אךמכל מקוםשמעתימהרה"גצביבןיעקבשליט"אשישלחייבומהטעםשקיבלתשלוםעלדעתעבודהכדין, ולכןכשמעלבתפקידודינוכעיןאומןשקלקלשפסק בשולחן ערוך סימן ש"ו סעיףב' שחייב. ואיןזהדומהלמה שכתבבפתחיחושןשכירות פרק י"ג הערהד' באומןשקבעולוזמןלתקןחפץוהלהאיחרונגרםנזקלבעלהביתשישלהסתפקהאםחייב, הואילואיהומייריבאומנותשהזמןאינומהותימה שאין כןבעורךדיןשמסירתהמסמכיםבזמןקריטיתלכןנחשבכקלקולבגוףהחפץ.
לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
ענף א
כלהאומניםשומרישכר
המעיין היטב יראה, שכל עורך דין האמור לטפל בכל נושא החוזה והעברת הדירה בטאבו הינו בעצם אומן שדינו כשומר שכר ועל כן נראה לפתוח במקורות לדין זה של אומן, וכדלהלן.
דאיתא במתניתין בבא מציעא (פ:) אודות חיובו של כל אומן בשמירת החפץ שקיבל לתקן, וז"ל "כל האומנין שומרי שכר הם וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם. שמור לי ואשמור לך שומר שכר. שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם".
אמנם שאלה הגמרא שם, וז"ל "לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דתניא שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם רבי יהודה אומר כשומר שכר, אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה דקא שביק כולי עלמא ואגיר ליה לדידיה הוי עילויה שומר שכר. אי הכי שוכר נמי בההיא הנאה דקא שביק כולי עלמא ומוגר ליה לדידיה הוי עילויה שומר שכר, אלא אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה דקא יהיב ליה טפי פורתא הוי עילויה שומר שכר שוכר נמי מי לא עסקינן דקא משוי ליה טפי פורתא, אלא אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי עליה שומר שכר. איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר שכר רבי יהודה אומר כשומר חנם".
ביאור הסוגיא, שבתחילה הבינה הגמרא שהמשנה "כל האומנין שומרי שכר הם" אינה כדעת רבי מאיר שפסק ששוכר דינו רק כשומר חינם. אולם הסיקה הגמרא בתירוץ קמא שהמשנה מתבארת אפילו לדעת רבי מאיר, מכיון שרק אומן שומר שכר הואיל ויש לו הנאה מהחפץ שאצלו שמחזיקו כמשכון עבור שכרו ואינו צריך לרדוף אחרי הבעלים שישלם לו משא"כ שוכר שאין לו הנאה זו לכן דינו רק כשומר חינם. ובתירוץ בתרא הסיקה הגמרא, דלעולם רבי מאיר סובר ששוכר דינו כשומר שכר והואיל וסתם משנה כרבי מאיר ממילא דינו שוה לכל האומנין שגם הם שומרי שכר.
כמו כן מרן בשלחן ערוך (סי' שו סעיף א') פסק, וז"ל "כל האומנים שומרי שכר הם וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות או שאמר ליה האומן גמרתיו ולא לקחו הבעלים הכלי הרי האומן שומר חנם, אבל אם אמר האומן הבא מעות וטול את שלך עדיין הוא שומר שכר כמו שהיה". עיי"ש בנושאי כלים.
מדועהמשנהריבתהכלהאומניםשומרישכר
רבותינו האחרונים עמדו על ביאור לשון המשנה "כל האומנין שומרי שכר" מה בדיוק באה המילה "כל" לרבות בנדון זה, וכדלהלן.
ביאור ראשון כתב בתוספות רבי עקיבא איגר על המשנה (אות נז), שהתנא בא לרבות שגם באופן שמשלם לאומן פחות מהרגיל בשוק מכל מקום דינו כשומר שכר. והחידוש בזה, שהרי אחד מתירוצי הגמרא בתחילת השקלא וטריא שאומן נחשב שומר שכר מחמת שאי אפשר לצמצם שכרו לכן בודאי מקבל יותר מדמי הפעולה ומחמת ההעלאה זו נחשב שומר שכר, ואם כן לכאורה נמצא שבאופן שמקבל פחות ממחיר השוק יהיה דינו כשומר חינם. ועל זה בא התנא לחדש שלעולם הוא שומר שכר הואיל והעיקר כמסקנת הגמרא שנחשב שומר שכר הואיל ותפוס בשכרו ואם כן אין הבדל בין כמה מקבל, או משום הטעם השני שהאומן דינו ככל שוכר שגם כן שומר שכר מבלי להתחשב בשכר שמקבל. עיי"ש.
ביאור שני כתב החתם סופר כאן (ד"ה כל), דהנה בגמרא בבא קמא (צח:) מובאת מחלוקת האם אומן קונה בשבח כלי אם לאו. וניתן לומר שהמשנה אצלנו קאי למאן דאמר שאין אומן קונה בשבח כלי, והתנא הוסיף "כל האומנין" ללמדך שאינו קונה את הכלי קנין גמור להתחייב עליו אפילו באונסין אלא דינו רק כשומר שכר. אך כל זה דלא כהמאן דאמר שאומן קונה בשבח כלי והמשנה מיירי באופן שאין שבח בכלי וכגון ששכר אותו לביטשא ביטשא, דהיינו לבעוט בבגד לרככו ומשלם שכר על כל בעיטה ובעיטה שאין בזה שבח ורק משום כך דינו כשומר שכר בעלמא. משא"כ באופן ששכרו ויש שבח ממש בכלי, אזי לעולם אימא לך דדינו כשואל שחייב באונסין. עיי"ש.
בקושייתהתוספותעלתירוץקמא
הנה בתוספות בבא מציעא (פ: ד"ה דקא תפיס) הקשו על הגמרא בתירוץ קמא, שאף על פי ששוכר דינו כשומר חינם מכל מקום אומן דינו כשומר שכר בההיא הנאה שתופס את החפץ עבור השכר שהבטיחו לו, וכדלהלן.
דהקשו שם, דאם כל הסברא לחייב אומן כשומר שכר מחמת ההיא הנאה שתופס את החפץ כמשכון עבור שכרו אם כן ניתן לומר זאת גם בשוכר לפי המאן דאמר שדינו כשומר חינם, שנחמיר עליו להיות כשומר שכר הואיל ושילם לבעלים את דמי השכירות ועכשיו יש לו הנאה מהבהמה שבידו לעשות מלאכתו.
אך תירצו זאת בתוספות, שבשוכר מה שהוא תופס את החפץ בשכרו אינו נחשב הנאה שהרי כל השוכרים תפוסים ומשתמשים בחפץ ששכרו, משא"כ באומן שיש לו אפשרות שיעשה את המלאכה בבית הבעלים ולא יהיה תפוס בשכרו ולכן נחשב הנאה אם מסרו לו לעשות בביתו ולפיכך דינו כשומר שכר. עיי"ש.
אולם הקשה מהרש"א (שם) שלכאורה אין מקום לקושיית התוספות, שהרי אין שכירות משתלמת אלא לבסוף ולפיכך נמצא שזמן חיוב התשלום של השוכר הינו רק לאחר זמן השכירות ואם כך יש לומר שבשוכר אין הוא בטוח במעותיו ולכן מהיכי תיתי לומר דלכו"ע יהיה דינו כשומר שכר.
אמנם תירץ זאת בתורת חיים, שהואיל ובברייתא כתוב שדינו כשוכר בסתם אם כן ודאי מיירי גם באופן שהתרצה השוכר ונתן לו את שכרו, ולכן הקשו בתוספות מדוע לאותו מאן דאמר לעולם דינו כשומר חינם והרי אכתי יש לו הנאה שבטוח במעותיו ששילם. עיי"ש.
נפקאמינהביןתירוציהגמרא
לאור מסקנת הגמרא שמעמידים כמו רבה בר אבוה, אם כן הטעם שאומן נקרא שומר שכר נשאר כמו בקושיית הגמרא מאותו הטעם שגם שוכר נקרא שומר שכר בההיא הנאה שהחפץ מונח אצלו. ולכאורה בהיבט ראשון היה נראה לומר, דהואיל וקיימא לן בשו"ע חו"מ (סי' שז סעיף א') ששוכר דינו כשומר שכר ממילא אין אנו צריכים את הטעם של תפיס אאגריה.
המעיין בלשונות הראשונים יראה שנחלקו בכך לדינא, האם צריך באומן את הטעם של תפיס אאגריה בכדי להיות שומר שכר או שמא לעולם דינו כשומר שכר מחמת שגם שוכר כשומר שכר. ולכאורה תהיה נפקא מינה ביניהם, באופן שקיבל האומן את כל שכרו מראש מתחילת העבודה שאז הוא בטוח בשכרו, וכן לענין אומן שעובד בבית הבעלים שאינו תפוס בחפץ אלא משאירו שם. כלומר, שבשני מקרים אלו יש רק את הטעם שדומה לשומר שכר שתופס החפץ בשכרו, אבל אין את הטעם שתפוס בשכרו.
והרי לך לשונות הראשונים. דהנה לדעת הטור (סי' שו) הטעם שאומן שומר שכר מחמת ההנאה שמשתכר מהחפץ, וז"ל "כל האומנין שנותנין להן לתקן בקבלנות הם כשומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנין להם לתקן וליטול שכר". וכתבו בדרישה שם (סק"א) בש"ך (סק"א) בתוספות רבי עקיבא איגר על משנתינו (אות נח) ובשו"ת גליא מסכת חחו"מ (סי' יג) שאם פסק הטור להלכה את הטעם של בההיא הנאה שמקבל מהחפץ כסף כתירוץ בתרא בגמרא, מוכח לדינא שלא צריך את התנאי שתפוס בשכרו ובכל המקרים דינו כשומר שכר אפילו כשעושה המלאכה בבית הבעלים וחוזר לביתו.
מאידך גיסא בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת ויצא שאילתא כ') והראב"ן שהובא במרדכי (סי' שס) והנימוקי יוסף (ד"ה שומרי שכר) מובא תירוץ קמא בגמרא, שנחשב שומר שכר בההיא הנאה שתופס את החפץ בשכרו. ולשיטתם לכאורה עולה לדינא, שאם קיבל האומן שכרו טרם שהחל במלאכתו או שעובד בבית הבעלים ולא קיבל את הזכות להחזיקו בביתו לא יהיה דינו כשומר שכר.
אולם בספר עמק השאלה על השאילתות (שם) הסתפק, האם גם לפי הטעם הראשון שתופס החפץ עבור שכרו מכל מקום אם שילם לו מראש עדיין יש לו הנאה שנחשב שומר שכר אם לאו. וטעם הספק, שהרי מחד גיסא ניתן לומר שהגם ששילם לו מראש יש לו הנאה ישירה שהראה לו שסומך עליו עד כדי כך שמוכן לשלם לו מראש ומחמת ההיא הנאה יחשב שומר שכר. ולא הכריע הדבר. עיי"ש.
לדבריבניהועורךהדיןחייבבדינישומרים
הנה בשו"ת דברי בניהו (חלק כז סי' פג) פסק בעורך דין שהתרשל ולא מסר בזמן הראוי את המסמכים לרשויות להודיע על מכירת הנכס וגרם קנסות לקונה, שחייב לשלם הקנס בדיני אדם לקונה כדין אומן שדינו כשומר שכר שחייב בגניבה ואבידה אף על פי שהזיקו רק בגרמא, וכדלהלן.
דבתחילה הביא שם את דברי האחרונים, המחייבים אומן אפילו בבית הבעלים כשומר שכר מחמת ההיא הנאה שנגרמה לו מהחפץ שמקבל עליו שכר. ולכן הסיק שם לדינא, וז"ל "עורך דין נחשב לקבלן שעליו לעשות את כל ההעברות ולטפל בתיק וכל שלא עשה כן בזמן שניתן לו עליו לשאת בכל ההוצאה, כיון שדינו כשומר שכר שחייב בגניבה ואבידה וכן לא יהיה גרוע מדין אבידה שחייב עליה אם נאבדה ממנו וקרה נזק. ואף שנעשה הדבר בגרמא וקיימא לן גרמא בנזיקין פטור, אמנם בשומרים חייב אף בגרמא".
והביא ראיה לדבריו מספר ברית כהונת עולם (סי' י') שכתב בשם הרשב"א והרא"ש, בלוה שפרע את החוב למלוה ולאחר מכן בא איניש דעלמא והחזיר את שטר ההלוואה למלוה ובכך יוכל לגבות את ההלוואה שנית מהלוה ברמאות, שהנותן פטור כדין גרמא בנזיקין. משא"כ בשותפין שהחזיר אחד מהם את השטר למלוה ובכך יוכל ברמאות לגבות מהשותפין את ההלוואה שנית, שחייב בדיני אדם לשלם הואיל והינם שותפים שדינם כשומרי שכר זה לזה שחייבים אפילו בגרמא. והראיה לכך, שהרי כל גניבה או אבידה הינם בעצם גרמא וגם לא ברי היזיקא וגם ההיזק אינו נעשה באופן מיידי ואפילו הכי שומר חייב עליהם בדיני אדם, ואם כן יש לומר שהוא הדין שיש לחייב בדיני אדם את אותו שותף שהחזיר למלוה את שטר ההלוואה.
ראיה נוספת לדבריו, הביא משו"ת הרא"ש (כלל לט סי' ב') שנשאל אודות סופר אחד שכתב עבור שמעון שטר קנין אך מחמת פשיעה מסרו בשגגה לאדם אחר שאחר כך מת ונאבד השטר והפסיד שמעון את ההוכחה והראיה ששילם. ופסק שם הרא"ש שהסופר חייב בכל הנזק שנגרם לקונה, וז"ל "בשמירת שטרות איכא פלוגתא דרבוותא, איכא מאן דאמר דאף על גב דתנן שומר חנם פטור מלישבע על שטרות מכל מקום אם פשע בשמירתם ונגנבו או אבדו חייב דדוקא משבועה פטרינהו רחמנא אבל לא מתשלומי פשיעה. והרי"ף ז"ל כתב בתשובה, המפקיד שטרות לחבירו ומודה שפשע בהם ונאבדו פטור מן התשלומין. ונראה דאף לדברי רי"ף זכרונו לברכה היינו דוקא היכא שפשע בשמירתם ונגנבו או אבדו, אבל השליכן לנהר חייב והנותן שטרו של ראובן לשמעון הוי כמשליכו לאיבוד בידים ואיבעי לסופר למידק שיתן לכל אחד השטר שלו".
אלמא מוכח מדבריו, שאפילו לדעת הרי"ף שפסק בשומר על שטרות שפטור מפשיעה מכל מקום כאשר איבדו בידים חייב בכל הנזקים העלולים להתהוות. ואף על גב דלענין הפסד הממון שבתוך השטר אינו אלא גרמא, מכל מקום כיון שבא החפץ בתורת שמירה לידו מתחייב בשמירה מעולה שלא יקרה נזק אפילו בצד רחוק.
והאריך בדברי בניהו (שם) כיד ה' הטובה עליו בראיות נוספות שעורך הדין דינו כשליח ושותף ואומן שדינם לכו"ע שומרי שכר ומוכח שיש לחייבם אפילו בגרמא בנזיקין, וממילא גם כשלא מסר את המסמכים לרשויות בזמן הראוי ונגרם קנס נחשב כסוג של גרמא שבשומרים חייב אפילו ביותר מכדי שכרו. עיי"ש.
המוקשהבחידושהדבריבניהו
אולם אחר אלף המחילות, המעיין היטב בכל ראיותיו של הדברי בניהו יראה שלכאורה אין דמיון כלל בין עורך הדין שרק איחר במסירת המסמכים בזמן הנדרש לבין כל הראיות שהביא בשומרים שחייבים גם בגרמא, וכדלהלן.
דהנה לאחר עיון בכל המקורות שהביא נראה לדינא איפכא, שכל המקרים שכתבו הפוסקים שציין שם לחייב אומן או שותף או שליח אפילו בגרמא בנזקים שגרם מיירי רק בנזקים שנתהוו לגוף החפץ, וממילא כד נדייק מדבריהם שבאופנים שגרמו נזקים שלא בגוף החפץ שפטורים. וכגון בנדון דידן, אודות עורך דין שפשע במסירת המסמכים בזמן הראוי שהנזק של הקנסות לא נעשה בגוף החפץ אלא אך ורק בכספו של הקונה שהינו דבר אחר לגמרי מהמסמכים שלא נמסרו.
נבאר דברינו אחת לאחת. דהנה הראיה שהביא מספר כהונת עולם שיש לחייב שותף שהחזיר למלוה את השטר, ולמד ממנו יש לחייב גם את עורך הדין שאיחר במסירת המסמכים, המעיין היטב יראה שאין הנדון דומה לראיה כלל. והטעם פשוט, שכל מה שפסק בכהונת עולם לחייבו מיירי שהזיקו במעשה בידים בכך שמסר את גוף החפצא של השטר לאדם הלא נכון שזה המלוה ואז יוכל לגבות בו ממש שנית בגזילה, ורק בזה אף על גב דבאיניש דעלמא פטור מכל מקום בשומר יש יותר חיוב וגם בכהאי גוונא חייב לשלם שעשה נזק בגוף הדבר. משא"כ עורך דין שפשע באיחור מסירת המסמכים שיש לפוטרו, משום שלא עשה שום מעשה נזק בכספו של הקונה ממש אלא רק בדבר אחר של איחור במסירת המסמכים, ועוד שגרם הנזק בשב ואל תעשה בלבד ובזה אין שום מקור לחייבו אפילו הכי.
כמו כן הראיה שהביא מתשובת הרא"ש ניתן לדחות בנקל, דהתם נמי מיירי שהסופר עשה מעשה נזק בידים במה שלקח את גוף השטר ונתנו לאדם הלא נכון ובכך גרם נזק בפשיעה לגוף השטר שהינו בעצם הראיה הבלעדית על המקח. משא"כ בעורך דין שרק לא מסר את המסמכים בזמן לרשויות וגרם נזק כספי לקונה, שברור לכל בר דעת שלא הזיק את גוף החוזה והשטר אלא רק הזיקו בגרמא בשב ואל תעשה כשלא מסרו בזמן לרשויות שבזה אין שום מקור לחדש לחייבו לשלם את כל הקנס, וממילא הדר דינו כבכל גרמא בנזיקין שלא עשה מעשה בגוף החפץ שפטור מדיני אדם אפילו בשומרים. ודו"ק.
עוד יש להקשות, שגם לפי הבנת הדברי בניהו ששומר חייב אפילו בנזקים של גרמא שלא נעשו בגוף החפץ, מכל מקום נראה שמטעם זה עדיין יש מקום לפטור את עורך הדין מכל הנזקים שגרם באיחור במסירת המסמכים. דהנה לעיל הבאנו בארוכה את מחלוקת הראשונים האם הלכה כתירוץ קמא בגמרא שאומן נחשב שומר שכר מחמת ההנאה שתופס את החפץ עבור שכרו, או מחמת ההנאה שיש לו מהחפץ שיכול לקבל כסף עבור אומנותו. וידועה המציאות בימינו שכל עורך דין גובה כל שכרו כבר בחתימת החוזה, ונמצא אם כן שאינו שומר כעת על החוזה והמסמכים עבור שכרו בעתיד, וממילא יוכל עורך הדין לומר קים לי כהראשונים דבכהאי גוונא שכבר קיבל שכרו מראש אין דינו כשומר שכר אלא כשומר חינם שפטור מאבידה שדומה לאי מסירת המסמכים בזמן הקבוע בחוק.
ואל תשיבני מדברי עמק השאלה שציינו לעיל, שהסתפק לפי הראשונים שההנאה מחמת שתופס החפץ עבור שכרו האם גם כשקיבל שכרו מראש ישאר דינו כשומר שכר מההנאה שקיבל שסומך עליו לשלם עוד טרם עבודתו, וממילא לדבריו יש להסתפק גם בעורך הדין שקיבל שכרו מראש האם ישאר כשומר שכר להתחייב כשאיחר במסירת המסמכים לרשויות. דניתן לדחות בנקל ולומר, שהמציאות בימינו ברורה שכל עורך דין זוטר גובה כל שכרו מראש וממילא אין שום הוכחה מכך ששילם לו מראש שבאמת סמך עליו באופן מחודש יותר משאר עשרות אלפי עורכי הדין בעלי רשיון בארץ ישראל, וממילא הדר דינא שלאותם הראשונים בנדון דידן יהיה דינו רק כשומר חינם שפטור מגניבה ואבידה. וצ"ע.
כמו כן שמעתי מהרה"ג צבי בן יעקב שליט"א בעל שו"ת משפטיך ליעקב (י' חלקים) שאין לחייב עורך דין שאיחר במסירת המסמכים מדין גרמא בשומרים שחייב, הואיל ולא הזיק כאן לשום חפץ אלא לממונו של הקונה בלבד שבזה פטור לכו"ע. אולם מטעם אחר יש לחייבו, וכפי שנציין דבריו לקמן.
ענף ב
בדיןפועלשחזרבובאמצעהיוםבדברהאבד
בהיבט ראשון היה נראה לומר, שעורך דין שפשע ולא מסר המסמכים בזמן הראוי דינו כפועל שחוזר בו בחצי היום בדבר האבד שחייב לשלם עבור הנזקים, וכדלהלן.
דהנה מובא במשנה בבא מציעא (עה:) דינם של פועלים החוזרים בהם באמצע העבודה בדבר האבד, וז"ל "השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען. השוכר את האומנין וחזרו בהן ידם על התחתונה, אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה".
המעיין בדברי הראשונים יראה שנחלקו לדינא, האם מה שהתירו לבעל הבית בדבר האבד לשכור עליהם פועלים חדשים או להטעותן מיירי אפילו באופן שרק סיכמו שיבואו לעבוד וחזרו בהם, או שמא מיירי כשהתחילו במלאכה ולאחר מכן מאיזו סיבה שהיא חזרו בהם.
דלדעת רוב הראשונים מותר לשכור עליהם אף על פי שטרם התחילו במלאכה, והראיה מהגמרא לקמן (עו:) שהעמידה את הרישא של המשנה שאין להם אלא תרעומת זה על זה כשלא הלכו עדיין ולא עשו שום דבר, ועל זה כתוב במציעתא שבדבר האבד יש עליהם יותר מסתם תרעומת ולפיכך שוכר עליהם או מטען. כמו כן כתב בשיטה מקובצת (עו: ד"ה במה) בשם הראב"ד הרמב"ן הריטב"א המאירי, וכן דעת הנימוקי יוסף (עו: ד"ה בדבר) וכן דייק מהרש"א מדברי רש"י (ד"ה וחזרו).
אולם לדעת הר"ש די וידאש, מותר לבעל הבית לשכור עליהם או להטעותם רק כאשר כבר התחילו במלאכה. והוסיף לדחות את הראיה שהביאו מהגמרא, מכיון שזה נכון רק ללישנא בתרא שהרישא מיירי בדין חזרו משא"כ ללישנא קמא שהרישא עוסקת בדין הטעו זה את זה שהוא דין אחר מהמציעתא ממילא ליכא ראיה שהמציעתא מיירי כשלא התחילו במלאכה. וכן דייק הגאון רבי עקיבא איגר על המשנה (בתוספות יום טוב ד"ה וחזרו) מרש"י לקמן (עח. ד"ה עד), שכל ההיתר אינו אלא רק כשהתחילו כבר במלאכה.
וכתב בקצות החושן (סי' שלג סק"ג ד"ה אמנם) לחדש על פי תשובת מוהר"ם ברבי ברוך (סי' תתכא), שכל מה שחייבים לשלם בדבר האבד מיירי רק כשהתחילו במלאכה מהטעם שתחילת המלאכה נחשבת קנין ממש, אולם מחמת המציאות שגרמו לו נזק יתכן שחייבים לשלם משום דינא דגרמי אפילו כשטרם התחילו במלאכה. והוסיף שם, שאף על פי שאי הבאת חלילים למת אינו נחשב לנזק בממון שחייבים עליו משום דינא דגרמי, מכל מקום יש לומר שמשום כבוד המת התירו לו לשכור פועלים עליהם או להטעותן בכדי שיביאו החלילים מיידית.
כמו כן מובא דין זה בשו"ע (סי' שלג סעיפים ג' ד' ה' ו') אודות חזרת פועל, וז"ל "התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום חוזר וכו'. כיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל וכו' במה דברים אמורים בדבר שאינו אבוד, אבל בדבר האבוד כגון פשתן להעלות מהמשרה או ששכר חמור להביא חלילים למת או לכלה וכיוצא בהם אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נאנס כגון שחלה וכו'. כיצד שוכר עליהם פועלים וגומרין מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים". עיי"ש.
פועליםשחזרובהםבדברהאבדעדכמהשוכרעליהם
לאור מה שכתבנו שאסור לפועלים לחזור בהם בדבר האבד, מצאנו מחלוקת נוספת האם כאשר בכל זאת חזרו בהם ובעל הבית בלית ברירה שכר עליהם פועלים אחרים יכול לחייב אותם רק עד כדי שכרם שהיו אמורים להרוויח או שמא אפילו יותר מכדי שכרם, וכדלהלן.
דהנה לעיל ציטטנו את דעת השו"ע (שם) שאם פועל חזר בו בחצי היום בדבר האבד, יכול בעל הבית לשכור עליהם "עד כדי שכרן של ראשונים". ונראה שהטעם בזה, הואיל ועל יותר מכדי שכרן לא התחייבו מעולם ולכן אם מצא פועלים יקרים יותר ישלם ההפרש מכיסו הפרטי.
אולם בפתחי חושן שכירות (פרק יא סעיף יג) הביא שלדעת הסמ"ע שם (ס"ק כה) והש"ך (ס"ק לב) שיכול להוסיף לשני על חשבון הראשון עד כדי כפל השכירות שפסק עם הראשון, ושכך גם מדויק מדברי הרמב"ם בהלכות שכירות (פ"ט הל' ה') והרא"ש (פ"ו אות ו').
עוד הוסיף בפתחי חושן שם (הערה לד) לבאר דבריהם, שהטעם שחייבים עד כפל משכרם הואיל ומסתמא השתעבד הפועל עד כדי שיעור זה להוסיף מכיסו אם יפסיד בעל הבית בחזרתו. ולפי זה נראה, שכל דבריהם אינם אלא באופן שעשו קנין ממש בתחילה שיעבדו אצלו או שהתחילו כבר במלאכה, משא"כ כשרק התחייבו בדיבור בלבד פטורים מהכפל הואיל ואין שום דבר שישעבדם ויחייבם בכדי שיוסיפו גם מכיסם על הנזק שגרמו. עיי"ש.
עורךדיןשפשעבאיחורהמסמכיםאיןדינוכפועלשחזרבו
בהיבט ראשון היה נראה לומר, שיש מקום לחייב את עורך הדין בנזקים לדעת השולחן ערוך עד כדי שכרו שסיכמו בתחילה, ואילו לדעת הש"ך עד כפל משכרו. ולכאורה הטעם, שהרי כאשר עורך הדין התרשל דינו כפועל שחזר בו ממלאכתו בדבר האבד שזה המסירה בזמן הקבוע בחוק, ולכן לדעת השלחן ערוך יהיה חייב בנזקים עד כדי שכרו ואילו לדעת הש"ך עד כפל משכרו.
אולם כד נעיין היטב נראה שאין זה נכון, שהרי לא נחלקו השו"ע והש"ך אלא בכהאי גוונא שהפועל חזר בו מהפעולה שהתחייב בדבר האבד ובחזרה זו גרם נזק לגוף החפץ שהתחייב עליו, שאז ברור שחייב לשלם הואיל וזהו חיובו מתחילה לדאוג לחפץ זה. אולם כאשר הנזק שגרם לא נעשה בגוף החפץ ועוד שנגרם בשב ואל תעשה ואין כאן שום מעשה בידים, שיש לפוטרו לכו"ע כבכל גרמא בנזיקין שפטור.
ראיה לדברינו ממה שפסק בפתחי חושן שכירות (פי"ג סעיף ד') אודות אומן שאיחר, וז"ל "יש מי שאומר שהנותן לאומן חפץ והגביל לו זמן שעליו לגמרו ואיחר האומן הזמן המוגבל, דינו כיורד לשדה חבירו שלא ברשות ואינו משלם לו רק הוצאה כשיעור שבח". והביא בהערה שם (אות ד') שהמקור לדבריו ממה שפסק בכסף הקדשים (סי' שעה) ומשמע מדבריו שאם נהנה בעל החפץ משלם לו כיורד ברשות, ובחקרי לב מהדו"ב חו"מ (סי' לג) נראה שמסתפק בזה.
וסיים שם בהערה, וז"ל "ויש לדון כשהפסיד בעל החפץ על ידי איחור התיקון אם יש מקום לחייב את האומן, שלכאורה אינו אלא גרמא ואפילו פועל החוזר בו בדבר האבוד והפסיד לבעל הבית דעת הפוסקים שהפועל פטור כמו שכתבתי בפרק יא (סעיף טו). ולדעת נתיבות המשפט שפועל חייב במניעת הריווח כמו שכתבתי בפרק ז' (סעיף כא) נראה דכל שכן שחייב בהפסד, ויש לחלק, וצריך עיון". עכ"ל.
המוקשהבדבריהפתחיחושןבאומןשאיחר
הנה לעיל הבאנו מה שכתב בפתחי חושן שכירות (פרק יג הערה ד') לעיין במה שפסק איהו לעיל בפרק יא (סעיף טו). אולם המעיין שם יראה, שלכאורה אין הנדון של פרק יג אודות אומן שאיחר בתיקון החפץ דומה כלל לפרק יא אודות פועל שחזר בו בדבר האבד, וכדלהלן.
דכתב בפתחי חושן לעיל פרק יא (סעיף טו), וז"ל "לא שכר בעל הבית פועל אחר והפסיד בהמתנתו יש אומרים שאין הפועל חייב לשלם לו ההפסד". והביא בהערה שם (אות לח) שהמקור לכך מדברי הרמב"ן והנימוקי יוסף שהביא הרמ"א (סי' שלג סעיף ו') לחלק בין שני סוגים של דבר האבד, וז"ל "ואם לא שכר עליהם אחרים אין הפועלים חייבים לשלם לו הזיקו וכו' ודוקא בדבר האבוד שאינו ממון כגון מלמד או כדומה לזה, אבל בדבר האבוד של ממון צריך לשלם כל הזיקו".
העולה מדברי הרמ"א שם, שיש לפטור פועל שחזר בו בדבר האבד כאשר לבעל הבית היתה אפשרות לשכור פועלים ובכל זאת לא שכר רק בדבר האבד שאינו של ממון וכגון במלמד וכו', משא"כ בדבר האבד של ממון אפילו שלא שכר עליו פועל חדש חייב בכל הנזק. ואם כך דברי הפתחי חושן צ"ע, שהרי הוא הביא ראיה מדברי הרמ"א שכשם שבפועלים שחזרו בהם ונגרם נזק לבעל הבית שפטורים דהכא נמי באומן שנגרם נזק לבעל הבית באיחור התיקון שפטור, בו בזמן שהרמ"א עצמו מחלק שבדבר האבד של ממון חייב הפועל וממילא הכא נמי באיחור בתיקון שנגרם נזק כספי שיהיה צריך לחייבו.
אמנם בכדי ליישב דברי הפתחי חושן בדוחק צריך לומר, דהנה הרמ"א שם נסוב על מה שפסק בשולחן ערוך (סעיף ו') "כיצד שוכר עליהם פועלים וגומרים מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים, ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים או חמשים זוז בכל יום לכל פועל אף על פי ששכר הפועל בשלשה או ארבעה", ועל זה פסק הרמ"א "ואם לא שכר עליהם אחרים אין הפועלים חייבים לשלם לו הזיקו וכו', ודוקא בדבר האבוד שאינו ממון כגון מלמד או כדומה לזה אבל בדבר האבוד של ממון צריכים לשלם לו כל הזיקו". כלומר, שאם בעל הבית לא שכר עליהם פועלים אחרים שהדין שפטורים הפועלים שחזרו בהם רק כאשר אין לבעל הבית הפסד ממון, משא"כ כשיש לו הפסד ממון חייבים בכל רק כאשר בעל הבית תופס בממון שלהם וגובה ממנו את כל הנזק.
לאור זאת ניתן לומר, שכל הוכחת הפתחי חושן מהרמ"א היתה באופן כללי בפועל שחזר בו בדבר האבד אפילו של ממון שנחשב הדבר כגרמא בעלמא ופטור, כאשר בעל הבית אינו תופס ממון אחר של פועל זה ולכן גם אומן שאיחר במסירה ונגרם נזק לבעל הבית נחשב הדבר כגרמא שפטור. ודו'"ק.
נראה לענ"ד להוסיף, שלכאורה יש לפטור אומן שאיחר במסירה ונגרם נזק לבעל הבית אפילו באופן שבעל הבית תופס ממון של הפועל בידו. והטעם בזה, מכיון שלדעת הרמ"א הפועלים חייבים לשלם לבעל הבית את כל הנזק כאשר תופס ממון אחר שלהם מיירי רק בנזקים שנגרמו לגוף החפץ, וממילא אין לנו שום מקור לחדש ולומר שיש לחייב אומן שאיחר גם בנזק שנגרם במקום אחר שבפשטות אינו אלא גרמא בנזיקין שודאי פטור.
עורךדיןשאיחרבמסירתהמסמכיםחייבמדיןאומןשקלקל
לאחר עיון רב נראה, למרות מה שכתבנו שאין לחייב עורך דין שאיחר במסירת המסמכים ונגרם קנס מדין שומר שחייב אפילו בגרמא וכן לא מדין פועל שחוזר בו בחצי היום בדבר האבד, מכל מקום נראה שיש לחייבו מדין אומן שקלקל במה שקיבל שכרו לעשות, וכדלהלן.
דהנה שמעתי מהרה"ג צבי בן יעקב שליט"א שאין לחייב עורך דין שאיחר במסירת המסמכים מדין גרמא בשומרים דקיימא לן שחייב לשלם, הואיל וזוהי גרמא רחוקה לממונו של השוכרו. אלא יש לחייבו מדין אומן שקלקל וכמו שפסק מרן בשו"ע (סי' שו סעיף ב'), שהרי קיבל כסף על דעת שיעשה את העבודה הטובה ביותר ומסירת המסמכים בזמן הינה דבר מהותי ושורשי בעיקר שכירות פועלים זו. וביתר עומק נראה לומר, שכשם שקלקול אצל האומן היינו להזיק לחפץ שקיבל לתקן הכא נמי איחור במסירה נחשב כקלקול באומנות של עורך דין שהיה אמור למסור הכל בזמן שלכך נשכר.
והוסיף הרב שליט"א, שאין זה דומה לספיקו של הפתחי חושן שכירות (פי"ג הערה ד') באומן שאיחר בתיקון החפץ ונגרם נזק לבעל הבית, וז"ל שם "ויש לדון כשהפסיד בעל החפץ על ידי איחור התיקון אם יש מקום לחייב האומן, שלכאורה אינו אלא גרמא ואפילו פועל החוזר בדבר האבוד והפסיד בעל הבית דעת הפוסקים שהפועל פטור כמו שכתבתי בפרק יא (סעיף טו). ולדעת נתיבות המשפט שפועל חייב במניעת הריווח כמו שכתבתי בפרק ז' (סעיף כא) נראה דכל שכן שחייב בהפסד, ויש לחלק, וצ"ע".
הטעם שיש לחלק בין הדבקים, שבפתחי חושן מיירי בסתם אומן ששילמו לו עבור תיקון חפץ שהזמן אינו מהות ההתקשרות ביניהם אלא העיקר הוא תיקון החפץ בזמן סביר, וממילא גם אם איחר את הזמן שקבעו ונגרם נזק יש מקום להסתפק אם חייב. משא"כ בעורך דין שאיחר במסירת המסמכים ודאי שחייב, הואיל ופעולה מול רשויות המדינה בזמן הינה בעיקר השכירות פועלים שלו שהרי לכך נשלח לעשות את עבודתו לפי חוקי המדינה בלבד ולא לפי לוח הזמנים האישי שלו, וממילא איחור אצלו נכנס בגדר אומן שקלקל וחייב. ודו"ק.
לסיכום הדברים נמצאנו למדים, שכל האומנין שומרי שכר הם להתחייב בגניבה ואבידה והביאה הגמרא שני טעמים למסקנה מדוע אין דינם כשומר חינם, האם מחמת ההנאה שתופסים את החפץ עבור שכרם או שמא מחמת ההנאה שמחפץ זה יקבלו שכר על אומנתם, ונראה שנחלקו בזה גם הראשונים איזה טעם עיקר לדינא. וכן למדנו, שפועל יכול לחזור בו בחצי היום רק בדבר שאינו אבד, אבל בדבר האבד אסור לו לחזור ולכן יכול בעל הבית לשכור עליהם או להטעותם. עוד למדנו, שנחלקו הראשונים לדינא האם ההיתר לשכור עליהם או להטעותן בדבר האבד מיירי אפילו כשרק סיכמו שיבואו לעבוד או שמא אינו אלא כאשר התחילו בפועל את העבודה וחזרו בהם. וכן שנחלקו הפוסקים, האם ההיתר בחזרו בדבר האבד לשכור עליהם עד כדי שכרן בלבד או שמא אפילו ביתר מכך.
המורם מכל האמור, אודות עורך דין שפשע במסירת המסמכים ומחמת כן נקנס קונה הדירה, שבשו"ת דברי בניהו (חלק כז סי' פג) פסק שחייב לשלם את כל הנזקים הואל ונחשב כאומן שדינו כשומר שכר ובשומרים העלו הפוסקים שחייבים לשלם אפילו בגרמא את כל הנזקים אפילו ביותר מכדי השכר שקיבלו עבור עבודתם.
אמנם לענ"ד נראה שמטעם זה בלבד יש לפוטרו, ואף על גב דדינו של עורך דין זה ככל אומן שדינו כשומר שכר מכל מקום כאשר פשע ולא מסר המסמכים בזמן דינו ככל גרמא בנזיקין. וכל מה שכתבו הפוסקים לחייב שומר אפילו בגרמא, מיירי רק בנזקים שנעשו לגוף החפץ שקיבל עליו שמירה.
אולם שמעתי מהרה"ג צבי בן יעקב, שעורך הדין חייב לשלם הקנסות מהטעם שעיקר שכירות הפועלים שלו היתה מסירת המסמכים בזמן וממילא אם איחר דינו כעין אומן שקלקל את גוף החפץ שחייב לשלם.
לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
