בגמרא מסכת ברכות דף ל"ד עמוד ב נאמר: אמר רב כהנא, חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. וביאר רש"י הקדוש, שטעם האיסור להתפלל בבקעה, הוא משום שהמקום פרוץ, ואין הלב נשבר אלא במקום צניעות שבו חלה עליו אימת מלך. וכן פסק השולחן ערוך בסימן צ סעיף ה: לֹא יִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם פָּרוּץ כְּמוֹ בְּשָׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹם צְנִיעוּת חָלָה עָלָיו אֵימַת מֶלֶךְ, וְלִבּוֹ נִשְׁבָּר.
אמנם הולכי דרכים הותר להם להתפלל גם במקום שהוא פתוח, ואם יש אילנות, טוב יותר שיעמדו בין האילנות. וכן כאשר המקום מוקף מחיצות אך אינו מקורה, מותר להתפלל שם כמבואר במשנה ברורה באות י"א-י"ב, ובילקוט יוסף סימן צ' סעיף י"א.
ועיין בלבוש באות ה, שדן בשאלה כיצד יצחק אבינו עליו השלום התפלל בשדה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה"? ותירץ דשאני התם שהיה הר המוריה אשר היה נעקד שם, ובוודאי היה נכנע בשיברון לבו ואימת מלך יתברך בזיכרון עקידתו אשר הציל ממנה. ובב"ח תירץ, שהמקום היה מוקף מחיצות. ועיין בעולת תמיד באות ד, שכתב שבשני התירוצים יש ממש.
לסיכום:
עולה לדינא שלכתחילה עדיף שלא להתפלל בחוף הים, מאחר והמקום אינו מוקף מחיצות מכל צדדיו. אומנם בשעת הדחק כגון לפני השקיעה ואין בית הכנסת נגיש בסמוך, מותר להתפלל סמוך למחיצות ככל הניתן, עם הגב לחוף הים, כשפניהם למזרח למחיצות או לקיר סגור. כמובן שזה בחוף ים כשר, ולאחר שיתלבשו בבגדים מכובדים, כראוי לעומד לפני המלך.
