בשו"ת רב פעלים חלק ב – בחלק סוד ישרים סימן א כתב שאין טעם למנוע עשיית המלאכה ביום אסרו חג, מיהו במקום שנהגו שלא לעשות צריכים לקיים מנהגן ולא יעשו.
ובחזון עובדיה יום טוב הלכות חג שבועות בעמוד שכ"ב בסעיף יז כתב, שאסור להתענות ביום אסרו חג של שבועות, וכן אסור להספיד בו. [כן כתב בכף החיים בסימן תצ"ד באות מ"ח בשם תשובה מאהבה]. ויש אומרים שהוא הדין בכל אסרו חג. ויש מקומות שנוהגים שלא לעשות מלאכה ביום אסרו חג. והרי זה כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין אתה רשאי להתירם בפניהם. ובילקוט יוסף סימן תצ"ד סעיף כו כתב אבל במקומותינו נהגו להקל בזה. ונוהגים להרבות קצת באכילה באסרו חג. ע"כ.
דין זה מבואר בגמרא במסכת סוכה דף מ''ה עמוד ב, שם דרשו על הפסוק ''אסרו חג בעבותים'' כל העושה אסור לחג, (היינו קשר לחג) באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. וכן פסק הרמ''א בסימן תכ''ט סעיף ב', שיש להרבות בו באכילה ושתיה. ובירושלמי פרק קמא דעבודה זרה הלכה א, קראו לאיסרו חג ''ברא דמועדא'', דהיינו בנו של המועד. שיש לו שייכות וקשר למועד.
יש בזה עוד אריכות דברים בספרי הפוסקים. יש הנוהגים ללבוש בגדי יום טוב ושלא לעשות מלאכה. ויש המחלקים בין אסרו חג של שבועות שבו יש מנהג קדום שלא לעשות מלאכה, מאחר וזהו חג מתן תורה לבין אסרו חג של שאר ימים טובים, ויש שאינם מחלקים. הצד השווה הוא שזה תלוי במנהג המקומות. ועיין עוד בחזון עובדיה הלכות יום טוב עמוד שכ''א בהערה ל"ה.
לסיכום:
המנהג בארץ ישראל כפי שכתב בילקוט יוסף שנהגו להקל לעשות מלאכה באסרו חג. ומכל מקום ישנם המהדרים בזה גם בארץ ישראל ולובשים בגדי יום טוב ונמנעים מלעשות מלאכה באסרו חג, אשריהם ישראל.
