הנדון: חובת בית הדין לנמק את פסקו מצד תקנה קטו לתקנות הדיון ומצד ההלכה, ועד היכן חייב בית הדין לנמק את פסקו
הנדון: חובת בית הדין לנמק את פסקו מצד תקנה קטו לתקנות הדיון ומצד ההלכה, ועד היכן חייב בית הדין לנמק את פסקו
הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו.
מן האמור עולה כי פסקו של בית דין קמא חסר כעת הוראה אופרטיבית כלשהי, לא כל שכן כזו שהיא בגדר הטלת חובה כלשהי על מאן דהוא וודאי שלא חובה ברת־אכיפה. ככזה נראה שאין הוא מקים עילת ערעור בזכות, וספק גדול אף אם יש לגביו מקום לרשות ערעור.
תקנות הדיון תקנה קמח: בית הדין רשאי להורות לבעלי הדין לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה או על שאלה מסוימת שקבע בית הדין,
בפד"ר י"א (הגר"ע יוסף, הגר"י קאפח והגר"מ אליהו) בפסה"ד שבעמ' 362 דעת הרוב (הגר"ע יוסף והגר"י קאפח) שבשיעור המאתיים זקוקים יש לפסוק כדעה המקלה ביותר.
מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה.
מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר: מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו