אישה שתובעת גט בטענה שלא יכולה להיבנות מבעלה, מתי טענתה מתקבלת ומתי לא, ומהו המקור לכך?
בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד סעיף ו מבואר: שאישה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה לבנות ממנו אין שומעין לה. ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו (ואין לה כבר שום בן), ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, שומעין לה, וכופין אותו להוציא, ובכל גוונא אם ידוע שהוא עקר והיא באה מחמת טענה יוציא מיד. וכפיה זו היא אפילו בשוטים. (עיין בספר גבורת אנשים לבעל הש"ך אות כ"ט). ואם כן בנדון דידן, ששני התנאים קיימים, (א) עברו עשר שנים ולא ילדה, (ב) ידוע שהבעל הוא עקר הרי שיש לכופו למתן גט. וזהו לכל השיטות, גם לשיטת הרא"ש. (ע"ש בבית שמואל ס"ק ט"ז, ובביאור הגר"א ס"ק ל"ג).
האם צריכה האישה לנמק מדוע רוצה ילד בכדי שיהיה ניתן לכוף את הבעל ליתן גט? ומתי לא שומעים לה?
אם הטענה הייתה מפורשת או שהייתה משמעות, שהאישה דורשת ילד לא משום תועלתה ותיקונה היא, אלא לשם מצוה, מצות פריה ורביה, או לשם בנין העולם ותיקונו לבנות ממנו, אז אין זו טענה לחיוב גט, כי אנו אומרים לה, אין עליך מצוה וחיוב כזה, ובלשון הגמרא שם לא מקפדת. אבל אם הדרישה לילד אינה משום מצוה ובנין העולם, ואין משמעות שזוהי הכוונה, לא צריך לומר, את הנימוקים המובנים לרצון לילד.
כן מוכח מדברי הרמב"ם, בהלכות אישות פרק טו ה"י: האישה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה, שומעין לה, ואע"פ שאינה מצווה על פריה ורביה, צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא. הרי שהרמב"ם לא הכניס את הטעם צריכה היא לבנים לזקנותה בתוך טענותיה היא אלא שנתן טעם זה בתור נימוק להלכה. ופשוט שלזקנותה לאו דווקא.
האם נאמנת האישה לטעון שהבעל אינו יכול להוליד כאשר מבקשת גט מסיבה אחרת?
כשיש דבר אחר שיש לתלות את סיבת התביעה, נופלת נאמנותה, כי חוששים שהיא משקרת בגלל הדבר ההוא, ואז מתעורר אצלנו ספק אולי האישה היא הגורמת שאין ילד, ולא הבעל, ואין לכוף את הבעל לגט.
מתוך תיק מס' שלשת אלפים שמונה מאות תשעים ותשע תשי"ג
