חובת בית הדין לנמק את פסק הדין

ב"ה

תיק 1327593/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים: הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב מיכאל עמוס

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד רינת קדמי)

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד פרי־אל ברוורמן)


הנדון: חובת בית הדין לנמק את פסק הדין


פסק דין

לפני בית הדין מונח ערעורו של האב על החלטת בית הדין האזורי בעניין מזונות הילדים.

בהחלטה נכתב:

בפני בית הדין תביעת האם למזונות בעבור שתי קטינות בגילאי (כמעט) שש ושלוש וחצי[...]

אין בית הדין רואה צורך לחזור על פרטי הפרטים בחקירת יכולת ההשתכרות של הצדדים, רק נציין כי השערת האישה בדיון ביום ראש חודש סיוון תשע"ט (4.6.19) כי הבעל משתכר עד 50,000 ש"ח בחודש מוכחשת מכול וכול לא רק על ידי הבעל אלא גם מהמסמכים שהאישה הגישה בעצמה לפני בית הדין, והוכח כי אין לה כל בסיס, אפילו לא קרוב.

לאחר העיון בחומר שבתיק, בית הדין קובע כדלקמן:

האב חייב בדמי מזונות חודשיים של 2,400 ש"ח כולל מדור (1,200 ש"ח לכל בת), לא כולל מחציות חינוך ורפואה, וכפי שהאב הציע בעצמו.

לטענת האב הכנסותיו נמוכות והכנסות האם גבוהות והמשמורת למעשה היא משמורת משותפת. הצדדים צירפו הררי מסמכים לתיק בית הדין.


נדגיש ונאמר: ערכאת הערעור אינה נוהגת לבחון ולבדוק את פרטי ההשתכרות, ההכנסות וההוצאות של הצדדים בפרוטרוט. זהו תפקידה של ערכאה קמא. בית דיננו כמעט שלא יתערב בקביעת העובדות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, על סמך ההנחה שערכאה קמא אכן בחנה את הדברים והתרשמה מהמסמכים והטיעונים שהעלו שני הצדדים לפניה.

לפיכך חובת הערכאה הראשונה לפרט את העובדות המהוות את התשתית והבסיס לפסק הדין, ולאחר מכן לתת הכרעתה. הדבר הוא החלק המהותי של עבודת בית הדין, רק לאחר פרישׂת התשתית העובדתית והראייתית אפשר להוציא פסק דין.

הן אמת שמעיקר הדין בית הדין יכול להוציא את פסק דינו באמירת "פלוני אתה חייב, פלוני אתה זכאי", "פלוני אתה חייב לשלם סכום זה", ואין חובה על בית הדין לתת נימוקים בסתמא אלא רק במקרים מיוחדים כפי שנפסק בחושן משפט (סימן יד סעיף ד):

יש אומרים שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל.


הגה: וכל שכן אם אומר "כתבו לי מאיזה טעם דנתוני"(טור). מיהו יש אומרים: דוקא אם דנו אותו על ידי כפייה, אבל בלאו הכי אין כותבין, וכן עיקר (מרדכי, נימוקי יוסף פרק זה בורר ותוספות ור"ן פרק איזהו נשך). וכשצריכים לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר, אלא כל זמן שבא לכתוב לו, כותבין ונותנין לו (מרדכי סוף פרק זה בורר). ואין צריכין לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבין להם הטענות והפסק דין (נימוקי יוסף שם).

אך עיין בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תתקיז) שכתב:

ומן הדין לא היינו צריכים לכתוב מאיזה טעם פסקנו כך אחרי שנתרצו שניהם לבא הנה לפנינו לדין, אך מפני "והייתם נקיים מה' ומישראל" כתבנו להם מאיזה טעם פסקנו כך הדבר.

ועיין עוד בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן יג) שכתב: "ומכל מקום נכון הוא לכל ירא שמים לכתוב מאיזה טעם דן."

ואומנם הם כתבו ממידת חסידות, ומשורת הדין בית הדין אינו חייב לנמק פסק הדין, אך עם זאת בתקנה קט"ו לתקנות הדיון נקבעה צורת פסק הדין כדלהלן:


כל פסק דין צריך להכיל, מלבד ההחלטה בנושא המשפט, גם:

(א) סיכום תמציתי של טענות הצדדים;

(ב) קביעת העובדות החשובות;

(ג) נימוקי ההחלטה.

הדבר נצרך גם מטעמם של מהר"ם מרוטנבורג ומטעמו של מהר"ח אור זרוע, אך בעיקר מהטעם שעל פי תקנות הדיון קיימת זכות ערעור, ואיך יוכל בית הדין לערעורים לדון בערעור אם לא ידע טעמו של בית דין קמא, והרי האפשרות לערעור שנקבעה בתקנה קלה היא כדלהלן:

אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

(א) טעות בהלכה;

(ב) טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות;

(ג) פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

משכך ללא קיום תקנה קט"ו אין אפשרות לקיים את תקנה קל"ח. ועיין מה שכתב מרן הגרי"א הלוי הרצוג בפסקים וכתבים (חושן משפט סימן ט), לגבי חובת מתן הנימוקים בבית הדין הגדול:

לעצם הדבר אין על פי דין שום זכות לאיזה צד שהוא לדרוש מאתנו נימוקים, שכך מפורש בחושן משפט סימן י"ד סעיף ד' ברמ"א:

ואין צריך לכתוב לו [כלומר מאיזה טעם דנוהו] אלא מבית דין קטן לבית הדין הגדול. אבל בית דין גדול אין צריך לכתוב לו, שלא חיישינן לטעותא, דאם כן אין לדבר סוף (בית יוסף שם נראה מדברי הרמב"ם).



ואגב לענין "מאיזה טעם דנתוני" הנה אף במקום שיכול בעל דין לדרוש זאת מהבית דין אין עליהם לכתוב הטעמים אלא הטענות ופסק הדין (רמ"א שם).

ועל זה כנראה סמכו בתי הדין שאינם כותבים הטעמים והראיות. ובסמ"ע שם (ס"ק כו): "דכל בית דין יפה – כששומעין הטענות יודעין לפסוק עליהן, דתורה אחת לכולנו." ואולם לא טוב הם עושים כנגד תקנתנו בהסכמתם הם, לאחרי שהכרנו שזהו תיקון גדול.

בנוגע לבית דין הגדול, אינני קובע שכך מפורש בתקנות הדיון שתקנה זו מוטלת גם עלינו, וצריך אני לעיין בהן, אבל אף על פי "שאם כן אין לדבר סוף" טוב שאנחנו גם כן ננהוג כך, כדי שממנו ילמדו אחרים וחוץ מזה יש במנהג זה תועלת מרובה.

לאור האמור, חובה על בית הדין האזורי לפעול כפי תקנה קט"ו.