדול, שלא נתחוורו לנו דבריו, הסכמת כמעט כל דייני ישראל היא שההפקדה אינה מוכיחה שיתוף.
בדברינו דלעיל יש ניתוח של המצב המשפטי של כספים אלו, שחלקים ממנו הובאו בפסקי דין אחרים, לפיו אין הוראת חוק או פסיקה שקובעת שכספים אלו משותפים, אלא חזקה שקיימת במקרים מסוימים.
ובהיעדר חזקה, צריכים להתקיים התנאים המחמירים שנקבעו בחוק המתנה, בדגש על הוכחה של כוונת הנתינה, דהיינו הוכחה של הסכמה מעין חוזית של ויתור של בן הזוג שהוא בעל הממון על זכותו בממון לטובת בן זוגו.
בשאלת ההקנאה הדעה הרווחת היא שהפקדה בחשבון משותף אינה נחשבת למעשה קנין, ואף לא לסיטומתא.
מאידך, בשאלת החזקה, הדעה הרווחת היא שממון שנמצא בחשבון משותף הוא בחזקתו של בעל החשבון.
ועיין עוד חלק מנימוקים בתיק שמספרו 1303564/1. זה דמי למה שכתב שכתב מרן בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות שותפים סימן קעו סעיף א) בזו הלשון:
השותפין שבאים להשתתף – אין השיתוף נגמר בדיבור, לומר שאם אמר "בואו ונשתתף יחד בכך וכך" שלא יוכלו לחזור בהם, ואינו מתקיים אלא בקנין. וכיון שצריך קנין: כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים שיתופו.
לפיכך: המטבע שאינו נקנה בחליפין – אין השיתוף מתקיים בו ב'קנין', שאפילו קנו מיד שניהם שיביא כל אחד מעותיו וישתתף בהם, וכתבו שטר על זה והעידו עדים – אינו מועיל, אלא צריך שיביא כל אחד מעותיו ויטילו מעות שניהם בכיס אחד, ויגביהו שניהם הכיס.
ויש מי שאומר שהוא הדין אם משך כל אחד מעותיו של חבירו, מהני. ואפילו לא עשו לא זה ולא זה, אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור – יש מי שאומר דמהני.
דעה ראשונה היא דעת הרמב"ם, ודעת 'יש מי שאומר' (האחרונה) היא דעת הטור. והנה נחלקו שם הסמ"ע והט"ז מה הדין באופן שבו שני הצדדים לא עשו קניין אלא החלו מייד לישא וליתן בעסק השיתוף בלא שעשו קניין כלשהו – מתי הדבר מועיל ליצירת השותפות המדוברת:
דעת הסמ"ע (שם ס"ק ז) דבעינן לכל הפחות שבאופן מעשי יערבו יחד את מעותיהם, אך בלא זה אי אפשר ליצור שותפות אך ורק על ידי דיבור והסכמה הדדית, אף על גב שכבר התחילו בפועל לישא וליתן במעותיהם.
לעומתו דעת הט"ז שם דסגי בשהתחילו לישא וליתן ואפילו ללא עשיית קניין וללא עירוב בפועל וכפי שכתב שם וזו לשונו: פירש בסמ"ע שעירבו המעות.
נראה לי דהא דכתב בית יוסף בשם העיטור בשם רי"ף דבעינן נתערבו המעות, היינו בשלא התחילו בעסק משא ומתן, אבל כאן מיירי בהתחילו לישא וליתן, עיקר הקנין בזה הוא ההתחלה בעסק משא ומתן שכל אחד עוסק לטובת השותפות, ועל זה כתב בית יוסף בשם ריב"ש דהווין כשכורין זה לזה ואין צריך קנין אלא שיתחילו במלאכה.
וכתב בפתחי תשובה (שם ס"ק א): עיין באר היטב (ס"ק ג) שציין לדברי הט"ז בזה. ורצונו לומר דבט"ז מבואר שחולק על הסמ"ע בזה, ודעתו דאפילו לא עירבו המעות קודם, רק שכל אחד קנה במעותיו לשם שותפות, שוב אין יכולים לחזור אפילו להבא, עיין שם. ובנתיבות המשפט (משפט הכהנים ס"ק ד) הביא ב' הדעות ולא הכריע.
לסיכום: נושא זה מורכב בהלכה, ולמעשה תלוי בנסיבות המקרה.
