פרק טו בתקנות הדיון - עוסק בכל הנוגע להגשת ערעור, על פסק דין או החלטה של בית הדין הרבני האזורי בבית הדין הרבני הגדול.
פרק טו בתקנות הדיון - עוסק בכל הנוגע להגשת ערעור, על פסק דין או החלטה של בית הדין הרבני האזורי בבית הדין הרבני הגדול.
כל פסק דין וכל החלטה של בית דין הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק דין, ניתנים לערעור לבית הדין הגדול.
הבקשה לרשות לערער תכלול העתק פסק הדין או ההחלטה נשוא הערעור, נימוקי הערעור ונימוקים למה לא יישמע הערעור לאחר מתן פסק הדין הסופי.
פסק דין שניתן על סמך שטר בוררות אינו ניתן לערעור אם צוין בשטר הבוררות ששני הצדדים מוותרים על זכות ערעור או שהצדדים הצהירו בפני בית הדין כי הם מוותרים על זכות הערעור.
אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן: א. טעות בהלכה. ב. טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות. ג. פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.
אין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו לפני בית הדין הפוסק.
כל כתב ערעור יכלול את: א. שם המערער ומענו, מספר זהותו ומספר הטלפון שלו. ב. שם המשיב ומענו, מספר זהותו ומספר הטלפון שלו אם ניתן לבררם.
הוגש ערעור על פסק דין שניתן ללא נימוקים, רשאי בית הדין הרבני הגדול, גם טרם התחלת הדיון בערעור, להורות לבית הדין האזורי לתת נימוקים.
תקופת הערעור לכל בעל דין היא שלושים יום מיום מתן פסק הדין. לא קיבל בעל דין הודעה מראש על המועד שבו יינתן פסק הדין, תקופת הערעור לכל בעל דין היא שלושים יום מהיום שבו הודע לו כי פסק הדין ניתן.