לימודי דיינות 

נראה בפשטות לחייב את המזיק אף שאין נראה שהתכוון להזיק היות וקימא לן אדם מועד לעולם בן ער בין ישן כו'. (ב"ק כו.) והטעם שם בגמ' (כו:) ללמוד כן מיתורא בפס'

יש לדון אם בעל המונית כבר זכה מדין קנין חצר שזוכה לו שלא מדעתו כמבואר בשו"ע (רסח, ג)

ומבואר יוצא, שכל שנגע המזיק בגוף הניזק והזיקו בדבר אחר שאינו קשור ישירות לנגיעה עצמה, חייב.

זאת ועוד, שלפי הידוע כך נוהגים ע"פ מה שאומרים בדואר, וממילא בלא"ה מצד מנהג על הלוקח לשלם.

ב"ק כז: נחלקו רבי יהודה ורב נחמן אם אדם יכול לעשות דין לעצמו אפי' במקום שאין לו הפסד, לר"י אסור ולר"נ מותר. ובטור ובשו"ע (ד, א) פסקו כר"נ וז"ל: יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו;

מבואר ברשב"א וברמ"א (קעו,יט): שותף שחלה או נאנס, ולא עסק בשותפות, אינו מקבל מהרווח.

והביאה הגמ' מעשה ברבי ור' יוסי ב"ר יהודה שהזדמנו למקום כזה, רבי אכל, ר' יוסי ב"ר יהודה לא אכל. בא בעל השדה ואמר, למה לא אכלו החכמים הרי עכשיו הזמן שהוקפלו רוב המקצועות הוא.

אולם יש לדון לפטור את השואל למ"ש בשטמ"ק (שם) שאף לרמב"ן אדם שמתעסק לטובת הניזק ויצאה מכך היזק, לאו אדם המזיק הוא אלא שומר ופטור באונס גמור.

לענ"ד יש ללמוד זה ממה שכתב החזון איש (שביעית סימן ב סק"ד) לענין יהודי ששתל עצים בשדה הפקר שהפירות חייבים בתרומות ומעשרות, כי הנוטע נחשב לבעלים ויש לו זכויות בפירות. וכן גם לענין גזל הרי זה גזל והנוטל מהערבות האלה, לא יצא ידי חובה.

עוד י"ל, אם רוצה לשלם בעיר כהזול, באנו למחלוקת שו"ע (רמב"ם) ורמ"א (רא"ש) (סי' ד"ש,ה)- לשו"ע הולכין אחר שעת הפירעון בעיר (הזול). אולם לשיטת הרא"ש שהולכים אחר שעת הנזק, משלם כהיוקר בים.

הפרישה (בעל הסמ"ע) שפי' לשון הטור רק באופן שיש לו קונה או שוכר יותר בזול יכולים לעכב שלא ישכור לאומן אבל באין לו שוכר כלל אלא אומן - שרי.

השו"ע (קנו,ג) פסק כדברי הריטב"א, שכל דבר מצווה אינו יכול לעכב בטענת רעש או טענת נכנסים ויוצאים.