בפתחי חושן חלק שכירות פרק ז' הערה י"ז ועוד אחרונים כתבו, דלכולי עלמא יש תוקף לחוקי המלכות שנהפכו למנהג כגון בין מוכרים וקונים שותפים סוחרים עובד ומעביד הואיל ועל דעת כן נסתחרו שניהם, וכן כל חוקי הנהיגה בכביש מחמת שאין אפשרות קיום בלעדיהם.
וכן לכל השיטות, דינא דמלכותא אינו יכול לעקור את מוסר התורה ויסודותיה. אמנם נחלקו האחרונים במקרים שהחוק לא הפך למנהג, אך אינו מנוגד למוסר התורה ויסודותיה.
דלדעת החזון איש שהובאה בספר דרכי משפט-שכנים, עמוד רי"ד ועוד, אין דינא דמלכותא בארץ ישראל וכשיטת הר"ן בנדרים דף כ"ח.
ואילו לדעת הגאון דברי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל שהובאה בפסקי דין רבניים ח"ו עמוד 376 מאחר שזו מחלוקת ראשונים הוי ספיקא דדינא, ולכן במקום שיש צד להחמיר נקטינן לחומרא וכגון שלא לקנות מהוצאה לפועל שמא מה שהם מוכרים הוא בגדר גזל, הואיל ואין דינא דמלכותא בארץ ישראל.
אולם הכריעו בשו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן ס"ד וכן בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו סימן כ"ח וכן האריך לפסוק בשו"ת דברי בניהו חלק ט"ז סימן נ"ז. שהלכה כהרמב"ם דדינא דמלכותא דינא נקבע גם בארץ ישראל וכן שנאמר דין זה גם בימינו, לכן אי אפשר לומר אפילו קים לי כדעת החולקים.
לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
ענף א
חוקים שנהפכו למנהג הסוחרים והפועלים
טרם ניגש לדון בשורש סוגיית דינא דמלכותא דינא ובאלו דינים אמרינן דין זה, נראה להביא את מה שכתבו אחרוני זמנינו שודאי יש תוקף הילכתי לאותם חוקי המלכות שכבר התקבלו כמנהג הסוחרים והפועלים, וכדלהלן.
דאיתא במתניתין בבא מציעא (פג.) הכל כמנהג המדינה אפילו בדברים שאין גילוי בתורה כיצד צריכים לנהוג, וז"ל "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא היה צריך לומר הכל כמנהג המדינה".
דין זה נפסק גם בשלחן ערוך בהלכות שכירות פועלים (סי' שלא סעיף ב') שמנהג המקום קובע, וז"ל "מקום שנהגו לזון יזון לספק בגרוגרות או בתמרים וכיוצא בהם יספק הכל כמנהג המדינה".
כמו כן נאמר שם בירושלמי (תחילת פרק הפועלים) בשם רבי הושיעא "זאת אומרת מנהג מבטל הלכה". וכך נפסק גם בשו"ע בכמה מקומות למעיין היטב (סי' רטו סעיף ח', סי' שכח סעיף א', סי' של סעיף ה', סי' שלא סעיף ב', ובעוד מקומות).
לפיכך כתב בספר משפטי התורה בבא קמא בסופו (קיצור הלכות בין ישראל לעמים עמ' ט') שבכל תחום בדיני ממונות, אם ישנו מנהג מוסכם במדינה בין האנשים אמרינן שעל דעת כן נעשתה העיסקה ואפילו אם הפרטים לא נכתבו בפירוש מכל מקום נחשב הדבר כאילו כתבום.
כמו כן כתב בפתחי חושן שכירות (פ"ז סעיף ז') שפשוט הדבר שרצוי לכתחילה שכל מעסיק יקבע עם הפועל שלו את תנאי העבודה ושעות העבודה, אך גם אם לא קבע הרי הוא נוהג עמו כמנהג המדינה ואפילו הוסיף על שכרו מהמקובל אינו יכול לדרוש ממנו תנאי עבודה יותר מהמקובל אם לא התנה עמו מתחילה.
אולם בהערה שם (אות יז) הוסיף חידוש גדול, וז"ל "ובזמנינו נהגו בתי הדין לדון בקצת דיני ממונות על פי חוקי המדינה ולכאורה יש לדון כן מצד דדינא דמלכותא דינא. ואף במקום דלא שייך דינא דמלכותא כגון בארץ ישראל שיש אומרים דלא אמרינן כן, וכן לדעת כמה אחרונים שבדיני ממונות שבין ישראל לחבירו לא אמרינן דדינא דמלכותא דינא [עיין קצות החושן סי' קד סק"ו ובנתיבות המשפט שם] יש מקום לדון על פי החוק משום מנהג. וכן נהגו בתי דינים בארץ ישראל לדון בהרבה דיני שכירות על פי המנהג המבוסס על החוק כגון דמי מפתח ופיצויי פיטורים וכדומה, ולכן נראה שבדברים שאינם שכיחים יש לדון על פי דין תורה ולא על פי החוק וכו'. ובזמנינו נהוג שמשלמים עבור הפועלים תשלומים שונים ועל ידי כך נהנים הפועלים בכמה זכויות כגון חופש ופגיעות ופנסיה וכיוצא באלו וכו"'.
כדברים אלו כתב בספר חוט שני הלכות ריבית (עמ' קפז), וז"ל "במה שיש חוק שאין לפטר עובד מעבודתו באמצע השנה כיון שנהגו כך הרי כל המקבל פועל הוא על דעת כן ואם כן הוי כמתחייב שלא לפטרו וכו', וכן בחוק שאי אפשר לפטר אשה הרה וכו' וכן חיובי פיצויים וכו'. בתוספות שמוסיפים על המשכורת על פי החוק כגון ביגוד והבראה כיון שהדרך ליתן תוספות אלו הוי כמנהג המדינה וצריך ליתנם שעל דעת כן נשכר אצלו, אך כל זה במוסדות שרגילים בתוספות אלו אבל אותם מוסדות עצמאיים שאין רגילים בזה אי אפשר לחייבם על פי החוק כיון שאצלם אין מנהג כזה".
כשיטה זו כתב גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' מח) בקונטרס אורחות המשפטים (פרק י') אודות פיצויים. וכן כתב הדיין הגדול הרה"ג יצחק צבי אושינסקי שליט"א בספרו החשוב אורות משפט (ח"ג עמ' קכה). וכן האריך לפסוק בשו"ת דברי בניהו (חלק יח סי' סא) בשם ספר נצח ישראל ועוד. עיי"ש.
המקורות בש"ס בבלי לדינא דמלכותא דינא
לאחר שהסקנו שאותם חוקים שכבר נהפכו למנהג המדינה מחייבים את כולם, נראה לדון באותם חוקים שלא התקבלו אצל כולם האם יש להם תוקף מחמת דדינא דמלכותא דינא. אך טרם כל נראה להביא את כל המקורות בש"ס לסוגיא רחבה זו, וכדלהלן.
דאיתא במשנה נדרים (כז:) היתר לשקר לאדם שבאים לגוזלו לומר שחפציו אלו נעשו הקדש לגבוה, וז"ל "נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינו תרומה שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך". אולם הקשתה על זה הגמרא כיצד מותר לשקר ולומר למלך שהפירות תרומה, וז"ל "והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא" ואם כן ברור שחייב לשלם למלך. אמר רב חיננא אמר רב כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי רבי ינאי אמר במוכס העומד מאליו". ופירשו הראשונים שלדעת שמואל חוקי המלך קובעים רק במלך שכל החוקים שלו שווים, אבל במוכס שאין לו קצבה או כשעמד מאליו מותר לרמותו הואיל ואינו אלא סתם גזלן.
דין זה מובא גם בגמרא בבא קמא (קיג.) שבמוכס שאין לו קיצבה אין דינא דמלכותא דינא, וז"ל "אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין ואין נוטלין מהם צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק", אך הקשתה הגמרא מדוע אסור לפרוט כסף מקופה של מוכס "ומוכסין והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא", ותירצה "אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי רבי ינאי אמרי במוכס העומד מאליו". ולכן מה שכתבה המשנה שאסור לפרוט מקופתו מיירי במוכס שאין לו קצבה או שעמד מאליו, אבל מותר לפרוט מקופת מוכס שיש לו קצבה שגובה כדין הואיל והכסף שגבה הגיע אליו בהיתר.
עוד מובא שם גם לקמן (קיג:) בדין זה, וז"ל "גופא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו. אמר ליה אביי ודלמא משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו, אמר ליה אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי והא לא קא עבדי כדאמר מלכא מלכא אמר זילו וקטלו מכל באגי ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא שלוחא דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו אפסיד אנפשייהו, דאיבעי להו דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי".
כמו כן מובא במתניתין גיטין (י:) גבי שטרות של גויים, וז"ל "כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, רבי שמעון אומר אף אלו כשרים לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט".
אמנם הקשתה על זה הגמרא מדוע שטרות שחתומים עליו גויים כשרים, וז"ל "קא פסיק ותני לא שנא מכר לא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא", אך תירצה הגמרא "אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, איבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים".
וכתב רש"י שם (ט: ד"ה חוץ) לפרש את התירוץ הראשון, שהטעם ששטר מתנה של גויים כשר הואיל וגם הם שייכים בתורת דינים וקניינים משום שנצטוו בני נח על הדינים. ואילו התירוץ השני פליג, דדינא דמלכותא אינו יכול להכשיר שטר מתנה של גויים ולכן למשנה שטרי מתנה של גויים פסולים כשם שגיטי נשים שלהם ודאי פסולים.
אמנם יש לציין כי דין זה מובא גם בגמרא בבא בתרא (נד:), גבי שילם כסף לגוי עבור קרקע שבמעשה זה התורה הפקירה את הקרקע וכל אחד יכול לזכות בה עד שיעשה בה הישראל חזקה, וז"ל "אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן, מאי טעמא עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה הלכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן".
אולם הקשתה על זה הגמרא, וז"ל "אמר ליה אביי לרב יוסף מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באיגרתא, אמר ליה אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעותא בישראל דזבן ארעא מעובד כוכבים ואתא ישראל אחרינא רפיק בה פורתא אתא לקמיה דרב יהודה אוקמה בידא דשני, אמר ליה דורא דרעותא קאמרת התם באגי מטמרי הוו דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא". עיי"ש.
הכרעת האחרונים דדינא דמלכותא דינא מהתורה
מצאנו מחלוקת נוספת בין גדולי האחרונים, האם דינא דמלכותא דינא הינו רק מתקנת חכמים או שמא הינו דין גמור מדאורייתא, וכדלהלן.
דהנה כתב בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' טו) בשם הרמ"א בתשובה (סי' פז) דדינא דמלכותא דינא הינו רק תקנת חכמים, הואיל ואינו מפורש בתורה. וכן דעת הבית שמואל חאבה"ע (סי' כח סק"ג). עיי"ש.
אולם המעיין בדברי רוב האחרונים יראה, שהעלו דדינא דמלכותא דינא הינו מהתורה ממש. הלא המה באבני מילואים שם (סק"ב ד"ה אלא) שכתב לתמוה על הבית שמואל, שהרי נראה שמה שאמרו דינא דמלכותא דינא אינו מדבריהם אלא מן התורה הוא. גם בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' שיד) תמה כן על הבית שמואל, וסבירא ליה בפשיטות דדינא דמלכותא דינא הוי מן התורה. וכן העלה בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' א' סוף ענף ב'), ודחה דברי הבית שמואל. ע"ש.
כמו כן הכריע בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' סד). כמו כן העלו הגאון רבי אשר וייס שליט"א, והגאון רבי שלמה זעפרני שליט"א בשו"ת שלו שמרו משפט (ח"ד עמ' תסד). עיי"ש.
בטעמי הראשונים מדוע דינא דמלכותא דינא
המעיין בדברי הראשונים יראה ארבעה טעמים שונים, מדוע דינא דמלכותא דינא קובע גם בבתי הדין של ישראל, וכדלהלן.
טעם ראשון, מצאנו בדברי הרשב"א והר"ן נדרים (כח.) בשם הרא"מ וכן הרא"ש שם (פ"ג סי' יא) ובעל התרומות (שער מו ח"ה סי' ה') לפי שכל הארץ של המלך היא והוא יכול לומר להם "אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ". ולפי דרכו כתב הר"ן, שאין הדברים אמורים אלא במלכי אומות העולם בלבד אבל במלכי ישראל לא "לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה" ולכן לא שייך שיקבע דינים דלא כחוקי התורה. עיי"ש.
טעם שני, כתב הרשב"ם בבא בתרא (נד:) דדינא דמלכותא דינא מחמת דקיבלו עלייהו, וז"ל "כל המיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא". ובתרומת הדשן (סי' שמא) הביא דבריו, והוסיף עליהם "דאדעתא דהכי אנו קובעים דירה תחתיהם שמקבלים עלינו את עולם ומשאם".
ביאור דבריהם, שהיסוד של דינא דמלכותא דינא בנוי על כך שבני המדינה מקבלים עליהם את חוקי המלכות, ולכן אפילו אם יאמר פלוני או אלמוני שאינם מוכנים לקבל עליהם עול מלכות לא יועיל להם הואיל ואדעתא דהכי קבעו דירה תחתיהם לקבל עליהם את העול שלהם וכל משאם.
טעם שלישי, כתב הרשב"א יבמות (מו.) ובנימוקי יוסף שם וכן הריטב"א בשיטה מקובצת בבא מציעא (עג:) שזהו מגדר הדין של כיבוש מלחמה, וכאילו לקחום במלחמה שיש לו בהם קנין הגוף שנאמר "וישב ממנו שבי" ועל מנת כן באים לגור בארצו. ועיין בשו"ת דבר אברהם (שם) בביאור שיטה זו.
טעמו של רבינו יונה בדינא דמלכותא דינא
טעם רביעי, חידש רבינו יונה בבא בתרא (נד: ד"ה ואריסא) דדינא דמלכותא דינא הואיל והפקר בית דין הפקר ודין זה נוהג בכל שילטון ושררה אף משאר אומות, וכדלהלן.
דכתב שם, וז"ל "שלא הוזכר דינא דמלכותא אלא בהפקעה שהנכסים מופקעים מבעליהם בדין המלך וכענין הפקר בית דין הפקר, ומי שיורד בהם במצות המלך זוכה בהם בחזקה אבל כל זמן שלא החזיק בהם לא זכה בהם". והוסיף גם לקמן (נה. ד"ה עלה בידינו) לבאר דבריו, וז"ל "וכן הורו רבותינו זכרונם לברכה כל מה שאמרינן שדין המלך דין לא אמרינן אלא לענין הפקעה, שהנכסים מופקעים מבעליהם בדיני המלך וכל אדם זוכה בהם כשיחזיק בהם והפקעת המלך הרי הוא כענין הפקר בית דין".
והביא ראיה לכך מהגמרא גיטין (לו:) שלמדה זאת מהפסוק בספר עזרא (פ"י פסוק ח') "וכל אשר לא יבא לשלושת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה". ורבי אליעזר למד זאת מהפסוק בספר יהושע (פרק יט פסוק נא) "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות", וכי מה ענין ראשים אצל האבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילים העם כל מה שירצו וראשים היינו לאו דוקא ראשי ישראל אלא כל מי שהוא ראש ואפילו גוי רשאי להנחיל כפי מה שירצה. עיי"ש.
במחלוקת האחרונים בביאור דברי רבינו יונה
אולם דברי רבינו יונה הללו לכאורה צריכים עיון, במה שחיבר בין דינא דמלכותא דינא להפקר בית דין הפקר דמה ענין זה אצל זה והלא זה בישראל וזה בגוי, ועוד שזה בבית דין וזה במלך ואם כן מה הדמיון בין שתי הלכות.
אך כתב בדבר אברהם (ח"א סי' א' ענף ב' אות ה') באריכות לבאר שיטתו, שיסוד דין הפקר בית דין הפקר אינו מכח התורה של בית דין אלא מכח השררה של בית דין, שהרי אנו למדים הלכה זו בגמרא גיטין (לו:) מעצת השרים והזקנים שבעלי שררה הם ומשום כך נוהג גדר זה אף במלכות אומות העולם ולא רק בבית דין של ישראל. עיי"ש שהאריך בזה.
אמנם העיר עליו הגאון רבי אשר וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' קכא) שעדיין אין הדברים מתיישבים על הלב, שהרי פשוט הדבר שרק בבית דין גמור של ישראל אמרו הפקר בית דין הפקר ומה ענין מלכות עכו"ם לבית דין של ישראל. ועוד נראה פשוט, שגם השררה של בית דין אינה אלא משום כח התורה שבידם ואם כן מה זה ענין לדינא דמלכותא דינא.
לפיכך כתב הרב לבאר את טעמו של רבינו יונה באופן אחר, דסבירא ליה בשורש הסברא שאף שמצינו במשפטי התורה שיש גוף שלטוני מוסמך לנהוג כבעלים בממון שאינו שלו ולקבוע מסמרות בממון של אחרים, אין זה אלא להפקיע ממון אבל לא להקנות הואיל ולעולם אין כח הקנאה אלא לבעלים בלבד. ועוד, שאין שום גוף שיכול להקנות ללא מעשה קנין, ולכן כשם שהקונה מדעת בעלים צריך מעשה קנין כך הקונה מחמת כח בית דין או מלכות צריך מעשה קנין דלא עדיפי מבעלים גמורים. ויסוד זה נכון גם בהפקר בית דין וגם בדינא דמלכותא שבשתי הלכות אלו בלבד מצינו שהתורה השליטה אחרים על ממונו של זולתם, אך אין ללמוד מדברי רבינו יונה דדינא דמלכותא דינא הינו משום הפקר בית דין הפקר. עיי"ש.
לא אמרינן דינא דמלכותא דינא נגד דין תורה
פרט חשוב בדינא דמלכותא דינא הביא מרן בבית יוסף (סי' כו) בשם שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' קט), שלא התחדש דין זה בהלכות שהינן מנוגדות לדין תורה, וכדלהלן.
דכתב שם, וז"ל "ולענין דינא דמלכותא דינא שאמרת בודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הרמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה כמו שאמר להם שמואל לישראל דמלך מותר בו כך בשאר האומות דינין ידועים יש למלכים ובהם אמרו דדיניהם דין, אבל דינין שדנין בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין לעצמן כמו שימצאו בספרי הדיינין שאם אין אתה אומר כן בטלת חס ושלום דיני ישראל וכבר בא לידי ואמרתי כן".
והוסיף הרשב"א גם לקמן (ח"ו סי' רנד) לבאר דבריו ביתר שאת, וז"ל "ומכל מקום לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נראה לי שאסור, לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון, שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חוקות הגויים ודיניהם ולא עוד אלא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדין ישראל. על כן אנו פה תמהים מקום המשפט בעירכם מקום תורה ויתרון דעת, איך נתנו יד לכלל דברים אלו שאסרתן תורה שלמה שלנו, ומה ממון יתהנה לירש שלא כתורתנו וכו'. וגדולה מזו אמרו שבית דין מתנים לעקור דין תורה וסמכו על מה שאמרה תורה אשר יורוך וכל שכן למיגדר מילתא, אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה. וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטא לעקור נחלת האב על הבנים, וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף והתורה מידו תבקש ומרבה הונו בזה בפועל כפיו נוקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב. וחס ליה, דאפילו גזלה ישיב רשע מיקרי כדאיתא בגמרא בבא קמא (ס:) ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור דכל הנחלות ותירש הבת עם הבנים ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחיברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו שמא תחגור התורה עליה שק".
עוד יש לציין למה שכתב הרשב"א במיוחסות (סי' כב) שגם דינים שתיקנה המלכות חלים רק כאשר יש בהם ענין של תקנה, וז"ל "דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה ומנהיג דבר לתיקון הנהגת המדינה, יכול הוא לומר ממון שראוי להיות לזה מן הדין יהא לחבירו ולא אמרינן חמסנותא הוא ולאו דינא אלא כשנוטל בלא טענת דיני המלכות".
מכל תשובות אלו עולה לדינא, דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא בדיני הערכאות שנקבעו על ידי חכמיהם לדון בהם בערכאות של גויים, אלא רק בדיני המלכות שהמלך מצוה לנהוג בהם ועוד יש בהם גם ענין של תקנה של המלכות ולא דברים בעלמא. אך בל נשכח, דכל האמור אינו אלא בתנאי שאינו נגד דין תורה מפורש.
דברי הרשב"א הללו הובאו גם בשו"ת מהרי"ק (שורש קצא) ועל פי זה הרמ"א (סי' שסט סעיף יא) פסק שדיני ירושה נקבעים רק לפי התורה ולא לפי המלכות, וז"ל "הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים דאם מתה לא יורשה בעלה או כדומה לזה. וליכא בזה משום דינא דמלכותא דינא, דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל".
דרך אגב, הרמ"א בעצמו שכתב דדינא דמלכותא דינא אינו יכול לעקור דין תורה לכאורה פסק לעיל (סי' עג סעיף יד) איפכא שכן יכול לעקור, וז"ל "ויש אומרים דבמקום שהמנהג שהמלוה לעכו"ם לא יוכל למוכרו בפחות משנה דנין גם כן בישראל שהלוה לחבירו על המשכון, דאזלינן בזה אחר המנהג". ובאמת תמה עליו בש"ך שם (ס"ק לט) דהרי לא אמרינן דינא דמלכותא דינא כשדין המלכות הוא נגד דין תורה. עיי"ש.
דינא דמלכותא דינא אינו יכול לסתור את מוסר התורה ויסודותיה
לאור אריכות הדברים שהבאנו צריכים אנו לבאר באלו אופנים דינא דמלכותא דינא הגם שסותר לדין תורה ובאלו אופנים הוא בטל, וכדלהלן.
הגדרה נפלאה כתב הגאון רבי אשר וייס שליט"א בשו"ת שלו מנחת אשר (ח"ב סי' קכב) בדין זה, וז"ל "דיש להבחין בין דינא דמלכותא דינא המנוגד לדין תורה, לדינא דמלכותא המנוגד למוסר התורה ויסודותיה. דאף דפשוט דדין המלכות דין הוא אף כשזה מנוגד לדין התורה, מכל מקום כאשר דין המלכות הוא נגד מוסר התורה בטלה היא ומבוטלת. ומשום כך פשוט דאין הבת יורשת לפי ההלכה אף דלפי משפט הגויים בת יורשת כבן, ואין מי שיאמר בזה דאכן הבת יורשת כבן בזמן הזה משום דדינא דמלכותא דינא. דכיון דירושת הבת מושתתת על הנחה מוסרית של שוויון בין המינים, ולפי השקפתם אין זה ראוי ומוסרי להפלות בין בן לבת דהלא הבנים בניי והבנות בנותיי ומה בין זה לזו, אך לפי דין תורתנו הקדושה אין הבת יורשת כלל כשיש בן וכל כהאי גוונא אין לנו אלא תורת משה רבינו שקיבל מפי הגבורה ודין המלכות בטל ומבוטל. ומשום כך נפסק (סי' רפא) שגם אם נהגו שבכור יורש כפשוט לפי דין המלכות, המנהג בטל ודינא דמלכותא מבוטל. דגם בזה אומות העולם מתיימרים לאחוז במשפט המוסר נגד דבר ה', ולשיטתם אין להפלות בין בכור לפשוט ומטילים הם דופי במשפט התורה ומשום כך דינם בטל ומבוטל".
והמשיך במנחת אשר לבאר דבריו, וז"ל "ויסוד הדבר כל שדין המלכות בא להסדיר סדר חברתי ומסחרי בלבד ולקבוע סדר הנהגה בין אדם לחבירו ובין יחיד לציבור יש לה תוקף, אך כאשר דין המלכות מושתת על יסודות הצדק והמוסר המנוגדים לתורתנו הקדושה דינם בטל וחלילה לנו לייקרו וללכת אחריו".
בסיום דבריו כתב שם, דדינא דמלכותא דינא יתכן רק בחוק ספיציפי ולא בכל החוקים, וז"ל "אמנם עוד יסוד גדול נראה מתוך דברי הרשב"א, דאף דאזלינן בתר דינא דמלכותא אין זה אלא לגבי חוק פלוני או אלמוני בתחומים מסוימים ומוגדרים אך אין להניח הנחה כללית דכל מערכת המשפט של האומות תקיפה ושרירה וקיימת, דאם כן נבטל את חושן משפט ונסירו חלילה מלוח ליבנו ואין לך חילול שמים גדול מזה. והוא שצועק הרשב"א מנהמת ליבו הטהור דאם אסור להתדיין בפני ערכאות משום שבכך מייקר יראתם קל וחומר שאסור לנו לקבל כל מערכת חוקיהם ונחצוב לנו בורות נשברים ונעזוב באר מים חיים. זה נראה עיקר בשורש הלכה זו". עכ"ל.
ראיה ליסודו של המנחת אשר
מחמת שיסודו של המנחת אשר מסתבר ביותר, נראה כעת להביא לכך ראיה גם מהנאמר במשנה גיטין (י:) שציינו לעיל גבי שטרות של גויים, וכדלהלן.
דאיתא התם, וז"ל "כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, רבי שמעון אומר אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט", אמנם הקשתה על זה הגמרא מדוע שטרות שחתומים עליהם גויים כשרים, וז"ל "קא פסיק ותני לא שנא מכר לא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא, אמר שמואל דינא דמלכותא דינא איבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים".
בביאור תירוץ קמא פירש רש"י (ט: ד"ה חוץ), שהטעם ששטר מתנה של גויים כשר הואיל וגם הם שייכים בתורת דינים וקניינים משום שנצטוו בני נח על הדינים. ואילו תירוץ בתרא פליג על זה, דדינא דמלכותא אינו יכול להכשיר שטר מתנה של גויים ולכן למשנה באמת שטרי מתנה של גויים פסולים כבגיטי נשים שודאי פסולים. עיי"ש.
אלמא מוכח מתירוץ קמא, דדינא דמלכותא דינא יכול להכשיר שטר שחתם ישראל חבירו הגם שחתומים שחתומים עליו גויים גם בין ישראל לחבירו אף על פי שהיה פסול בדין תורה. ולכאורה יש להקשות, שהרי הכשרת שטר כזה כרוכה בעקירת דין תורה ששטר כזה פסול ואינו מוציא שום ממון על פיו, ואם כן מדוע הוא בכל זאת כשר לתירוץ קמא.
אמנם לפי יסוד המנחת אשר אתי שפיר היטב, שצורת הקניינים ודיניהם אינם מענייני מוסר התורה ויסודותיה אלא רק הכרעות כיצד לקנות על ידי מעשה כזה או אחר, ולפיכך אם דינא דמלכותא הוא להכשיר קנין מסוים אפילו שהיה אמור להיות פסול ממילא גם אנן אזלינן בתריה. והדברים נפלאים למעיין היטב. ודו"ק.
במחלוקת הראשונים בדינא דמלכותא בארץ ישראל במלך ישראל
מצאנו מחלוקת נוספת בין הראשונים, האם דינא דמלכותא דינא קובע בארץ ישראל גם במלכי ישראל או שמא רק במלכי הגויים, וכדלהלן.
דהנה לדעת התוספות והר"ן נדרים (כח:) בארץ ישראל דינא דמלכותא דינא רק במלכי הגויים, וז"ל "וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה".
כשיטה זו פסק גם בנימוקי יוסף שם (י.) ובשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' קלד) ואחריהם גם הרמ"א בדרכי משה (סי' שסט).
אולם לדעת הרמב"ם בכמה דוכתי וביניהם בהלכות גזילה ואבידה (פ"ה הל' יא) בארץ ישראל דינא דמלכותא דינא גם במלכי ישראל, וז"ל "במה דברים אמורים שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל".
והוכיח הבית יוסף (סי' שסט) שהעיקר כשיטת הרמב"ם מגמרא נדרים (כז:) שציינו לעיל, שלמשנה מותר לשקר ולומר למוכס שהחפצים הללו הינם של הקדש ואסור לו לקחתם והקשתה על זה הגמרא ששמואל אמר דדינא דמלכותא דינא. ויש לדייק, מדוע הגמרא לא תירצה בפשיטות שהמשנה איירי במלך ישראל שאין בזה דינא דמלכותא דינא. אלא ודאי מוכח שגם במלך ישראל שייך דין זה, ולכן לא יכלה לתרץ כן אלא תירצה בשני אופנים אחרים. עיי"ש.
הכרעת השלחן ערוך כשיטת הרמב"ם
אמנם חשוב לציין כי מרן בשו"ע (סי' שסט) פסק בפשטות כשיטת הרמב"ם דדינא דמלכותא דינא בארץ ישראל גם במלכי ישראל, וכדלהלן.
דבתחילת הלכות אלו פסק (סעיף ב') שאסור ליהנות מדבר הגזול, וז"ל "אסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה. כיצד, ידע שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בה חייב להעלות שכר לבעלים אם היתה עשויה לשכר גזל דקלים ועשה מהם גשר אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה (רמ"א: מיהו אם מסרו לרבים מותר ליהנות ממנו דהא הוי יאוש עם שינוי רשות). אבל מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר מותר לעבור עליו, אפילו שצוה המלך לעבדיו לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר. וכן אם הרס בתים ועשה דרך או חומה מותר ליהנות בה וכן כל כיוצא בזה שדין המלך דין, והוא שיהא מטבעו יוצא באותם הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים, שאם לא כן הרי הוא כגזלן בעל זרוע".
והמשיך השו"ע שם גם לקמן (סעיף ו') על פי הסוגיא בגמרא בבא קמא שאסור להבריח מיסים גם ממלך ישראל בארץ ישראל כדעת הרמב"ם, וז"ל "במה דברים אמורים שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס עובד כוכבים או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה. אבל מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב (רמ"א: ואפילו צוה שישראל יתן יותר מעובד כוכבים, מכל מקום מקרי דבר קצוב לכל איש) והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן משום דדינא דמלכותא דינא. ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה עובר על לא תגזול מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים". עיי"ש בנושאי כלים.
בדעת הסוברים דדינא דמלכותא דינא רק כשיש תועלת למלך
מצאנו מחלוקת נוספת בשורש הסוגיא של דינא דמלכותא דינא, האם קובע רק בענייני המלוכה והמיסים או שמא גם בשאר עניינים שבין אדם לחבירו. והביא בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' סה) מערכה מול מערכה בדין זה, וכדלהלן.
דכתב שם, שדעת רבים מגדולי הפוסקים שזהו רק בעניינים שיש בהם תועלת למלכות עצמה כגון בענייני מיסים וארנוניות וכדומה, אבל בעניינים שבין אדם לחבירו לא נאמר כלל זה. המקור לחילוק זה מהמשנה בגיטין (י:) שכל השטרות העולים בערכאות של גויים אף על פי שחותמיהם גויים כשרים חוץ מגיטי נשים, ובגמרא הקשו בשלמא שטרי מכר כשרים משום שמשעת מתן מעות מהקונה למוכר קנה שהרי הקרקע נקנית בכסף ואין השטר אלא לראיה בעלמא ולא נחשדו הערכאות לשקר, אבל שטרי מתנות מה יועילו הרי הם כחרס בעלמא. ותירץ שמואל דינא דמלכותא דינא ולכן אף שטרי מתנות יש להם תוקף חוקי מדין המלכות, ואילו לתירוץ בתרא תני חוץ מכגיטי נשים כלומר כל שטרות שהם כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר ובכלל זה שטרי מתנות פסולים.
הנה הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה (פכ"ז הל' א') פסק רק את תירוץ בתרא בגמרא, וז"ל "כל השטרות שחותמיהם גויים ונעשו בערכאות שלהם הרי אלו פסולים חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב וכו', אבל שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות הרי הם כחרס".
וכתב במגיד משנה שדעת הרמב"ם ורוב הגאונים לפסוק כתירוץ בתרא בגמרא, שכל שטר שהוא גומר את הדבר כגט וכדומה אינו מועיל כלל כשחתומים עליו גויים. והוסיף שאף על פי שכתב רבינו בהלכות גזילה ואבידה (פרק ה') דדינא דמלכותא דינא, זהו רק בדבר שהוא לתועלת המלכות בענייני המיסים וארנוניות והמכס אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא שייך דין זה. ועיין עוד בשו"ת הריב"ש (סי' רג) שכתב להסביר דעת הרמב"ם שפוסק כלישנא בתרא בגיטין (י:) וכנ"ל, וכן כתב בשו"ת הרדב"ז (חלק ב' בלשונות הרמב"ם סי' ריט) בדעת הרמב"ם.
כמו כן בחידושי הרשב"א בגיטין (י:) כתב, שמצא להרי"ף בתשובה שפסק גם כן כאמור. וכן כתב בעל התרומות (שער מ"ו חלק ח' סימן ה') שרק בעסקי המלך אמרינן דינא דמלכותא דינא, וז"ל "ואני קבלתי מרבותי שקבלו מדעת חכמי הצרפתים שלא נאמר דינא דמלכותא דינא כי אם בדברים שהם עסקי המלך כגון עניני הדרכים והמכס והטסקא והמיסים שלו, אבל בעסק שבין אדם לחבירו לא אמרו חכמים על זה דינא דמלכותא דינא". וכן פסק בשו"ת מהר"י קולון (סי' סו, וסי' קפז) שלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא לענין מסים וארנוניות, אבל בדברים שבין אדם לחבירו פשיטא שאין לומר כן שאם כן ביטלת כל דיני התורה חס וחלילה. וכן כתב רבינו ישעיה אחרון ז"ל בשלטי גיבורים בבא בתרא (נה.) והאור זרוע בבא קמא (סי' תמז).
בדעת הסוברים דדינא דמלכותא דינא גם בעניינים שבין אדם לחבירו
מאידך גיסא, מצאנו חבל ראשונים שנקטו דדינא דמלכותא דינא התחדש גם בעניינים שבין אדם לחבירו, וכדלהלן.
דהנה בחידושי הרמב"ן בבא בתרא (נה.) הביא שיטת הרמב"ם הנ"ל ודחאה, והעלה שגם בדברים שאין בהם תועלת למלכות יש לומר בהם דינא דמלכותא דינא כל היכא דאיכא הורמנא דמלכא. וכמו כן הסכימו המאירי והר"ן בגיטין, וכן מסקנת הרא"ש בפסקיו שם (פ"ד סי' יא). וראה עוד בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' קנח) שו"ת הריב"ש (סי' קמב וסי' רג). וכן באחרונים בספר ים של שלמה בגיטין (פ"א סי' כב) ושו"ת נחפה בכסף (ח"ב חו"מ סי' ב', דף נב ע"ב).
אמנם בדעת הרשב"א איכא עקולי ופשורי. דמחד גיסא בחידושי הרשב"א בגיטין (י:) דחה שיטת הרמב"ם, וכן פסק דלא כוותיה בכמה תשובות (ח"ג סוף סי' סג, וח"ה סי' קצח). אולם מאידך גיסא בתשובה אחרת (ח"ב סי' ב') כתב "ומה שטען ששטר הרשאה כשר משום דינא דמלכותא דינא אף על פי שיש מקצת מהגדולים שסוברים כן, מכל מקום אין דעתי נוטה לזה אלא כלישנא בתרא שמתרץ חוץ מכגיטי נשים וכן דעת הרי"ף", והעתיק תשובה זו מרן הבית יוסף בחו"מ (סי' סח מחודש ח'). וכבר העירו האחרונים על סתירת דברי הרשב"א בזה, עיין בהגהות דרישה ופרישה (ריש סי' סח) ובערך השלחן שם (סק"ו). וצ"ע.
המעיין בספר לחם רב (סי' קנז) שיראה סיכום תמציתי של שלושת השיטות בענין דינא דמלכותא דינא. ראשית, דעת הרמב"ם דדינא דמלכותא דינא התחדש רק בדבר שיש בו תועלת והנאה למלך. שנית, דעת הרמב"ן שדין זה התחדש בכל דבר אפילו שאינו הנאה למלך כגון שטרות של גויים. שלישית, דעת יחיד של המרדכי בפרק הגוזל בשם ראבי"ה שרק בקרקעות התחדש דדינא דמלכותא דינא ולא בשאר מילי. עיי"ש.
חשוב לציין שמחלוקת זו שבין הראשונים האם דינא דמלכותא דינא נוהג רק במיסים וארנוניות, הינה גם מחלוקת הלכה למעשה בין השו"ע לרמ"א. ונפתח כעת בדעת השולחן ערוך, וכדלהלן.
דלעיל הבאנו את שיטת הרמב"ם שפסק את תירוץ בתרא בגמרא בגיטין (י:) ששטר מתנה של גויים פסול, ושביאר במגיד משנה הטעם שלא פסק את כתירוץ קמא הואיל ודינא דמלכותא אינו יכול להכשיר שטר פסול שבין אדם לחבירו אלא רק לקבוע בעניינים שיש תועלת למלכות כגון במיסים ובארנוניות.
לאור דברי המגיד משנה הללו כתב בשו"ת יחוה דעת (שם), שניתן להוכיח ממה שבשו"ע (סי' סח סעיף א') פסק כשיטת הרמב"ם ששטר מתנה שחתומים עליו גויים פסול מחמת דדינא דמלכותא דינא רק בעניינים שיש תועלת למלך, וז"ל השו"ע "אבל שטרי מתנות כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה על ידי השטר ועובדי כוכבים חתומים בו וכן שטרי הודאות שפלוני הודה לפלוני שהוא חייב לו ופשרות שהם בעדים שלהם או שטרי מחילות, אף על פי שיש בהם כל הדברים שמנינו (רמ"א: ונמסרו לפני עידי ישראל) הרי הם כחרס".
כמו כן העלה מרן בשו"ת שלו אבקת רוכל (סי' פא) במה שכתב לדחות את השואל, וז"ל "ועוד קשה על דבריו במה שכתב שאם הנהיג המלך שלא יעשו שום שטר כי אם בפני הערכאות היו כל השטרות כשרים לדעת הרמב"ם משום דדינא דמלכותא דינא, והרי המגיד משנה שהוא בן משק ביתו של הרמב"ם אינו סובר כן כדבריו שהרי כתב שלדעת הרמב"ם ורוב הגאונים יש לפרש דאף על גב דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא הני מילי במה שהוא תועלת למלך בענייני המיסים שלו ומה שהוא מחוקיו, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין עכ"ל, ואם כן אפילו היה מנהיג המלך שלא יעשו שום שטר אלא בפני הערכאות לא היה מועיל להכשיר שטרי מתנה לדעת הרמב"ם והרי"ף ורוב הגאונים כמו שעלה על דעת המורה הזה וכו'".
כשיטה זו העלה גם בשו"ת יחוה דעת (שם) לדינא, שאין לנו אלא דעת מרן השו"ע שרק בענייני המלכות אמרינן דינא דמלכותא דינא ולא בשאר מילי. עיי"ש באריכות.
לרמ"א דינא דמלכותא דינא גם בעניינים שבין אדם לחבירו
לדעת הרמ"א בכמה מקומות בחושן משפט הלכה כהרמב"ן ודעימיה, דדינא דמלכותא דינא גם בעניינים שבין אדם לחבירו כל שיש בו תיקון למדינה או לחברה, וכדלהלן.
דהנה בדין שטר מתנה שחתומים עליו גויים פסק הרמ"א (סי' סח סעיף א') שהעיקר להלכה שכשר כשיטת הרמב"ן ודעימיה, וז"ל "ויש אומרים דשטרי הודאות כשטרי הלוואות כן שטרי מחילות כשרים בערכאות וכן מתנה הנקנית בקנין או בחזקה רק שהודה בערכאות, דכל השטר אינו אלא ראיה בעלמא כשר מה שנעשה לפניהם. ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות כל השטרות העשויין לפניהם כשרים אפילו שטרי מתנות, מכח דינא דמלכותא וכל שכן במקום שכבר נהגו להכשירם כשרים. וכל שטר שמכשירין משום דינא דמלכותא אם לא נכתב כהוגן לפי דיניהם אף על פי שנכתב כהוגן לפי דינינו פסול דלא נכשיר יותר מהם, וכן להפך אם פסול לפי דינינו וכשר לפי דיניהם, ויש חולקין בזה".
בנוסף לכך הרמ"א גם לקמן (סי' שסט סעיף ח') פסק כשיטתו, וז"ל "יש אומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במיסים ומכסים התלויים בקרקע כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה אבל בשאר דברים לא, ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא ולכן המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא, וכן הוא עיקר וכמו שנתבאר לעיל סי' שנו (סעיף ז')".
הנה מכך שציין הרמ"א לסי' שנו (סעיף ז') מוכרחים אנו להביא את מה שפסק שם, וז"ל "וכן אומן שנותנין לו כלים לתקן והשכינם צריכים הבעלים ליתן לו מעותיו אבל לא הריבית שעולה עליו דלא עשו תקנת השוק על הריבית, ואפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי לא נאמר דהרי הוא של אומן ולא של בעלים דמכל מקום צריך להחזירו לבעלים מכח דינא דמלכותא דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא".
עוד פסק הרמ"א כשיטתו במקומות רבים, כגון בדיני משכונות (סי' עג סעיף יד) וכן פסק גבי חזקת חלונות (סי' קנד סעיף יח) ועוד לגבי חיוב השבת אבידה אפילו בזוטו של ים (סי' רנט סעיף ז') וכמו כן לגבי חיוב השבת גזילה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות שחייב להחזיר מדינא דמלכותא (סי' שנו סעיף ז'). עיי"ש.
לאור כל האמור יש לכאורה לתמוה על מה שכתב מרן החזון איש בבא קמא (סי' כג אות ב'), שלא מצינו דדינא דמלכותא דינא במה שבין אדם לחבירו אלא רק בתקנות שבין היחיד לשלטון. וכן חזר על דבריו גם במקום נוסף (חו"מ בליקוטים סי' טז אות ה'), וז"ל "מכל מקום אין דיניהם על דין שבין ישראל לחבירו וכמו שכתב ר"י בשיטה מקובצת וליכא דפליג עליה וכמו שהחרידו בדבריהם הרשב"א ומהרי"ק דאם לא כן בטלו חס ושלום דיני ישראל". עיי"ש.
לאור כל דברינו לעיל דברי החזון איש הללו לכאורה צריכים ביאור, דאדרבה חבל ראשונים פסקו דדינא דמלכותא דינא גם בעניינים שבין אדם לחבירו ואחריהם פסק גם הרמ"א במרחבי חושן המשפט כולו כפי שציינו בארוכה, ואם כן היאך כתב דליכא דפליג עליה.
בסתירת פסקי הרמ"א בדין זה
אמנם האחרונים הקשו סתירה בפסקי הרמ"א האם דינא דמלכותא דינא נוהג וקובע בכל דבר, וכדלהלן.
דהנה מחד גיסא ציינו לעיל את דבריו (סי' שסט סעיף ח') שפסק כשיטת הרמב"ן, שנוהג בכל דבר וכן במקומות רבים. אולם בסוף הסימן שם (סעיף יא) לכאורה סתר משנתו שלא קובע בכל דבר, וז"ל "הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים ומתה אשתו לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים דאם מתה לא יורשה בעלה או כדומה לזה, וליכא בזה משום דינא דמלכותא דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים דאם כן בטלו כל דיני ישראל".
אולם בסמ"ע שם (סי' שסט ס"ק כא) כתב לתרץ שכוונת הרמ"א בסעיף ח' דדינא דמלכותא דינא רק בדברים שהמלך קבע מצד עצמו, משא"כ בדברים שנקבעו בערכאות אף על פי שהמלך נתן להם תוקף מכל מקום בהו לא אמרינן דינא דמלכותא דינא דאם כן ביטלת כל דיני ישראל. עיי"ש.
אך העיר עליו באגרות משה (ח"ב סי' סב) שפירושו דחוק ולא משמע כן בדרכי משה (אות יד). ועוד דבר פלא, שהרי הסמ"ע הוכיח את ביאורו מאותו דרכי משה בו בזמן שאין זה משמעות דבריו.
לפיכך כתב באגרות משה תירוץ חדש בסתירת פסקי הרמ"א, וז"ל "אבל נראה דודאי אף להסוברין דדינא דמלכותא בכל דבר היינו מה שנקבע מדינא דמלכותא דינא בדיני קניינים ותשלומי הלוואות מהנכסים שהוא חסרון להמלכות שיהיה חילוקי דינים בין אינשי לאינשי שמזה אפשר לבא לידי קנאה ותחרות ומריבות, ואף שלא שייך זה לכאורה אלא בדיני שופטי המלך והמדינה מכל מקום אולי יחוש המלך גם לזה שלא יהיו שופטים אחרים דנים באופן אחר שגם כן אפשר יבא לערער על דיני המלכות. אבל בעניינים שלא שייך זה כגון בירושת הבת עם הבן שאין זה ענין מדיני כל כך, דהרבה אינשי מורישים כרצונם וכן בנזקי בהמה שהתורה חייבה שאף אם הם פטרי לא שייך זה לדינא דמלכותא דינא וכן חיובי שומרים ודיני שכנים ושלוחים ליכא בזה דדינא דמלכותא דינא, וכן בדינים שבין איש לאשתו שגם כן אינו ענין מדיני ויכולה כל משפחה להתנהג כרצונה שלא שייך זה למלך ולא לתקנת בני המדינה. וזהו כוונת הרמ"א סוף סעיף י"א לפרש הכל דבר שכתב בסעיף ח'".
העולה מיישוב האגרות משה בסתירת פסקי הרמ"א, שבעניינים שבין אדם לחבירו דינא דמלכותא דינא וקובע רק באופנים שאם לא יהיה הסדר מתוקן עלולים להגיע לידי ערעור על כל המלכות, משא"כ באופנים אחרים שסדר לא מתוקן לא יוביל לאנרכיה אזי אין דינא דמלכותא דינא.
לדעת הרמ"א בחלוקת נכסים בפשיטת רגל דינא דמלכותא דינא
עוד העלה באגרות משה (שם) לאור ביאורו בדברי הרמ"א שבפשיטת רגל של עסק צריכים לקבוע את חלוקת הנכסים על פי דינא דמלכותא דינא ולא על פי דיני התורה, וכדלהלן.
דכתב שם, וז"ל "ולפי זה הדינים שקבעה המלוכה לאם אחד ירד מנכסיו ואין בכוחו לנהל עסק שלו שקורין פשיטת רגל (בענקראט) והוא בעל חוב להרבה אנשים, שימנו ועד של שלושה אנשים לחלק המעות בעין וכל הנכסים לכל בעל חוב לפי סך המעות שחייבים לו ואסור לשום בעל חוב לתפוס בעצמו הוא מהדינים שנוגע לכל אנשי המדינה וממילא הוי בזה לפסק הרמ"א דדינא דמלכותא דינא. ובעצם מסתבר שגם מעצם הדין לא משתעבדים הקרקעות במדינות שעושים ענייני מכירת קרקעות רק כדיניהם, משום ששעבוד תלוי בסמיכות דעת של המלוה ובודאי ליכא סמיכות דעת כשערכאות המדינה לא יסכימו לזה, ופשוט שאף במכירת קרקעות ובתים לא נקנו במדינתנו וכדומה לא בכסף ולא בשטר כל זמן שלא עשה לו כדיני המדינה, שהרי שום אדם לא סמך דעתו אלא על דיני המדינה בזה. ופשוט שבמכירת חמץ בשביל שיהיה קנין חצר צריך דוקא בשכירות המקום על ימי הפסח שליכא בזה קפידא דדיני המדינה איך להשכיר, אבל לא במכירת המקומות שתלוי זה דוקא בדיני המדינה". עכ"ל.
העולה לדינא מדבריו הארוכים, שגם לדעת הרמ"א דינא דמלכותא דינא קובע בענייני המלכות אך ישנם דברים מסוימים שנחשבים בכלל הנאתו, כגון דיני קניינים ותשלומי הלוואות מהנכסים וחלוקת נכסים בפשיטת רגל שהינם חסרון להמלכות שיהיו חילוקי דינים בין אינשי לאינשי שמזה אפשר לבא לידי קנאה ותחרות ומריבות, וזוהי כוונת הרמ"א סוף סעיף י"א לפרש "בכל דבר" שכתב בסעיף ח'. משא"כ בשאר עניינים שלא יהיה חיסרון למלכות לא שייך דינא דמלכותא דינא, כגון בירושת הבת עם הבן שאין זה ענין מדיני כל כך וכן נזקי בהמה חיובי שומרים דיני שכנים ודיני שלוחים ודינים שבין איש לאשתו. עיי"ש.
בביאור המנחת אשר בדעת הרמ"א בדינא דמלכותא
יישוב נוסף בסתירת פסקי הרמ"א כתב הגאון רבי אשר וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' קכא), וכדלהלן.
דהנה בתחילה האריך לבאר את דברי הרמ"א שבסוף הסימן, דדינא דמלכותא דינא קובע "בדברים שיש בהם הנאת המלך או תקנת בני המדינה". אמנם העיר עליו, שהרי במקומות רבים בחושן משפט פסק הרמ"א גפיה שגם בעניינים שבין אדם לחבירו דינא דמלכותא דינא אף על פי שלכאורה אין בזה הנאה למלך ולא תקנת בני המדינה.
אך כתב לתרץ, שצריך לומר שרק באותם המקרים באופן ספציפי פסק הרמ"א שיש תקנת בני המדינה לחוקי המלכות ולכן רק בהם דינא דמלכותא דינא. ונראה לפרט המקרים בקצירת האומר.
ראשית, הרמ"א בדיני שכנים (סי' קנד סעיף יח) פסק דדינא דמלכותא דינא קובע איזה חלונות מותר לפתוח מול רשות חבירו ואיזה אסור וכו'. וביארו במנחת אשר, וז"ל "ולכאורה צריך לומר דכיון דעניני שכנים משתנים ומתחלפים לפי המקום והזמן יש צורך לתקן תקנות ולחוקק חוקים חדשים לבקרים למנוע ריב ומדון ויש בזה תיקון בני המדינה".
שנית, הרמ"א בהלכות גניבה (סי' שנו סעיף ז') פסק שיש להחזיר גניבה כדינא דמלכותא אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות, וכן לעיל (סי' רנט סעיף ז') פסק שיש להחזיר אבידה כדינא דמלכותא אפילו שמצאה בזוטו של ים אף על פי שמדין תורה הינה הפקר גמור אפילו שיש בה סימן. וביארו במנחת אשר, וז"ל "תיקון בני המדינה שלא יהא אדם חושק בשל אחרים ומוכר אבידות שמצא כדי להישמט ממצות השבת אבידה".
שלישית, הרמ"א בהלכות משכון (ס' עג סעיף יד, וסי' שסט סעיף ח') פסק שזכות המלוה למכור את המשכון שקיבל מהלוה שלו רק לאחר שנה הואיל וכך הוא דינא דמלכותא. וביארו במנחת אשר, וז"ל "גם בזה יש תיקון המדינה וסידור ענף ההלוואות".
רביעית, הרמ"א בהלכות שטרות (סי' סח סעיף א') פסק ששטרות העולם בערכאות כשרים, וכן בענייני נאמנות (סי' קד סעיף ב'). וביארו במנחת אשר, וז"ל "שגם בעניינים אלו יש מיסוד וסידור ענפי המסחר ויש בהם תקנת בני המדינה וצריך עיון והתבוננות בכל פרט לגופו". עיי"ש באריכות.
המוקשה בדברי הדובב מישרים שאין לומר קים לי כהרמב"ם
הנה בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' עו) כתב הגאון מטשעבין זצוק"ל לחדש, וז"ל "אך באמת כיון שרוב הפוסקים הכריעו דבדבר שנוגע לטובת הכלל לכולי עלמא אמרינן דינא דמלכותא דינא, על כן קשה לדון ולומר קים לי כדעת יחידאה".
ביאור דבריו, שלהבנתו רוב ככל הראשונים פסקו דדינא דמלכותא דינא בכל דבר ולפיכך אי אפשר לומר קים לי כהרמב"ם שהיא דעת יחיד דדינא דמלכותא קובע רק בעניינים הנוגעים למלך ותו לא.
אולם לענ"ד דבריו לכאורה תמוהים. ראשית, היאך כתב שאי אפשר לומר קים לי הרמב"ם כיון שהוא דעת יחיד בו בזמן שהבאנו כמה וכמה ראשונים שנקטו כוותיה, ושמוכח שכך הסיק גם מרן בשו"ע.
שנית, הלא המגיד משנה כתב בשם רוב הגאונים שפסקו כתירוץ בתרא בגמרא גיטין (י:) שבדינים שבין אדם לחבירו אין דינא דמלכותא דינא כלל, וכן בחידושי הרשב"א בגיטין מצא את תשובת הרי"ף שפסק גם כן כאמור. ובנוסף לכך, כך כתב גם בעל התרומות "ואני קבלתי מרבותי שקבלו מדעת חכמי הצרפתים שלא נאמר דינא דמלכותא דינא כי אם בדברים שהם עסקי המלך כגון עניני הדרכים והמכס והטסקא והמיסים שלו". כמו כן הובא בשו"ת מהר"י קולון בשני מקומות, וכן כתב רבינו ישעיה אחרון ז"ל בשלטי הגבורים בבא בתרא (נה.). וצ"ע.
ענף ב
אחרוני זמנינו בדינא דמלכותא דינא בארץ ישראל
הנה בחוברת סלע מדינה (עמ' לב) של הרב יונתן אושינסקי שליט"א, מובא סיכום נפלא של השיטות במחלוקת המפורסמת בין אחרוני זמנינו האם דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל נוהג גם בזמנינו בשילטון הכופרים. ונפתח בדעת מרן החזון איש והגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל, וכדלהלן.
דבספר פאר הדור (ח"ג עמ' רצו) מובאת עדות של האדמו"ר מספינקא ששמע מהחזון איש בזה הלשון "כאן בארץ ישראל לא שייך המושג דינא דמלכותא, אין זה אלא כמוכס העומד מאליו".
כמו כן הביא בשמו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סו"ס קי) ובשו"ת פאת שדך (סי' צא). ולעיל הבאנו את דין זה בארוכה שהובא בגמרא נדרים (כח.) וכן בבא קמא (קיג.), שבמוכס שהחליט מעצמו לגבות מכס בלא רשות מהמלך אין דינא דמלכותא כלל אפילו שגובה עבור המלך.
כדברים אלו הביא גם בספר ממלכת כהנים וגוי קדוש (עמ' 197) מאמר של רבי זלמן קורן מה היתה דעת החזון איש, וז"ל "ומקובלני מפי מורי ורבי הרב דב יפה שליט"א [זצוק"ל] אשר היה מבאי ביתו של החזון איש, כי היה עד למעשה שבו פסק החזון איש שהעיקר להלכה כדעת התוספות שהביא הר"ן נדרים (כח.) שמלכי ישראל אינם רשאים להטיל מכס וכיוצא בזה. וכן פסק כי מי שנטלו ממנו שלא כדין רשאי לעשות דין לעצמו, וכן הורה בענין זה כי בן רשאי לעשות דין במה שנטלו מיד אביו שלא כהלכה". עכ"ל.
כמו כן בספר אורחות רבינו (ח"ד עמ' רכ אות יא) הביא את דעתו, וז"ל "אצל מרן החזון איש זצוק"ל בביתו האחרון בנו והוסיפו מטבח בלי רשיון מהעירייה, מרן החזון איש אמר שלא זקוקים לרשות מהעירייה שאינם בעלי בתים עלי ואני רשאי לבנות בשלי מה שאני רוצה וכו', ובאו מהעירייה ועשו רפורט על הבניה וכו'". עיי"ש.
בסתירת העדויות בשם מרן החזון איש
אמנם כד נדייק היטב נראה שישנה סתירה בין הטעמים של העדויות בשם מרן החזון איש שציינו לעיל, וכדלהלן.
דהנה מחד גיסא העידו בשמו שאין דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל הואיל ונחשב כמוכס העומד מאליו, ומשמע ששייך בעצם דינא דמלכותא כאן כשיטת הרמב"ם אלא שאלו שליטים שעמוד מאליהם ולכן אין בהם דינא דמלכותא דינא. ואילו בעדויות אחרות נאמר שהלכה כשיטת הר"ן, שבארץ ישראל מעיקרא לא שייך דין זה כלל.
אך שמא יש ליישב, דלעולם אימא לך דהחזון איש פסק לעיקר כהר"ן שלא שייך דינא דמלכותא בארץ ישראל ולפיכך כל ממשלה שתקום כאן מבחינה הלכתית הינה כמאן דליתא, וממילא הדר דינא כבכל מוכס העומד מאליו שמותר לרמותו בכדי להציל את שלו. ודו"ק.
כשיטה זו נקטו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סו"ס פו) שו"ת קנה בושם (ח"ב סי' ק' עמ' קנח) שו"ת פאת שדך (סי' צא) וכן נראה דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך במנחת שלמה-נדרים (כח. עמ' קעג).
כמו כן נקט גם הגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל כפי שהביא הרה"ג יהודה סילמאן שליט"א בספרו דרכי חושן-שכנים (עמ' ריד), שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל כשיטת הר"ן ובפרט לא בשלטון הנוכחי שפורקי עול מנהיגים אותו, וז"ל "אבל בעיקר יש להעיר שאפילו נימא כדברי החתם סופר לא שמענו כל זה אלא במלכות שניחא לן בה, אבל שלטון של כופרים ורשעים המיוסד לעקירת הדת ובא להחליף חוקי אמת של התורה מקור חיים בבורות נשברים. וכמו שהיה בזמנם כשקמה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, אין ספק שלא ניחא לן לקבל חוקיהם אלא במלחמה לבטלם מן העולם ואף שעדיין אין בידינו לעשות כמעשי החשמונאים עד יבא שילה אבל ודאי שלא ניחא לעם קדוש לתת יד לעקירת תורת משה". עיי"ש באריכות.
אמנם יש לציין כבר עכשיו, כי לקמן נראה בעליל שרוב אחרוני זמנינו נקטו שדברי החתם סופר נוגעים גם לימינו אנו ולכן חידשו דינים רבים הלכה למעשה על סמך דבריו.
בדעת מרן הגריש"א שבארץ ישראל זהו ספיקא דדינא
שיטה שניה בנדון זה, מצאנו בדברי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ודעימיה דדינא דמלכותא דינא בארץ ישראל הינו ספיקא דדינא, וכדלהלן.
דהנה בפסקי דינים רבנים (ח"ו עמ' 376) מובאת דעתו שענין דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל כיום תלוי במחלוקת ראשונים גדולה, ואף על פי שלא הכריע מכל מקום כתב שלקניינים שנהפכו לסיטומתא יש כח מדין סיטומתא. וכן הביאו דעתו לעיל (ח"ה עמ' 264) שחשש לדינא דמלכותא בארץ ישראל, וצירף לזה כמה צדדים נוספים להקל.
כמו כן בספר השבת אבידה כהלכתה (ח"ב עמ' נב) הביא בשמו, שאין לקנות מטלטלין או קרקעות מהוצאה לפועל שמא אין דינא דמלכותא בארץ ישראל וממילא נמצא שכל מה שהם מוכרים נכסי אחרים הינו בגזלנותא וחמסנותא ממש וממילא אסור ליהנות מזה. עיי"ש.
זאת ועוד, דכתב בספר משפטי התורה בבא קמא (בסוף הספר העוסק בדינא דמלכותא דינא) דדינא דמלכותא דינא כיום בארץ ישראל הינו ספיקא דדינא, ולפיכך אזלינן בתר המוחזק. עיי"ש.
בדעת הסוברים דדינא דמלכותא דינא גם בימינו
שיטה שלישית בנדון זה, מצאנו בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' סד) ודעימיה דדינא דמלכותא דינא נוהג גם בארץ ישראל וגם בימינו אנו וכן העיקר להלכה, וכדלהלן.
דבתחילה הביא שם את מה שפסק בשו"ת פאת שדך (סי' צא) שלגבי הכנסת שנבחרים בה כמה מפריצי עמנו ויש בהם גם כן שונאי דת לא שייך לומר בחוקים שלהם דינא דמלכותא דינא, ושוב חזר לומר שאי אפשר לעמוד בזה אם לא נדון שבקצת דברים שייך דינא דמלכותא וכו'. עיי"ש בדבריו הארוכים.
אולם כתב עליו ביחוה דעת שאין דבריו נכונים להלכה, שהרי אפילו במלך רשע ועובד עבודה זרה שייך הכלל דינא דמלכותא דינא וכמבואר בתוספות סנהדרין (כ:) וכן בזוהר הקדוש פרשת וישב (דף קצב ע"ב).
על כן הסיק הרב שם, וז"ל "ונראה שגם במדינה שאין השלטון על פי מלך אלא על פי ממשלה הנבחרת על ידי תושבי המדינה, שייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא בכל מה שנוגע לתשלומי מיסים וארנוניות ומכס וכדומה. וראיה לכך מקושיית הגמרא בבא קמא (קיג.) על המשנה נדרים (כח.) נודרים לחרמים ולמוכסים, והרי אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ולא העמידוה בממשלה שאין שם מלך וכמו שכתבו התוספות עבודה זרה (י:) שברומי נשבעו שלא יהיה להם מלך אלא ממשלה של שלש מאות יועצים וכו' (וכעין הוכחת מרן הבית יוסף בחשן משפט סי' שסט לגבי מלכי ישראל). וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרלז) שכל שלטון של ישראל המושל במקומו דינו דין, והוא בכלל מה שאמרו דינא דמלכותא דינא וכדין מלך ממש. וראיה לזה ממה שאמר רבא בגמרא בבא קמא (קיג:), וז"ל "תדע דאמרינן דינא דמלכותא דינא שהרי שלוחיו כורתים אילנות דקלים לעשות מהם גשר ואנו עוברים עליהם וכו' (וכן הוא ברמב"ם פרק ה' מהלכות גזילה ואבידה הלכה יז) וכן הדבר בכל שלטון ישראל על ידי הפקידים הממונים על כך. ע"כ. וראה עוד בתשובות הרשב"א (ח"א סי' תריב, וח"ב סי' שנו). וכן כתב בכנסת הגדולה חו"מ (סי' שסט הגהות הטור אות י', והגהות בית יוסף אות סא) מהר"י קולון (סי' קצה) ושו"ת תומת ישרים (סי' טז). וכן מבואר מדברי הגרא"י קוק בשו"ת משפט כהן (סי' קמד אות יד), שגם בזמן שאין מלך בישראל חוזרים כל משפטי המלוכה בכל מה שנוגע למצב הכללי של תושבי ארץ ישראל אל העם השוכן בתוכה, והממשלה הנבחרת על ידו יש לה כל דיני מלכות. וכן כתבו בפסקי בתי הדין הרבניים (ח"א עמוד רפה). ולכן נראה להלכה שבכל מה שנוגע למיסים וארנוניות ומכס יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא. אמנם תלמידי חכמים פטורים מלשלם מיסים וכו'".
עוד הביא שם שכן פסק גם בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו חו"מ סי' כח סעיף ב) שהוא הדין לממשלה שיש לה בית נבחרים ומחוקקים, אף על פי שאינם מעוטרים בעטרת מלוכה דינם דין גמור בענייני המדינה ושייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא ושכן הדין לגבי מדינת ישראל שאזרחי המדינה בוחרים בכנסת וכו'. עיי"ש. וכן כתב בשו"ת בית אבי (ח"ב סי' קמג) וכן בפסקי בתי הדין הרבניים חלק א' (עמוד רפה). והאריך בחיזוק שיטה זו גם בספר דיני ממונות להגאון רבי עזרא בצרי שליט"א (ח"ד עמ' מז). עיי"ש.
בסיום דבריו הסיק ביחוה דעת להלכה, וז"ל "לכן נראה להלכה שבכל מה שנוגע למיסים וארנוניות ומכס יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא. אולם אנו צריכים למודעי שלפי ההלכה בגמרא בבא בתרא (ח.) אסור להטיל מס על תלמידי חכמים העוסקים בתורה וכו'". עיי"ש באריכות.
בחידוש הפתחי חושן בנוגע למיסים בימינו
חידוש גדול לדינא כתב הגאון בפתחי חושן גניבה ואונאה (פרק א' הערה ד') לאסור להעלים מיסים בימינו בארץ ישראל, וכדלהלן.
דבתחילת דבריו ציטט את לשון הרמב"ם בהלכות גזילה (פ"ה הל' ח'), וז"ל "במה דברים אמורים (שדין המלך דין) במלך שטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים, אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזוינים שאין דיניהם דין וכן מלך זה וכל עבדיו גזלנים לכל דבר".
וכתב עליו בפתחי חושן, וז"ל "ומדבריו יש ללמוד שבזמנינו במקום שיש שלטון תקין שנבחר על ידי בני המדינה שייך בו דינא דמלכותא, משא"כ בשלטון שעלה שלא על פי סדרי שלטון תקין אין מקום לדינא דמלכותא דינא. מיהו אפשר שכל שאינו עושה לצורך עצמו אלא לצורך בני המדינה אין לחלק בכך, וצ"ע. ועל פי האמור יתכן שאף אם נאמר שמצד דינא דמלכותא לא שייך בארץ ישראל, מכל מקום בזמנינו כשהשלטון נבחר על ידי רוב בני המדינה (וכ"ש לגבי אלה המשתתפים בבחירות) יש מקום לומר שעל כל פנים אין דינו כגזלן, ולאידך גיסא יש לומר שכל שלטון של ישראל המתנהג שלא על פי תורה וכל שכן במעשים שהם נגד דיני התורה דאינו בכלל זה".
וכתב שם חידוש גדול שיש חוקים במדינת ישראל התקפים גם מבלי להזדקק לדינא דמלכותא דינא, וז"ל "יש לדון עוד דאפשר שלא דנו מכח דינא דמלכותא אלא בעניינים של מסים וכיוצא בזה, אבל בחוקים הנוגעים לשמירה על הנפש והרכוש כגון חוקי תנועה וכיוצא בזה ואפשר שאף בדיני ממונות הנוגעים לכל בני המדינה אין צריכים לדין דינא דמלכותא, וכמו שאמרו הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו ויש כח ביד כל שלטון העושה לטובת בני המדינה לחוקק חוקים ולענוש ולקנוס לכל מי שיעבור עליהם, ועיין להלן בעניני מסים ועיין עוד בדיני נזיקין בדיני מוסר".
לכן סיים שם בחידוש גדול שאסור להעלים מיסים בארץ ישראל הגם שחלק מהכספים מיועדים לעבור על איסורי תורה, וז"ל "עוד נראה שבזמנינו שעיקר המסים מיועדים לטובת התושבים כגון כבישים ותאורה ביוב ונקיון וכיוצא בזה, אין צריכים לדינא דמלכותא. ואף כשחלק מהמסים מיועדים לדברים אסורים, כבר כתבתי לעיל מדברי המהרי"ק שבמקום דינא דמלכותא אין בזה איסור ואף במקום שאין משום דינא דמלכותא אם אינו לעבודה זרה נראה שאין האיסור אלא משום מסייע וכל שנוטלים שלא מרצונו אף משום מסייע אין בזה, ועדיין צ"ע, ועיין להלן בדין העלמת מס". עיי"ש.
לסיכום הדברים נמצאנו למדים, שבחוקים שהפכו למנהג הסוחרים והפועלים לכו"ע יש להורות כמותם. עוד למדנו את כל המקורות בש"ס בבלי לדינא דמלכותא דינא ושהכרעת האחרונים דדינא דמלכותא דינא מהתורה, ושנאמרו בזה ארבעה טעמים בראשונים מדוע דינא דמלכותא דינא. וכן למדנו, דדינא דמלכותא אינו יכול לסתור את מוסר התורה ויסודותיה. עוד למדנו, שנחלקו הראשונים האם בארץ ישראל דינא דמלכותא דינא במלך ישראל. וכן למדנו, שנחלקו הראשונים האם דינא דמלכותא דינא רק בעניינים שיש הנאה למלך, ושהכרעת השו"ע רק בדברים שנוגעים למלך ואילו לדעת הרמ"א לא רק בענייני המלך, ושיישב באגרות משה את סתירת פסקי הרמ"א בדין זה. עוד למדנו, שנחלקו האחרונים האם כיום דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, ושהעיקר להלכה כהפוסקים שבארץ ישראל דינא דמלכותא דינא גם בימינו. וכן למדנו, שהחתם סופר חידש שבחוקים ותקנות שכולם מסכימים עליהם וחפצים בקיומם באופן ברור וכצורתם, לכו"ע אמרינן בהם דינא דמלכותא דינא אפילו בארץ ישראל. ולכן אף על פי שלדעת החזון איש ודעימיה דברי החתם סופר אינם נוגעים לימינו, מכל מקום הכרעת הפוסקים שדבריו ודאי נוגעים גם לימינו וממילא יש תוקף לכמה דינים שונים שנוהגים בימינו. וסיימנו בדברי האגרות משה, שישנו איסור להעתיק במבחנים מחמת דינא דמלכותא דינא ועוד טעמים.
המורם מכל האמור:
שכל הפוסקים מודים דדינא דמלכותא דינא אינו יכול לעקור את מוסר התורה ויסודותיה. וכן כולם מודים שיש תוקף לחוקים שהפכו למנהג, כגון בין מוכרים וקונים שותפים סוחרים וכן פועלים הואיל ועל דעת כן נסתחרו, וכן כל חוקי הנהיגה הואיל ואין אפשרות קיום בלעדיהם.
אמנם נחלקו האחרונים במקרים שהחוק לא הפך למנהג אך אינו נוגד למוסר התורה ויסודותיה. שלדעת החזון איש והגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל אין דינא דמלכותא בארץ ישראל וכשיטת הר"ן בנדרים. ואילו לדעת הגריש"א זצוק"ל מאחר שזו מחלוקת ראשונים הוי ספיקא דדינא, ולכן במקום שיש צד להחמיר יש לנקוט לחומרא וכגון שלא לקנות מהוצאה לפועל שמא אין דינא דמלכותא בארץ ישראל.
אולם בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' סד) ועוד הכריעו, שהלכה כהרמב"ם דדינא דמלכותא דינא נאמר גם בארץ ישראל וכן נאמר דין זה גם בימינו לכל דבר וענין ולכן אי אפשר לומר אפילו קים לי כהשיטות שאין דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל.
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
