תורת איזון המשאבים בין בני זוג שנקבעה בחוק יחסי ממון, לדעתנו, הפכה להיות נחלת כל בני זוג הנישאים במדינת ישראל. לכן תוקפה הוא לא רק מחמת החוק אלא בעיקר משום שכל הנישאים על דעת החלת העקרונות שבתורה זו הם נישאים, ומכאן תוקפה ההלכתי. (אמנם כי ישנם רבים החולקים בזה, הערה אינה במקור)
תורה זו נשענת על שתי גישות. ולדעתנו על בסיס שתי הגישות אפשר להגיע למסקנה שכאשר יש ספק, אם להכליל במסגרת האיזון הכנסות מסופקות (וכמו ניכוי המס שבסעיפים ב' וג' להחלטה הנוכחית, אף שלדעתנו אין בזה ספק כלל), הרי שיש לילך על דרך הצמצום ולא להכליל אותם במסגרת האיזון:
גישה אחת: רואה בתורת איזון המשאבים, הסכם מכללא, שהוא ברירת המחדל בהעדר הסכמה אחרת, וכפי שעולה מלשון סעיף 3 לחוק הקובע: (א) לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת – יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.
זאת אומרת: מאחר ובני זוג היו מעוניינים להחיל על התנהלותם הכלכלית במהלך הנישואין ועם פקיעתם, אם התגלגלו לשם, הסדרה כלשהי, הרי שבהעדר הסכם מפורש נראה באיזון המשאבים המוצע בחוק את ברירת מחדל של הסכם משוער שהיו הצדדים עורכים אילו נתנו את דעתם על כך.
בהפעלת חוק זה, לגישה זו, אנו בעצם מפעילים את ההסכם שבין בני הזוג – גם אם הם לא ערכו אותו. לא מדובר בתכתיב של המחוקק בשל שיקולי צדק וכדומה אלא בצורך להסדיר הסכמים שעל פיהם צדדים פועלים.
לפי גישה זו: הרי גם לו היה הסכם מפורש של הצדדים שבו הסדרה תואמת לאמור בחוק ממש, לו היה מתעורר ספק ביחס להכנסה כלשהי, אם לאזנה אם לאו, היינו הולכים לפי הכלל ש'יד בעל השטר על התחתונה', ובכגון זה, ההלכה היא שמי שבא להוציא ממי שמוחזק, עליו הראיה. הוא הדין והוא הטעם, וכל שכן, בהסכם מכללא כמו תורת האיזון שעל פיה אנו פועלים.
הגישה השנייה: רואה את תורת איזון משאבים כתכתיב של המחוקק למרות לשון החוק "יראום כמסכימים", ובפרט במקרים שלא הודע לבני הזוג במפורש שזה יהיה המצב המשפטי, עם פירוק הנישואין. ובפרט לאור העובדה שסעיף 3(ב) לחוק לא מבוצע בפועל, שפועל משיקולי צדק.
