ב"ה

סיפור יציאת מצרים לבנו, כשהאב מגויס למלחמה בעזה או בצפון

מאת: הרב יצחק אושינסקי - אב"ד, בית הדין הרבני ירושלים.

^{במאמר זה נדון באופן קיום מצות "והגדת לבנך" בליל הסדר ע"י אב המגויס למלחמה בעזה או בצפון. האם יוכל לקיים זאת ע"י מכתב שיכתוב האב לבנו לפני פסח או בכל דרך אחרת, כשאינו יכול לספר לבן בניסי יציאת מצרים בליל הסדר עצמו. (התפרסם, המעין ניסן תשפ"ד)}

^{שאלה זו מצויה במקרים שהאב אינו בביתו בליל הסדר, כגון בבני זוג גרושים והבן אצל האם, או כשהאב משרת במילואים בפסח או מצוי במלחמה, או כשהאב מצוי בחו"ל ושולח לבנו לפני פסח בדוא"ל סיפורים הנוגעים ליציאת מצרים כדי שיקרא בהם הבן בליל הסדר.}

^{למעשה, נראה שלשיטות חלק מהפוסקים יש להתיר זאת מכמה אנפין, ברם, יש בכך צדדים וסברות לכאן ולכאן, ונבאר.}

מעלת סיפור יציאת מצרים

ישנה חובה לספר לבן נוסח ההגדה, לשם העברת מסר האמונה מדור לדור.

וראה מש"כ המאירי בחיבור התשובה (מאמר א פרק יב): "מצוה עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא', ולקיים מצוה זו אנו קוראים נוסח ההגדה. והרי זו מצווה קלה, אלא שהיוצא ממצווה זו היא לקבוע בלבבות דעת אמיתי, והוא האמנת הנפלאות ושינוי הטבע ברצונו יתברך. נמצא שעניין זה הוא פרי מצוות הסיפור, והוא הוא עקר מצוות הסיפור ותכלית הכוונה בו".

ואף כתב הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז): "והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים וכו' שהוציאנו מאותו עבדות לחירות, וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו".

כך שענין סיפור יציאת מצרים לבנו הוא ענין נעלה ורם. ברם, היה ניתן לומר שאת כל הנ"ל ניתן לעשות אף בדרך של מכתב או משלוח הודעה בדוא"ל לבנו טרם הפסח, שיקרא בהם הבן בליל הסדר, ונפיק את אותה תועלת.

סברות לומר שלא יועיל מכתב ששולח האב בערב פסח

להלן נביא כמה סברות שעולה מהן שיתכן שלא יוכל לקיים אב מצוות "והגדת" באמצעות מכתב שישלח לבנו ערב הפסח.

סיפור יציאת מצרים יש לספר בתחילת הלילה, מול המצה והמרור

על פניו, יש לספר לבן יציאת מצרים רק בליל הסדר, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו. הסברא בכך היא, כדי שלבו של הבן – ששואל שאלות ותמיהות על מה שרואה בסדר ("מה נשתנה") – יהיה פתוח לשמוע את הסיפור של יציאת מצרים. ברם, יתכן ואף סיפור בכתב (שקורא ממנו הבן בליל הסדר) נחשב סיפור לענין זה.

וראו מש"כ הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנז): "היא שצוונו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו ה' ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח ה' נקמתנו מהם ובהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו, יהיה יותר טוב, כמו שאמרו 'כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו יתברך 'והגדת לבנך ביום ההוא' וכו'. ובא הפירוש 'והגדת לבנך', יכול מראש חדש, תלמוד לומר 'ביום ההוא'. אי 'ביום ההוא' יכול מבעוד יום, תלמוד לומר 'בעבור זה', 'בעבור זה' לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".

הרי שהזמן המתאים לספר לבן סיפור יציאת מצרים הוא "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", והסברא לכך הובאה לעיל. והאם ניתן לקיים זאת אף במכתב שישלח לבנו טרם הפסח ויקרא בו הבן בתחילת הלילה?

ראו בענין זה מש"כ בפסק דין (נימוקים) מאת הגאון רבי שלמה שפירא שליט"א, חבר בית הדין הגדול, בתיק 1161709/2 (אות כז): "והנה בדברי החינוך מצאנו חידוש גדול, שמצווה זו היא גם על נשים, שכתב שנוהגת בנקבות. ואם כן גם האם מחויבת במצווה זו. ונראה שגם דעת הרמב"ם היא כדעת החינוך וכו', ולכאורה הוויא מצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות ממנה. ומדוע במצווה זו נשים חייבות, ומאי שנא משאר מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות מהן?".

וכך מיישב שם את שיטת החינוך והרמב"ם: "ונראה ליישב את דברי הרמב"ם, דאיהו סבירא ליה שהמצווה לספר בניסי יציאת מצרים בליל ט"ו אינה מצוות עשה שהזמן גרמא, מפני שמצווה זו לא קבעה לה התורה זמן אלא אמרה התורה 'בעבור זה' – 'בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך', ותלוי בהנחתם, ובפרט לראשונים, דבעינן מצה מונחת לעיכובא. ואף שלמצוות אכילת מצה קבעה התורה זמן, מצוות הסיפור אינה תלויה ישירות בזמן אלא בהנחת מצה לפניו. ושוב לא הוויא זמן גרמא, אלא הנחת מצה ומרור 'לפניך' היא המחייבת, וכיוון שתלויה בה לא הווי בכלל 'מצוות עשה שהזמן גרמן', ונשים חייבות וכו'".

הרי לשיטתו, החיוב אינו תלוי בזמן, אלא במצב – "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

ובכן, זאת לא ניתן לקיים בערב פסח במכתב או במייל, שהרי אז אין מצה ומרור "לפניך". יהיה קשה להבין שקריאת המכתב ע"י הבן בעת ש"מצה ומרור לפניך" תועיל לשם מצוות הסיפור של המספר. 

סיפור יציאת מצרים – באמירת "פסח, מצה ומרור"

בנוסף, יש מי שחידש שסיפור יציאת מצרים הינו באמירת המילים "פסח, מצה ומרור", וזה יכול להיעשות רק בפסח עצמו ולא קודם לכן.

וראו מש"כ שיבולי הלקט (סדר פסח, סימן ריח): "ושאילת 'מה נשתנה' סדורה על יסוד הפסוק 'והגדת לבנך' וגו' ו'בעבור זה', כמו שמפורש 'בעבור זה' לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך' וכו'. ותשובת השאלות האחרות בסוף הגדה 'רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובת, פסח, מצה ומרורים' וכו', פירוש, עתה חוזר על תשובת 'מה נשתנה' כמו שפירשתי למעלה. ועל אלו שלשה דברים מצות ההגדה מיוסדת, לומר 'בעבור זה', בזמן שמונחים לפניך'.

וכן כתב הרשב"ץ בביאורו להגדה:

"'רבן גמליאל היה אומר, כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור', זאת המשנה היא בפרק ערבי פסחים (דף קטז). והיה אומר רבן גמליאל כי בכל סדור ההגדה הוא לומר שלשה דברים אלו, ואם לא אמרם לא יצא ידי חובת 'והגדת'".

הרי לשיטתם, אמירת "פסח, מצה ומרור" בליל הסדר הינה חלק ממצוות "והגדת לבנך". כך שלא ניתן לצאת ידי חובת "והגדת" ע"י מכתב בערב פסח.

וראו אף המובא ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק ז הלכה א):

"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר 'זכור' וגו', ומנין שבליל ט"ו, ת"ל 'והגדת לבנך' וגו'". כך שזמן "והגדת לבנך" הוא בליל טו בניסן, ולא קודם לכן. 

ועוד כתב שם הרמב"ם (הלכה ה):

"כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור"

ומסיים הרמב"ם:

"ודברים האלו כולן נקראין הגדה".

הרי שאף לשיטתו, כדי לצאת ידי חובת "והגדת", יש לומר ג' דברים אלו, והרי הם נאמרים רק בליל הסדר עצמו. 

וראו עוד מש"כ בשו"ת בנין ציון (סימן ל), שאמירת 'פסח, מצה ומרור' היא דין בסיפור יציאת מצרים, וכך כתב שם:

"ולכן לולא דברי הראשונים היה נראה לעניות דעתי שמה שאמר רבן גמליאל 'לא יצא ידי חובתו', לא לענין אכילת פסח מצה ומרור קאמר, אלא לענין מצות ספור יציאת מצרים, דכבר הקשו הפוסקים מה ענין מצות עשה של ספור יציאת מצרים בליל פסח, כיון דבכל לילה חיוב להזכיר יציאת מצרים כדרשת בן זומא דפסקינן כוותיה, ותרצו דבכל לילה די בזכירה לחוד אבל בליל פסח צריך להרבות לספר. והנה למעלה אין לזה שיעור, ולכן אמרו רבותינו ז"ל 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', אבל הרי צריך שיעור למטה, כמה יספר ויהיה יוצא ידי חובת מצות ספור יציאת מצרים. ונראה לעניות דעתי דלזה בא רבן גמליאל ומפרש שני דברים, האחד, שהמועט להיות יוצא הוא לפרש טעמי פסח, מצה ומרור, כדדרשינן מ'והגדת לבנך' וגו' וכו', ולכן נסמכו דברי רבן גמליאל במתניתן אחר 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' וכו' להודיענו שגם זה מדבר מענין מצות הגדה".

ונראה לשיטתו, לא ניתן לקיים "והגדת" בלי לומר "פסח, מצה ומרור", וזאת הרי נאמר רק בליל הסדר ולא קודם לכך. 

ברם, נראה שזאת לא מוסכם על כל המפרשים, וראו מש"כ הר"ן על הרי"ף (סוכה יב ע"ב מדפי הרי"ף): "כדתנן בפרק ערבי פסחים, כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, כלומר שלא קיים מצותן כראוי", דהיינו שמי שלא אמר זאת לא קיים מצוות פסח, מצה ומרור, כראוי, אך אין זה דין במצוות "והגדת לבנך".

הרי שהשאלה היא האם מצוות "והגדת לבנך" מקיימים באמירת "פסח, מצה ומרור" דווקא - ואז לא ניתן לעשות זאת במכתב טרם פסח.

מצוות "והגדת לבנך" – רק בדרך מענה לבן

בנוסף, הגר"י פערלא (על ספר המצוות לרס"ג, מצווה לג) סבר, שעיקר המצווה מהתורה להגיד לבנו הוא רק מתן מענה לשאלת הבן. וז"ל שם: "אלא ודאי עיקר המצווה דאורייתא אינו אלא להשיב על שאלת הבן בלבד וכו', ומדאורייתא ליכא מצווה אלא בשעת אכילת מצה ומרור כשישאל הבן טעם אכילתן יותר מבכל השנה וכו', ומבואר דסבירא ליה דמאי דאמרינן בפרק ערבי פסחים 'חכם, בנו שואלו' וכו', 'ואם לאו הוא שואל את עצמו', עיין שם – מדרבנן בעלמא הוא. אבל מדאורייתא ודאי ליכא חיובא אלא להשיב על שאלת הבן. וכן מאי דתנן התם (קטז ע"א) 'אם אין דעת בבן אביו מלמדו' וכו', אין זה אלא מדרבנן. וכן מה שאמרו במכילתא (סוף פרשת בא) ובירושלמי (פרק ערבי פסחים) ובסדר הגדה 'ארבעה בנים דברה תורה' וכו' 'שאינו יודע לשאול, את פתח לו, שנאמר 'והגדת לבנך' וגו'', אין זה אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן. וכן מה שהביא הרמב"ם (בספר המצוות עשין קנז) מהמכילתא דתניא 'מכלל שנאמר 'כי ישאלך בנך' יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו' כו' 'תלמוד לומר 'והגדת לבנך', אף על פי שאינו שואלך" עיין שם. צריך לומר להרא"ש ז"ל דגם זה אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן. אבל מדאורייתא אין לנו אלא קרא כדכתיב 'כי ישאלך בנך' וגו' וכו'. אלא ודאי עיקר המצוה דאורייתא אינו אלא להשיב על שאלת הבן בלבד. אלא דמדרבנן איכא חיובא לספר יציאת מצרים גם כדליכא שאלה. אבל מכל מקום כעין דאורייתא הוא דתיקנו שיהא הסיפור דוקא על ידי שאלה ותשובה".

כך שמעיקר המצווה מהתורה לא יוצא ידי חובת הסיפר במכתב שרשם לבן לפני פסח, אם זה לא גרך מענה לשאלת הבן בליל הסדר.

חיוב אמירת ההגדה לבן – אמירה בפה

ראשית, לשון התורה "והגדת לבנך" רומזת שיש להגיד זאת בפה, שהרי זו המשמעות הפשוטה של המילה "והגדת".

בנוסף, מובא ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א): "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים', כמו שנאמר 'זכור את יום השבת'", ונראה מדבריו שהמצווה היא לספר בפה את הניסים שאירעו לנו במצרים, כפי שלומד זאת מהמילה "זכור", שיש לזכור את הדברים בפה בליל ט"ו בניסן ולספר את הניסים שעשה ה' לנו, כמו זכירת שבת בקידוש. כך שלשיטתו, לא יועיל הסיפור בכתב.

בנוסף, יש עוד שסברו שמצוות "והגדת" היא רק אמירה בפה. וראה שו"ת חתם סופר (חלק א אורח חיים סימן טו) שכתב: "אבל הדבר אינו כמו שחשב הרב ז"ל, אלא מצוות עשה דליל פסח הוא מ'והגדת לבנך', ובעי בוודאי הגדה בפה, עיין גיטין עא ע"א תוספות ד"ה והא, ועל כל פנים מחשבה וזכרון בעלמא לא מהני. משום הכי סומא אינו יכול להוציא בדאורייתא וכו'. ועיין במנין המצות להרמב"ם שבראש היד החזקה ושבספר שרשים שלא הביא רק לשון הקרא 'והגדת לבנך', ובריש פרק ז' מחמץ ומצה צירף לזה גם פסוק 'זכור את היום', עיין שם. ועל כל פנים ביום ההוא בעי אמירה בפה בלי ספק ולכן צריך שיוציאו מי שהוא חייב, ומה שכתב פרי חדש דבפרק לולב הגזול אמרינן שומע כעונה, אשתומא קאמר, מה בכך הא על כל פנים צריך שישמע מבר חיובא'".

כך שלשיטתו, החובה היא לספר לבן דווקא בפה, וזאת לא יוכל לעשות במכתב בערב פסח.

ברם, בהמשך הדברים נראה שלא כל הראשונים סברו שהחובה היא לספר לבן דווקא בפה.

חלק מחובת הסיפור – לבחון שהבן אכן מבין

בנוסף, חובת "והגדת" אינה רק הסיפור גרידא, אלא יש צורך לעקוב אחר הבן שאכן יבין היטב את הדברים.

וראו מש"כ ההפלאה בספרו פנים יפות (שמות, פרק יג פסוק ח): "ויש לפרש הא דאמר 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', מפני שאמרו (ברכות יב, ב) 'ימי חייך', הימים, 'כל ימי חייך', לרבות הלילות של כל השנה. אם כן, מה ענין מצות סיפור יציאת מצרים בלילה זה מכל הלילות? על כרחך שכוונת מצוה זו להרבות בסיפור הריבוי. ויש לפרש עוד מה שאמר 'לאמור בעבור זה עשה ה' לי' וגו' כי 'לאמור' בכל מקום ענינו להבין הדבר בלבו וכו', כי הדבר שאדם מבין בלבו נוח לו יותר וכו', וכן כל מקום שנאמר 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם' הוא ענין זה שידבר אליהם ויבינם שורש הדבר היטב וכו', וכן הוא ענינו כאן, שאינו די בהגדת הדברים, אלא שיבינם היטב הנפלאות הגדולות שעשה לנו. והוא ענין מה שאמר הכתוב 'למען תספר באזני בנך', שהענין להכניס הדברים באזניו היטב".

ונראה שבדרך הכתב לא יוכל לצאת ידי חובת "להכניס הדברים באזניו היטב", ולשם כך נזקקים אנו בספור בליל הסדר בפועל, תוך כדי בחינת הבנת הבן את מה שמספרים לו ותוספת ביאור לבן היכן שיש צורך בכך. 

כך שבהתאם לכל האמור מעלה, נראה שיש לספר לבן עניני יציאת מצרים דווקא בליל הסדר, ולא ניתן לצאת ידי חובת "והגדת לבנך" במכתב או דוא"ל ששולח לבן טרם חג פסח.

סברות לומר שכן יועיל מכתב ששולח האב בערב פסח

ברם, מעתה נביא צדדים אחרים, מהם ניתן להסיק כי כן ניתן לצאת ידי חובת "והגדת לבנך" במכתב או דוא"ל ששולח לבן טרם חג פסח.

יש שסברו שחובת הסיפור לבן אינה דווקא בפה

ראשית, יש שסברו שחובת הסיפור לבן אינה דווקא בפה.

ונזכיר דברי הרא"ש (שו"ת הרא"ש, כלל כד סימן ב), שסבר שאין חובה לספר יציאת מצרים בפיו. וכך כתב שם: "וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה, הרבה דברים צווה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים, שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצווה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו". כן שעל האב לעשות מעשה הזכרה, והבן ישאל, ואז נשיב לו.

לכאורה את אותו מעשה ניתן לעשות אף במכתב ששולח לבן טרם הפסח, שיעורר את הבן לשאול, ואף אם לא מספר לו בתחילה בפיו.

קיום מצוות "והגדת" ע"י שליח

בנוסף, ידוע שמצוות "והגדת" ניתן לקיים אף ע"י שליח, שהרי במקרים רבים הבן (שהינו רווק או נשוי) אינו אוכל אצל אביו בליל הסדר.

וכך כתב על כך בשו"ת בצל החכמה (חלק ו סימן סז):

"והנראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא ליישב מנהגן של ישראל, דמבואר בפרי מגדים (פתיחה כוללת חלק ג אות כח) וזו לשונו 'הנה במצות, אחד מוציא חבירו, כדאיתא בראש השנה סוף פרקים ג' וד', הוא מטעם שליחות וכו', וכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא לא שייכא ביה תורת שליחות, כמו אשה במצוות עשה שהזמן גרמא ובן כרך בי"ד וכו', וכל המצות אף על פי שיצא מוציא הוא דהוה כמחויב בדבר מטעם ערבות, ומכל מקום העיקר שאחד מוציא חבירו מטעם שליחות הוא וכאמור'".

כך שהאב מקיים המצווה ע"י שליחות.

אף הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ב סימן רלו) כתב הסברו בכך:

"ומיהו אפשר שלמצות האב 'והגדת לבנך' מועיל שליחות ולא נקרא מצוה שבגופו, ואז אתי שפיר שמכבדים הסבא שיגיד ויספר והוא שלוחו של ההורים, וכל שכן שבו יש חכמה וזקנה ועדיף טפי, ודומה לשחיטת פסח ולמילה שמועיל שליחות שהעיקר שהפסח נשחט או במילה שהבן נימול, גם כאן העיקר שהבן ישמע הסיפור ואינו הלכה שהאב בגופו יספר".

ועוד כתב שם (תשובות והנהגות, כרך ד סימן קב):

"ובעיקר מצות סיפור יציאת מצרים יש לתמוה על המנהג שבנים נשואים מתארחים בליל הסדר אצל ההורים או אצל החותן, ביחד עם בניהם הם, ונמצא שהסבא מנהל את הסדר והם שותקים רוב הזמן, ולכאורה מבטלין המצוות עשה דאורייתא שאב יספר לבנו, והדבר תימה רבתי. והיה אפשר לומר דהרי מצינו במצות מילה ותלמוד תורה דהאב מצווה על בנו, ויכול לשכור אחר למולו וללמד את בנו ויוצא בכך גם לכתחילה, והכא נמי במצות סיפור יציאת מצרים, שעיקרה שהבן ישמע וידע ענין יציאת מצרים, הרי הסבא הוא שליח של האב שהרי למטרה זו הגיע אליו לחג וכו', ואף שמצוה בו יותר מבשלוחו, כבר כתבו האחרונים דהיינו דוקא באופן שעל ידי השליחות נראה כזלזול בהמצוה, אבל דרך כיבוד מותר, עיין פלתי (יורה דעה כח) במצות כיסוי דאף שמוטלת על השוחט, יכול לכבד אחר. והכא נמי כשמכבד אביו או חותנו והם שלוחיו, אין בזה זלזול להמצוה".

כך שהאב יכול לקיים המצווה לספר יציאת מצרים לבנו, אף אם אינו מספר בעצמו, אלא מישהו אחר מספר לבנו.

ברם, ודאי שלא יוכל האב לקיים הסיפור דרך שליחות באמצעות מכתב או דוא"ל ששולח לבנו הסיפור בשמו ובשליחותו, אף אם ישלח לבן או לשליח בכתב את הסיפור טרם הפסח (ככל ולא ממנה בשליחות מספר אחר שיספר לבנו בפסח).

האב לא חייב לספר לבן דווקא בליל הסדר 

וראו מש"כ הגאון רבי שלמה שפירא שליט"א (פסק דין ונימוקים, תיק בית הדין הגדול מספר 1161709/2):

"ומעתה יש לפרש שדעת הראשונים מוני המצוות דפליגי על הרמב"ם ולא מנו מצווה זו, שאין מצווה מיוחדת להזכיר ניסי יציאת מצרים בלילה זה, שהרי אין אנו יכולים ללמוד מהפסוק 'זכור את היום', שהוא מקורו של הרמב"ם, שפסוק זה נצרך ללמד על הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע של יום. ולהכי לא מנאוה במניין המצוות".

והוסיף שם:

"ואכתי יש לעיין מדוע לא ילפי מנוי המצוות הללו שיש מצווה לספר בניסים, בכלל או על כל פנים לבנים, מדכתבה התורה 'והגדת לבנך' וכמו שכתבו החינוך הסמ"ק ושאר הראשונים כמקור למצווה זו. ונראה לומר דאינהו לא סבירא להו שיש מצווה מיוחדת ללילה זה, אלא סברי שזו מצווה כללית וחובה של אב להעביר את המסורת לבניו וכמו שהבאנו לעיל מלשון הפסוק (שמות י, ב) 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' וידעתם כי אני ה'", שריבוי המופתים במצרים היה כדי שהאבות יעבירו המסורת לבניהם, והתם לא נאמר בלשון ציווי. העברת המסורת אינה דווקא בלילה זה, וארבעת הבנים הם סוגי הבנים שיש להעביר להם את המסורת בדרכים שונות, לכל אחד יש להעביר על פי מה שהוא ו'חנוך לנער על פי דרכו'. ולהכי כתיב 'והגדת לבנך ביום ההוא', שהיום ההוא הוא הזדמנות להעברת המסורת, אך אין זו בהכרח מצוות עשה, ולכן לא מנו זאת למצווה".

כך שלשיטת ראשונים אלו (מוני המצוות) נראה שלא תהיה מניעה מלספר "והגדת" בליל הסדר אף בכתב, שהרי עיקר מצוות "והגדת" אינה בהכרח רק בליל הסדר.

האב לא חייב לספר בעצמו לבן

ועוד הוסיף וכתב הגר"ש שפירא שליט"א שם:

"ועל כורחך כל ששומע ועונה כדרך סיפור יצא ידי חובתו, ואי לא נימא הכי, לא ראוי שיעשו ליל הסדר במשפחה מורחבת או עם חברים, אלא שכל משפחה גרעינית תעשה בעצמה, ולא עוד אלא שבמשפחה שחלק מילדיה כבר מחויבים במצוות נימא שכל אחד יעשה את הסדר בעצמו. וודאי שאין הדברים כך, שהרי שנינו (פסחים, קח) שבן אצל אביו צריך הסבה ותלמיד אצל רבו אינו צריך, וכך נפסק בשולחן ערוך (סימן תעב סעיף ה), ועל כורחך שעושים כמה בני חיובא יחד, ולא ראינו ולא שמענו שימנעו מלעשות זה עם זה. ולא עוד אלא שעיקר מצוות הפסח שימנו עליו ויעשו בחבורה אחת ובקרא כתיב 'למשפחֹתיכם' (שמות יב, כא) וכתיב 'שה לבית אבֹת שה לבית, ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרֹב אל ביתו' (שם ג –ד), משמע דבעינן רבים שימנו על הפסח כדי שלא יבוא לידי נותר. ואף שפסח נאכל בכמה חבורות (פסחים פו, ב), לא מצאנו שיש עניין בזה כדי שכל מחויב בדבר יוכל לקיים המצווה בעצמו (ורבי שמעון פליג גם על ההיתר לעשות כן). ועוד דקיימא לן "ברב עם הדרת מלך" ומוטב לעשות בהמון, ואיך יקיים כל מחויב מצווה זו? ועל כורחך כל שמזכירים דרך סיפור יוצאים ידי חובה, אף אם לא כל אחד יאמר בעצמו".

ולכאורה – ככל ולא כל אחד חייב לספר בעצמו – אזי יוכל לצאת ידי חובתו אף במכתב שכותב לבנו בערב פסח.

כך שמצאנו שישנם סברות בפוסקים, מהם ניתן להסיק כי כן ניתן לצאת ידי חובת "והגדת לבנך" במכתב או דוא"ל ששולח לבן טרם חג פסח.

פתרונות מעשים – לאב שלא יכול לספר לבנו בפסח, ורוצה לשלוח לו הסיפור טרם פסח

לאור העובדה שמצאנו צדדים לכאן ולכאן, האם יכול האב לצאת ידי חובת "והגדת לבנך" במכתב שכותב לבנו בערב פסח, נראה שעדיף שנמצא פתרונות מעשיים כדי שיוכל האב לצאת ידי חובת מצוות "והגדת" אף אם אינו יכול לספר לבנו את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר עצמו.

ובכן, ראשית, נראה שחובת האב אינה רק סיפור יציאת מצרים לבנו דווקא, ויוצא ידי חובה אף אם מספר לאחרים בלילה זה. כך שאם יספר לאחרים, יקיים המצווה, ויוכל כבר לשלוח לבנו מכתב עם הסיפור באופן נפרד אף בערב פסח.

וראו מש"כ החינוך (מצווה כא) באשר לכך:

"לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר 'והגדת לבנך' וגו' (שמות יג, ח). וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב 'לבנך', דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה".

וראו אף מש"כ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה, כא):

"אולם נראה לפי עניות דעתי שמכיון שאמרו חז"ל (פסחים קטז, א) 'חכם, בנו שואלו, ואם אינו חכם, אשתו שואלתו, ואם לאו, הוא שואל לעצמו, ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה' אלמא דמה שכתוב והגדת 'לבנך' לאו דוקא הוא, אלא למצוה מן המובחר".  

וראו אף האמור בהגדת הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (עמדים נט, ס) שנשאל מדוע לא נזהרים שכל בן יאכל אצל אביו כדי לקיים את המצווה של "והגדת לבנך", וכך כתב שם:

"אלא עיקר המצווה היא סיפור יציאת מצרים לאחרים, ודיבר הכתוב בהווה שבנו סמוך אליו וכלשון הברייתא (פסחים דף קטז עא) 'תנו רבנן, חכם, בנו שואלו, ואם אינו חכם, אשתו שואלתו'".  

כך שלשיטתם, קל להבין שאין גריעותא אם שולח מכתב לבנו לפני פסח עם סיפור יציאת מצרים, אם יספר את הסיפור לאדם אחר בתוך פסח עצמו, אף שאינו בנו.

וראו מקורות דלעיל, שניתן לצאת ידי חובת הסיפור ע"י שליח.

בנוסף (וע"פ פסק דין הגאון רבי אליעזר איגרא שליט"א, חבר בית הדין הגדול, בתיק 1161709/2, נימוקי הגאון רבי שלמה שפירא שליט"א, חבר בית הדין הגדול בתיק זה, וכן מש"כ הגאון רבי אוריאל לביא שליט"א, אב"ד ב"ד ירושלים, בתיק 1102455/6), מצוות "והגדת לבנך" מוטלת גם על האם, כפי העולה מהשו"ע או"ח (סימן תעב סעיף יד), שפסק שהאשה חייבת בכל המצוות הנוהגות בלילה זה, וכן מפורש בספר החינוך (מצוה כא) שמצוות "והגדת לבנך" נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות (אמנם ראה במנחת חינוך שמסיק שעכ"פ מדרבנן נשים חייבות) וכן מסקנת הגר"ח פלאג'י בספר חיים לראש, מגיד אות ה', וכן משמעות הפמ"ג (סימן תעב א"א ס"ק טז), וכן ביאר בספר דרך המלך על הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק ז הלכה א).

וכאמור - וכך הסיקו בפסק דין של בית הדין הגדול בתיק 1161709/2 - אף האם תוכל לספר לבן את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, והבן יוכל להיות אף אצל אמו הגרושה בליל הסדר בשל כך, ומטעמים אחרים הקשורים לחובה המוטלת על הילדים לכבד את האם ושלא להשבית לה את שמחת החג כשהיא נותרת בודדה ללא ילדיה בליל הסדר. עי"ש בפסקי הדין.

משכך, האם תוכל לספר לבן את סיפור יציאת מצרים, אם האב לא מצוי; ומצוות "והגדת" תקוים על ידה.

^לסיכום

^{מצאנו סברות וצדדים לכאן ולכאן, האם יכול האב לצאת ידי חובת "והגדת לבנך" במכתב או בדוא"ל שכותב לבנו בערב פסח, כשלא יכול להיות עם בנו בליל הסדר עצמו, כגון בהורים גרושים, אב בחו"ל, במלחמה או במילואים. הלכך נראה להציע פתרונות מעשיים כדי שיוכל אדם לצאת ידי חובת צוות "והגדת" אף אם אינו יכול לספר לבנו את סיפור יציאת מצרים בלילי הסדר עצמו, כגון שיספר לאחרים בליל הסדר ויקיים בכך "והגדת" או שיספר לבנו ע"י שליח שיספר לו בליל הסדר. נראה שאף אם אמו של הבן תספר לבנו את סיפור יציאת מצרים, היא תצא ידי חובה בכך.}

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה