אדם ללא רישיון תיווך האם זכאי לקבל דמי תיווך?

מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.

שאלה: 

אדם ללא רישיון תיווך שרק הציע לאדם דירה בכתובת פלונית במחיר מסוים ולא דרש ממנו דמי תיווך והלה הלך וקנאה, האם פטור מלשלם לו תיווך הואיל ואין לו רישיון וכן לא גילה דעתו שידרוש תשלום עבור המידע שהעביר, או שמא חייב וכדפסק הרמ"א בסימן רס"ד סעיף ד' במהנה את חבירו בדבר שרגילים ליטול עליו שכר.

תשובה:  

בספר משפטיך ליעקב חלק ט' סימן ט"ז פסק שאם בהעברת המידע ישנה צורת תיווך אזי הקונה חייב לשלם, וכדפסק הרמ"א שם בכל עושה פעולה עבור חבירו שהדרך ליטול עליה שכר, ואילו המוכר פטור הואיל ולא פנה אליו. עוד מובא בפסקי דינים רבניים חלק י עמוד 284 ועוד,  שהמנהג בארץ ישראל לשלם למתווך שני אחוזים ובעסקאות גדולות אחוז אחד.

בנדון דידן שרק הציע, והלך לו והצדדים הסתדרו וחתמו חוזה, כתב בחישוקי חמד כתובות דף עמוד ב'  בשם בספר הליכות ישראל סימן ל"א, שיקבל תיווך מלא הואיל ונחשב כמתחיל וגומר. אולם בספר הלכות מתווכים פרק ח' הערה  45 פסק כשו"ת אגודת אזוב, שגובה רק שליש כדין מתחיל שלא גמר, על פי  הפתחי תשובה סימן קפ"ה אות ג' וכן שמעתי מהגאון רבי אשר וייס שליט"א.  ולעניות דעתי נראה,  מאחר שזו מחלוקת שקולה לכן אם הקונה מוחזק יכול לומר קים לי כשיטות שחייב רק שליש, ואם המתווך מוחזק יוכל לומר קים לי כשיטות שמגיע לו תיווך מלא.

לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים

ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179

מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.

דמי תיווך לאדם שאין לו רישיון תיווך

ענף א

דין היורד לשדה חבירו העשויה ליטע

תשלום עבור תיווך הינו אחד מהנושאים הבודדים, שניתן להגדירם כהלכות שהם בחינת "מקרא מועט והלכה מרובה". והטעם שנחשבים "מקרא מועט", בגין מיעוט ההתייחסות בדברי הראשונים ובספרי גדולי האחרונים להלכות חשובות ומצויות אלו. ונראה שהסיבה לכך היא, שמקצוע זה לא היה נפוץ ומפורסם כל כך בדורות הקודמים לכן לא הירבו הפוסקים לדון בו הלכה למעשה. אולם בדורות האחרונים מקצוע זה הפך למצוי יותר, ועל כן התרבו בו השאלות. וכן בתיווך "הלכה מרובה", הואיל ובדרך כלל כל מקרה אינו דומה לחבירו וההלכות משתנות בין מקרה אחד לשני.

עוד יש לציין, שהרבה מהלכות תיווך במטלטלין או במקרקעין למדו הפוסקים מדין תשלומי שדכנות לנישואין בין איש לאשה, אשר בשניהם ישנו אותו המחייב של מידע ופעולות לביצוע המטרה שהיא גמר עיסקת הנישואין.

טרם ניגש לנדון דידן, באדם ללא רשיון או חזות של מתווך שרק הציע דירה לאדם ברחוב האם זכאי לקבל דמי תיווך עבור המידע וביצוע העיסקה. צריכים אנו לברר את שורש הדין של יורד לשדה חבירו העשויה ליטע והשביחה, וכדלהלן.

דאיתא בגמרא בבא מציעא (קא.) אודות המשביח נכסי חבירו, וז"ל "איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, אמר רב פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע. והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא דאתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שום ליה אמר ליה לא בעינא אמר ליה זיל שום ליה וידו על התחתונה אמר ליה לא בעינא לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה, אמר ליה גלית אדעתיך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה".

העולה מסוגיא זו, בעושה טובה לחבירו כשנטע בשדה שלו עצים ללא רשותו שיש לחלק בין סוגי בעלי השדות. דבאופן שבעל השדה היה אמור בלאו הכי לנטוע בשדה שלו, חייב בעל הבית לשלם ליורד לפי המחיר המקובל באותו מקום עבור עבודה כזו. אמנם אם באותו מקום ישנם שני מחירים – נוטל המשביח כשכר הזול שבין שניהם, הואיל ובעל השדה יכול לטעון שאת אותה הנאה ממש יכל להשיג בזול יותר. משא"כ אם בעל הבית לא היה אמור לנטוע שם, משלם לו את המחיר הנמוך הוי אומר או את השבח או את תשלום ההוצאות שהוציא עבור השבח.

כמו כן מרן בשו"ע (סי' שעה סעיף א') פסק דין זה, וז"ל "היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעל השדה ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה (רמ"א: סתם כרם עשוי ליטע)".

וכתב מרן בבית יוסף (שם) בשם הרא"ש, שאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ומשלם כשאר שתלי העיר וכו'. עיי"ש.

בדעת התוספות הפוטרים מלשלם לסרסור שהגיע מעצמו

המעיין במרחבי הש"ס יראה, שכל דין יורד הזכאי לתשלום התחדש רק כאשר השביח בפועל את שדה חבירו שודאי חייב לשלם לו. אולם לא הוזכר הדין באופן שלא השביח בפועל, אלא רק גרם הנאה אחרת שהדרך ליטול עליה שכר האם יכול לדרוש עבורה שכר. ונראה שנחלקו בנדון זה רבותינו הראשונים, וכדלהלן.

נפתח בדעת יחיד של התוספות כתובות (קח. ד"ה הא מני) אודות המודר הנאה מחבירו, וז"ל "דתנן באין בין המודר (נדרים דף מג.) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו כו' ויתן לשום מתנה, אף על גב דעל ידו משתרשי ליה מזוני שרי הואיל ולא עביד אלא גרמא בעלמא. ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור (למודר) אף על גב דלא מצי (המהנה) תבע ליה מיניה, דהתם מדידיה לדידיה קא מיתהני אבל הכא גרמא בעלמא הוא וכו'".

אמנם הקשה מהרש"א על תחילת דבריהם, היאך שרי למודר הנאה לפרוע את חובו של מי שהוא הדיר ממנו הנאה והרי מכנגד התחייב לשלם לו בחזרה מדין יורד, ואם הוא לא ישלם לו נחשב שעדיין נהנה ממנו. אך תירץ זאת בפני יהושע, שהתוספות לשיטתם לעיל (קז: ד"ה חנן) נקטו שאין לחייב את היורד לשדה חבירו אלא כאשר השבח בעין ולא באופן שרק הצילו מבעל חובו, אם כן גם כשעבד עבורו ממש כל שאין כאן שבח בעין אינו נקרא יורד. עיי"ש.

לאור שיטתם כתב בשו"ת חלקת יואב (חו"מ סי' ט') שגם בסרסור שעשה מעצמו ולא נשכר לכך, יהיה בעל הבית פטור מלשלם לו הואיל ואין השבח בעין אלא רק הצלה מבעל חובו וכדומה. עיי"ש.

כמו כן לפי דבריהם נמצא שגם מתווך שגרם לעיסקא בין מוכר וקונה, שלא יהיה זכאי לקבל שכרו מדין יורד לשדה חבירו העשויה ליטע הואיל וכאשר השבח שנוצר אינו בעין לא התחדש החיוב של נהנה מחבירו. ודו"ק.

רוב הראשונים מחייבים לשלם לסרסור שתיווך מעצמו

מאידך גיסא, רוב ככל הראשונים והאחרונים פסקו במקרים רבים שהעושה טובה לחבירו חייב לשלם אף על פי שבש"ס אינו מוזכר דין זה להדיא, ודלא כשיטת התוספות. ונראה להביא שלשה מהם, וכדלהלן.

ראשית, הנה כתבו בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תקטז) הריקאנטי (סי' מט) ומהר"ם מרוטנבורג שהביא המרדכי (פ"ט רמז שמ"ו) שהמלמד בן חבירו תורה שלא מדעתו כגון שהלך האב למדינת הים ובא אחד ולימד את בנו, שחייב אביו לשלם למלמד שכרו כדין היורד לשדה העשויה ליטע. והוסיפו שם הרשב"א והריקאנטי שמכל מקום ידו של המלמד על התחתונה, כגון במלמד מעולה שנוטל בשכרו מאה דינרים אך הבן די לו בסתם מלמד הנוטל בשכרו חמשים דינרים, שהמלמדו אינו נוטל בשכרו אלא חמשים. עיי"ש.

אולם טעם זה לכאורה צריך עיון, שהרי אם תלמיד זה מוגדר כשדה העשויה ליטע מדוע שלא תהיה יד המלמד על העליונה לדרוש את השכר הגבוה. ואפשר לתרץ, דמיירי באופן שהשכר הרגיל בשוק הינו חמשים אלא שמלמד זה נוטל מעל מחיר השוק, וממילא הרי זה דומה לסוגיא בבא בתרא (ד:) שיכול לומר לו "לדידי סגי בנטירא בר זוזא" הואיל ועל יותר מכך אין זה בגדר העשויה ליטע.

דין זה הובא גם ברמ"א (סי' שלה סעיף א') הלכה למעשה, וז"ל "המלמד עם בן חבירו שלא מדעת האב, יש אומרים דחייב לשלם לו כדין היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות שיתבאר לקמן סימן שע"ה (מרדכי שם והגהות מרדכי) ויש חולקין (תשובת רשב"א סי' תרמה)".

אך יש לציין שהש"ך שם (סק"ג) פליג ונקט לעיקר שמהר"ם פסק לחייבו רק באופן שהאב ביקש ממנו ללמדו אלא שלא קצב לו שכרו, משא"כ באופן שבא ולימדו מעצמו שהפסיד שכרו. עיי"ש.

שנית, כתב הרמב"ן (ל:) וכן הביאו בשמו הרשב"א הר"ן ובנימוקי יוסף (לא.) שהמשיב אבידה לחבירו להסוברים שאינו בכלל מבריח ארי מנכסי חבירו, נוטל שכרו מעיקר הדין. כלומר, נוטל שכרו מדין יורד הואיל ושכר פעולת ההשבה נחשב כממון שהגיע לידי בעל האבידה, אף על פי שלא השביח לו ממון בעין אלא רק עשה פעולה עבורו.

אמנם ניתן לבאר דבריהם על פי מה שכתב בשערי יושר (שער ג' פרק כה ד"ה ולענין עיקר), שהואיל והדבר עומד לכך הרי דינו כאילו שהמאבד הלך בעצמו ושכר את המוצא בפירוש למלאכה זו של השבת אבידתו מיידית. עיי"ש.

המקור לחיוב תשלום למתווך

מקרה שלישי שכתבו הראשונים אודות תשלום ליורד שלא השביח בפועל את השדה, הינו לגבי תשלום לסרסור דהיינו מתווך בין קונה למוכר שבעצם לא השביח שום דבר. ונראה להביא את דברי הרמ"א בזה בשלושה מקומות, וכדלהלן.

חדא, דהנה מובא בפסקי מהרא"י (פ"ה) ואחריו פסק גם הרמ"א (סי' פז סעיף לט) אודות ויכוח בין המתווך לקונה והמוכר, וז"ל "תבעו בשכר השדכנות וזה כפר ואמר שלא היה שדכן שלו או שאר טענות שבינייהו דינו כבשאר תביעות ממון ונשבעין על כך".

תרתי, דהנה פסק בשו"ת הרא"ש (כלל קה סי'א') והביאו הרמ"א (סי' קפה סעיף ו') אודות תשלום למתווך שרק העביר נתונים אך לא גמר את העיסקא שזכאי לגבות שכרו משלם, וז"ל "ראובן היה לו בית למכור ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי ואמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכור לו ואחר כך מכרו ללוי על ידי אחר, חייב ליתן לשמעון סרסרותו".

וזהו חידוש גדול, שאף על פי שהמתווך הראשון לא גמר את העיסקא אלא הצדדים סגרו ביניהם מחמת מתווך אחר מכל מקום חייבים לשלם למתווך הראשון, הואיל והוא העביר לשניהם את כל הנתונים ולכן הניסיון שלהם "לעקוף" אותו עם המתווך השני לא צלח.

תלת, דין נוסף מובא בפסקי מהרא"י (סי פה) והביאו הרמ"א (סי' קפה סעיף י') אודות זמן התשלום בשדכן בין בחור לבחורה, וז"ל "השדכן הוי כמו סרסור ואם השדכן רוצה שישלמו לו מיד שכר שדכנותו והבעלים אינם רוצים לשלם עד הנישואין, תלוי במנהג המדינה ובמקום שאין מנהג הדין עם הבעלים ובמקום שאין צריך לשלם לו עד הנישואין אם חזרו בהן ונתבטל השדכנות פטורים הבעלים מלשלם לו שכרו אלא אם כן התנו בהדיא על מנת שיתפייס ואז צריך לשלם לו מיד אפילו יחזרו בהן".

המקור לכל דברי הרמ"א בסרסור

כתב בביאור הגר"א על כל אחד משלושת המקרים שציינו לעיל בשם הרמ"א שהמקור לכולם טמון בסוגיא בבא מציעא (סג:), וכדלהלן.

דאיתא התם, וז"ל "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מאי טעמא אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק ואף על פי שאין לו דאמר ליה שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי מאי אהנית לי אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא. אמר ליה אביי לרב יוסף אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה משום דמצי אמר ליה שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי דאמר ליה חטי דקדחי באכלבאי, אמר ליה התם הלוואה הכא זביני. אמר ליה אדא בר אבא לרבא והא בעי למיתב זוזי לספסירא אמר ליה דקא יהיב ליה נמי, רב אשי אמר זוזי דאינשי אינהו עבדי ליה ספסירותיה".

וכתב בביאור הגר"א לעיל (סי' פז אות קיז) שמוכח מסוגיא זו, שצריך לשלם למתווך על פעולת התיווך שבין מוכר וקונה. ולפיכך אתי שפיר היטב מה שאמרו רבה ורב יוסף שפוסקין על שער שבשוק אף על פי שאין לו, דמיירי שבאמת מפחית המוכר לקונה את התשלום שצריך היה לשלם למתווך שימצא לקונה פירות טובים.

אמנם לא התבאר בגמרא מאיזה דין חייב לשלם, ועל כן הביא בביאור הגר"א (שם) את דברי הראשונים שחייבוהו לשלם מאותו הדין של היורד לשדה חבירו העשויה ליטע, וז"ל "דין השדכנות כתב מהר"ם שהוא מדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות, שאם היתה שדה עשויה ליטע שאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה כמו שכתוב בבא מציעא (קא.) והוא כמו סרסור כמו שכתוב לקמן (סי' קפה סעיף י' ברמ"א) וכמו שצריך ליתן לסרסור כמו שכתוב בגמרא בבא מציעא (סג:)".

יואר כי הגר"א חזר על דבריו גם לקמן (סי' קפה אות יג), וז"ל "שפירש הר"מ טעמא דסרסור נוטל שכר אף על פי שלא שלחו והסרסור בא מעצמו כמו יורד לשדה חבירו ונטעה ואמרינן בגמרא בבא מציעא (קא.) אתמר היורד כו' ולא פליגי כאן כו' וכן בסרסור כיון שהוא עשוי למכור ושם דההוא כו' א"ל לא בעינא כו' א"ל גלית אדעתך וכו'". וכן כתב גם לקמן (סי' רסד אות יג).

נשוב ונדגיש שכל דבריהם של הראשונים בשלושת המקרים דלעיל אינם כדעת התוספות כתובות (קח. ד"ה הא מני), שנקטו בדעת יחיד שהיורד לשדה חבירו זכאי לתבוע שכרו רק כאשר השביח בפועל את השדה ולא כאשר עשה סתם פעולה שהטיבה עם חבירו, ולכן מתווך שפנה למוכר וקונה ותיווך ביניהם עד לביצוע העיסקא אינו רשאי לתבוע שכרו הואיל וגם הוא לא עשה שום שבח בנכסי חבירו אלא רק עשה פעולה שהטיבה לשניהם. ודו"ק.

חילוק בין קונה ומוכר שפנו למתווך לבין שהוא פנה אליהם והלך לו

ביאור יסודי בדברי הגר"א הללו כתבו בחשוקי חמד זבחים (קטז:) ועוד אחרונים, שכל כוונתו לחייב את המוכר והקונה לשלם למתווך מדין יורד היתה רק כאשר הוא פנה מעצמו למוכר ולקונה, ולא כאשר הם פנו אליו כל אחד בנפרד ואז תיווך ביניהם וביצעו את העיסקא, וכדלהלן.

דכתב שם, באופן שהמתווך פנה מעצמו למוכר ולקונה והעביר את המידע ביניהם ובזכותו חתמו על חוזה מכר שניהם צריכים לשלם לו יורד לשדה חבירו והשביחה, שמשלם עבור ההנאה בלבד כמבואר בשו"ע (סי' שעה). אולם באופן שהצדדים פנו מעצמם למתווך ולאחר שנתן להם פרטים חתמו על החוזה, בזה צריכים לשלם לו מדין שכירות פועלים גמורה כמבואר בשו"ע (סי' שלה) שהרי שכרו אותו על דעת שיסייע בעדם לחתום חוזה. עיי"ש.

תוספת חשובה לדין זה שמעתי מהרה"ג צבי שפיץ שליט"א, שכל כוונת האחרונים שדין המתווך כיורד לשדה חבירו המבואר בסי' שעה כאשר פנה אליהם מעצמו, מיירי רק באופן שהציע את הדירה או השידוך ותו לא מידי והצדדים הסתדרו לבד וסגרו את העיסקה. משא"כ באופן שפנה אליהם מעצמו והציע להם את הדירה או השידוך, ולאחר שהסכימו לשמוע המשיך לפעול לסגירת הדבר עד לגמר הביצוע בזה ודאי שדינו כשכירות פועל המבואר בסי' שלא.

עוד חידש הרב, במעשה שהיה בשכונת רמות ביהודי שאמר למתווך שאחיו גר בבית שמש ומחפש דירה בירושלים ואם יש לו דירה שיציע לו. וכך עשה המתווך, התקשר לאותו אח מבית שמש והציע לו דירה בירושלים ולאחר שהסכים לשמוע ליווה אותו עד לסגירת העיסקה, שבזה דינו כפועל ולא כיורד. והטעם פשוט, שהרי המתווך לא פנה מעצמו לקונה מבית שמש אלא נשלח לכך על ידי אחיו ולכן אין דינו כיורד מעצמו אלא כפועל המבואר בסי' שלא.

נפקא מינה האם המתווך פנה אליהם או להיפך

בשורש חילוק זה, יש לציין למה שכתב בספר משפטי התורה (ח"ב סי' לא הערה 3) שישנה נפקא מינה גדולה בין שני חיובים אלו, וכדלהלן.

דכתב שם, דהנה באופן שהמתווך פנה אליהם בהצעה והסכימו ולכן המשיך בפעולתו עד לחתימת החוזה או שהצדדים פנו אליו ולכן תיווך ביניהם, ממילא החיוב שלהם לשלם לו מדין שכירות פועלים ודינו כפועל רגיל שמקבל שכר כפי מה שרגיל לקחת תמיד, בתנאי שאין בזה שיעור אונאה ששית משאר המתווכים.

אולם באופן שהמתווך פנה לצדדים והציע להם והלך לו והם הסתדרו לבד וחתמו חוזה, בזה החיוב שלהם לשלם לו מדין יורד לשדה חבירו והשביחה שמקבל שכרו כפחות שבפועלים כמבואר בשו"ע (סי' שעה). ולכן באופן זה, אפילו שרגיל לקחת תמיד שכר גבוה מכל מקום הואיל והוא פנה אליהם והלך לו ולא קצץ שכרו מראש והצדדים הסתדרו לבד וחתמוו חוזה יטול שכרו רק כפחות שבפועלים. עיי"ש.

ענף ב

מקורות מדברי הראשונים בחיוב לשלם למתווך

המעיין בדברי הראשונים יראה שכתבו כמה מקרים נוספים המחייבים לשלם למתווך שהעביר מידע בין הקונה למוכר ובזכותו שניהם חתמו על חוזה המכר, וכדלהלן.

ראשית, הנה בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' קכה) פסק אודות ראובן שהזמין קונים לחנות של חבירו ולבסוף קנו שם שודאי רשאי לדרוש שכרו מבעל החנות עבור העיסקא, וז"ל "תשובה: הדין עם ראובן התובע שכל שנהגו בעלי החנויות בכך כל שמביא קונים לחנות סתמן כפירושן שעל דעת כן מתעסק זה במלאכת בעל החנות ומביא לו ריווח ומשביח מקחו, וכל דברים מה שנהגו בהם הרבים סתם הרי הוא כתנאי מפורש וכיוצא באלו קראו חכמים דרישת לשון הדיוט והן המוזכרים בגמרא בבא מציעא (קד.). ומקום שנותנים שכר על האבידה אף על פי שאינו מפסיד מלאכתו על ידי טרחו בהשבתה, מן התורה חייב בעל האבידה ליתן לו שכר עליה. ולא עוד, אלא שאם היה בעל האבידה מודר הנאה מן המחזיר ולא רצה המחזיר לקבל ממנו שכר, צריך המודר ליתן השכר להקדש וכמו שמוזכר בגמרא נדרים (לג.) וכן כל כיוצא בזה. ועוד, מה בין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה והשביחה, ליורד לחנותו והשביח מקחו במקום שנהגו ליתן שכר על זה". עכ"ל.

זאת ועוד דכתב בביאור הגר"א (סי' קפה אות יג) שציינו לעיל, אודות סרסור שהביא סחורה לקונה במקום שנהגו לשלם שכר עבור הסרסרות, שאף על פי שלא התנה עמו כלום מכל מקום נוטל שכרו שהרי זה כיורד לשדה חבירו העשויה ליטע. וכמו כן כתב הגר"א לעיל (סי' פז אות קיז) בשם מהר"ם, ששדכן שעשה מדעתו אפילו שלא התנה נוטל שכרו לפי שהוא כיורד לשדה חבירו העשויה ליטע.

אחר כל זאת פסק כן גם הר"ן על הרי"ף כתובות (קח.) ואחריו הרמ"א (סי' רסד סעיף ד'), וז"ל "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו".

אמנם העיר עליו בנתיבות המשפט שם (סק"ז) שהמעיין בדברי הר"ן יראה, שכוונתו היתה לחייב רק כאשר השביחו בדומה למה שדן שם במפרנס את אשת חבירו, משא"כ באופן שלא עשה אלא פעולת הצלת ממונו מהיזק שאין זה אלא כמבריח ארי ופטור. עיי"ש.

אולם המתבאר מהבנת הרמ"א בדברי הר"ן, שאפילו באופנים שלא השביח את ממון חבירו אלא סתם עשה עמו פעולה שאינה בגדר הצלת ממון ובגדרי מבריח ארי, חייב לשלם לו מדין יורד. ולכן הרמ"א לשיטתו באותו סעיף פסק במקרים נוספים שחייב לשלם למהנה, וז"ל "ואם לא יצא מהמאסר רק על ידי השתדלות האחר לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה, אף על פי שהאמת אתו מכל מקום חייב ליתן לו לפי מה שנהנה לפי ראות בית דין כן נראה לי וכו'. מי שהציל ספריו וספרי חבירו אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום, ונראה לי דוקא שירד תחילה להציל שלו אלא שהציל גם כן של חבירו עמו, אבל אם ירד על דעת שניהם חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו וכמו שנתבאר כן נראה לי". עכ"ל.

חוק המתווכים שאין צריך לשלם למתווך בלי רשיון

טרם ניגש לברר מבחינה הלכתית מה דינו של מתווך ללא רשיון וכן כשלא דרש בתחילה דמי תיווך, צריכים אנו להוכיח שהחוק במדינה בנדון זה אינו נכון מבחינה הלכתית, וכדלהלן.

דהנה מובא בחוק המתווכים במקרקעין (התשנ"ו- 1996 סעיף 9 (א)) "סעיף 9(א). מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר באישור ועדת הכלכלה".

כמו כן הוסיפו עוד שם "14(א). מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי התיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה: (1) הוא היה בעל רשיון בתוקף לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך, או שחל עליו באותה עת פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20. (2) הוא מילא אחר הוראת סעיף 9. (3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב".

עוד הוסיפו שם באלו מקרים המתווך אינו זכאי לתשלום מהצדדים "14(ב). מתווך במקרקעין שעשה אחת מאלה: עבר עבירת משמעת. (1) התנהג בדרך שאינה הולמת את עיסוקו וכו'. (4) השיג את רישיונו במצג שווא. (5) הורשע בפסק דין סופי, בין בישראל ובין מחוץ לישראל, בעבירה שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לעסוק בתיווך במקרקעין. (6) גילה חוסר אחריות או רשלנות חמורה, במהלך עיסוקו בתיווך במקרקעין.״

חשוב לציין, כי לאור דברינו לעיל נראה פשוט שמבחינה הלכתית חוק זה אינו נכון, ולכן גם מתווך ללא רשיון שלא דרש בתחילה דמי תיווך רשאי לקבל תשלום עבור התיווך שעשה. וכמו כן אם עבר עבירת משמעת נוטל שכרו, הואיל ואין שום טעם מבחינה הלכתית לומר שמעשיו הרעים יגרעו משכרו ויהיה מותר לגוזלו. ודו"ק.

אין בחוק המתווכים משום דינא דמלכותא דינא

הנה כתבנו בארוכה לקמן (סי' כט) אודות "האם דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל גם בימינו", והבאנו שלוש השיטות בין אחרוני זמנינו האם דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל גם בימינו. דלשיטת מרן החזון איש ודעימיה אין בזמנינו דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, ואילו לשיטת מרן הגריש"א זצ"ל הדבר נשאר בספיקא דדינא, ואילו בשו"ת יחוה דעת פסק דדינא דמלכותא דינא לגמרי בארץ ישראל אפילו בשלטון הנוכחי שאינם שומרים תורה ומצוות. עיי"ש בארוכה.

לפיכך יש לשאול, היאך כתבנו בפשיטות שחייבים לשלם למתווך אפילו שאין לו רשיון ולא החתים אף אחד וגם עבר על עבירת משמעת, והלא מאחר שהסקנו דדינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל והמלכות החליטה שאין צריך לשלם למתווך ללא רשיון וכו' ממילא גם מבחינה הלכתית היה לנו לפוטרו מלשלם לו.

אמנם ניתן ליישב זאת בנקל. ראשית, הלא בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' סה) הוכיח בעליל שלדעת מרן בשו"ע (סי' סח סעיף א') אמרינן דינא דמלכותא רק בעניינים שקשורים לטובת המלך כמסים וארנוניות, ולא בשאר דברים שבין אדם לחבירו. ולאור דבריו אתי שפיר טפי, שאי אפשר להיפטר מלשלם למתווך מחמת דדינא דמלכותא דינא שפטור כשאין לו רשיון תיווך, הואיל ובעניינים שבין אדם לחבירו המלכות אינה קובעת אלא רק דיני התורה, ומאחר שהוכחנו שדיני התורה לחייב לשלם לו מדין פועל או יורד לכן ודאי שחייב. ודו"ק.

לדעת הרמ"א לא בכל דבר דינא דמלכותא דינא

יש להוסיף על דברינו שגם לדעת הרמ"א בשו"ע חו"מ במקומות רבים (סי' סח סעיף א', ועוד) דדינא דמלכותא דינא התחדש גם בדברים שבין אדם לחבירו, מכל מקום אין להורות הלכה כחוקי המתווכים של המלכות שמתווך ללא רשיון אינו זכאי לתשלום, וכדלהלן.

דכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל בשו"ת אגרות משה (ח"ב סי' סב), שגם לדעת הרמ"א דדינא דמלכותא דינא התחדש גם בדברים שבין אדם לחבירו מכל מקום יש לזה הגבלה ואינו יכול לעקור דין תורה בכל דבר.

דנשאל שם, אודות בעל עסק בחוץ לארץ שנפל עד שהגיע לידי פשיטת רגל וכפו על הנושים שלו לגבות את כספם מנכסיו רק לפי דין המלכות של הגויים באותו המקום, ולא לפי סדרי הקדימה הכתובים בהלכה בחושן משפט.

והכריע שם הרב שיכולים הנושים לגבות כספם רק לפי חוקי המלכות, וז"ל "אבל נראה דודאי אף להסוברין דדינא דמלכותא דינא בכל דבר היינו מה שנקבע מדינא דמלכותא דינא בדיני קניינים ותשלומי הלואות מהנכסים, שהוא חסרון למלכות שיהיה חילוקי דינים בין אינשי לאינשי שמזה אפשר לבא לידי קנאה ותחרות ומריבות. ואף שלא שייך זה לכאורה אלא בדיני שופטי המלך והמדינה, מכל מקום אולי יחוש המלך גם לזה שלא יהיו שופטים אחרים דנין באופן אחר שגם כן אפשר שיבואו לערער על דיני המלכות. אבל בעניינים שלא שייך זה, כגון בירושת הבת עם הבן שאין זה ענין מדיני כל כך דהרבה אינשי מורישים כרצונם וכן בנזקי בהמה שהתורה חייבה שאף אם הם פטרי לא שייך זה לדינא דמלכותא וכן חיובי שומרין ודיני שכנים ושלוחים ליכא בזה דינה דמלכותא דינא, וכן בדינים שבין איש לאשתו שגם כן אינו ענין מדיני ויכולה כל משפחה להתנהג כרצונה שלא שייך זה למלך ולא לתקנת בני המדינה. וזוהי כוונת הרמ"א בחו"מ (סי' שסט סעיף יא) לפרש הכל דבר שכתב בסעיף ח'. ולפי זה הדינים שקבעה המלוכה לאם אחד ירד מנכסיו ואין בכוחו לנהל עסק שלו שקורין פשיטת רגל (בענקראט) והוא בעל חוב להרבה אנשים, שימנו ועד של שלשה אנשים לחלק המעות בעין וכל הנכסים לכל בעל חוב לפי סך המעות שחייבים לו ואסור לשום בעל חוב לתפוס בעצמו, הוא מהדינים שנוגע לכל אנשי המדינה וממילא הוי בזה לפסק הרמ"א דדינא דמלכותא דינא. ובעצם מסתבר, שגם מעצם הדין לא משתעבדות הקרקעות במדינות שעושין ענייני מכירת קרקעות רק כדיניהם, משום ששעבוד תלוי בסמיכות דעת של המלוה ובודאי ליכא סמיכות דעת כשערכאות המדינה לא יסכימו לזה, ופשוט שאף במכירת קרקעות ובתים לא נקנו במדינתנו וכדומה לא בכסף ולא בשטר כל זמן שלא עשה לו כדיני המדינה דשום אדם לא סמך דעתו אלא על דיני המדינה בזה".

העולה מדבריו הנפלאים, שגם לשיטת הרמ"א דינא דמלכותא אינו קובע בכל העניינים שבין אדם לחבירו אלא רק בדברים ש"אולי יחוש המלך גם לזה שלא יהיו שופטים אחרים דנין באופן אחר שגם כן אפשר יבא לערער על דיני המלכות". ולכן בגביית נושים בפשיטת רגל חייבים להורות כחוקי המלכות, הואיל ועלול להיגרם מזה נזק למלכות אם לא נלך אחרי חוקותיהם.

לאור דבריו נמצא שבנדון דידן חייבים לשלם למתווך גם ללא רשיון, שלא החתים על טופס קניית דירה וכן שעבר על עבירת משמעת. והטעם פשוט, הואיל וחוק המתווכים יותר דומה לחיוב ממוני של שומרים ודיני שכנים ושלוחים וכדומה שבהם כבר חידש באגרות משה דדינא דמלכותא אינו קובע, הואיל ולא שייך לומר בהם שאם לא נלך לפי חוקי המלכות יגרם מזה נזק לחוקותיהם. דו"ק ותשכח.

ענף ג

בדברי האחרונים שאדם בלי רשיון תיווך מקבל רק שכר טרחו

הנה בספר פתוחי משפט (סי' ה') הביא מחלוקת אחרונים מהו שכרו של אדם שעשה פעולת תיווך אך אין לו רשיון לכך מהרשויות, וכדלהלן.

דכתב הגאון רבי רפאל מילדולה זצ"ל בשו"ת מים רבים (ח"ד סי' כז) שודאי צריך לשלם למתווך בלי רשיון אך רק את שכר טורחו, וז"ל "ומיהו באותם המקומות שהסרסורים הם נקובים בשמות ופורעים מס למלך על האומנות שלהם ושכרם קצוב כך למאה, ודאי שהשדכן אם אינו מהנקובים בשמות אינו יכול לתבוע כך למאה וכפי קצבת הסרסור. אלא שמין לו שכר טרחו ויתפשרו ביניהם על שיעור שכרו, וכן מסתבר והדברים פשוטים הם".

דבריו אלו הובאו להלכה גם בספר מטה שמעון (סי' קפה הגהב"י ס"ק טו). וכן פסק הגאון רבי עזרא בצרי שליט"א בספרו דיני ממונות (ח"ב ש"ג פ"ח ס"א), שאין חיוב לשלם למתווך באחוזים הידועים במנהג המדינה אלא למי שאומנתו בתיווך ומשלם מס כדרך המתווכים היושבים במשרדים רשומים, אבל אדם פרטי שעושה עיסקה ולא התנה מתחילה כמה יקבל שכרו אין שמין לו אלא שכר טורחו בלבד. עיי"ש.

לרוב האחרונים אדם בלי רשיון תיווך מקבל שכר מלא

מאידך גיסא, הנה נתפשט המנהג כיום שמשלמים דמי תיווך מלאים גם למי שאין עיסוקו ופרנסתו בכך, וכדלהלן.

דהנה בשו"ת ישכיל עבדי חחו"מ (ח"ה סי' ל') כתב שצריך לשלם למתווך אפילו שאינו רשמי, וז"ל "הנה עם שהוא סרסור שאינו קבוע אך מכיון שכן נהגו העולם שאפילו אדם פשוט שאינו סרסור רשמי מקבל דמי סרסרות, בדבר שכזה מנהגם מנהג ואינו יכול לבא בטענה עליו שהוא אינו סרסור רשמי. ואמינא לה ממה שכתב כנסת הגדולה חחו"מ (סי' קפה הגה"ט אות י') ראובן שהביא גויים אוהביו בחנותו של שמעון וקנו ממנו דברים, ותבע ראובן משמעון דמי סרסרות שכן מנהג של בעלי החנויות, הדין עמו. וכן כתב הרב משכנות הרועים (מערכת ס' אות כח) וסיים שם שהממאן ליתן אין שומעים לו. והרי נדונם שם באינו סרסור קבוע רק אפילו באנשים פשוטים, שאם המדובר בסרסור קבוע הלא דין הוא שחייב ליתן לו סרסרות מדינא ואיך יעלה על דעת הקונה למאן. אלא פשוט שהמדובר הוא על אנשים פשוטים שאינם סרסורים קבועים ועל זה המוכר ממאן באומרו שאין אתה סרסור קבוע, ועל זה כתב שאין שומעים לו מאחר דכן נהגו ומנהג ישראל תורה הוא".

כיוצא בזה כתב בשו"ת מהרש"ג (ח"ג סי' קב) לחייב לשלם למתווך אפילו בלי רשיון, וז"ל "והנה במונקאטש כשהייתי יושב על מדין בישיבת הבית דין, פסקנו בכגון זה לפי הענין ולפי שהוא אדם. דהיינו בענין קטן שהשכר עצה הוא מועט, בכגון זה מוותר בעל הבית שאין אומנתו בכך ועשה בודאי בחינם, ולכך גם על פי הדין אינו יכול לתבוע שכר בעד עצתו. אבל בענין גדול שהשכר ממנו הוא הרבה, גם בעל הבית אינו מוותר ודרך ליתן לו שכר עבור זה. וטעמנו, כי באמת אנו רואים גם בעיתים הללו שעצה הוא דבר שנותנים עליו שכר, שהרי עורכי הדינים שאומנותם בכך מקבלים שכר עבור נתינתם עצה איך לעשות כדי שיזכה במשפט בערכאות ורק שפשוטי אנשים שאין אומנותם בכך דרכם לתת עצה בחינם. ועם כל זה אין מזה ראיה לענין גדול אשר השכר מהעצה גם כן הרבה".

כמו כן כתב בפשטות בשו"ת משכנות ישראל (ענייני תיווך ושידוך סי' כז) שכן המנהג היום, וכן כתב בספר מנחת צבי (הלכות שכנים סי' יט) ובספר הלכות מתווכים (פ"א סעיף ב').

זאת ועוד הנה כתב הרה"ג שמואל פנחסי שליט"א בספרו חק ומשפט (פרק יד סעיף כג) שחייב לשלם אפילו אם הבטיח לקונה שידבר עם המוכר ושכח, וז"ל "חבר שפגש ידיד והתעניין אם הוא מכיר דירה למכירה והלה מסר לו מספר טלפון של המעוניינים למכור את דירתם, ואף הבטיח שידבר עמם אולם לבסוף לא התקשר. הלך השואל וראה את הדירה והחליט לקנותה, חייב הקונה לשלם למתווך את שכרו הגם שהפניה היתה מיוזמת הקונה, ואף אם המתווך אינו מתווך מורשה וגם אם הקונה ניהל את המשא ומתן חייב הקונה לשלם, אלא אם כן אמר "המתווך" בתחילה שאינו רוצה כל תמורה ושוב חוזר בו שבמקרה זה פטור הקונה מלשלם". עכ"ל.

בדברי המשפטיך ליעקב בתשלום למתווך בלי רשיון

אמנם בספר משפטיך ליעקב (ח"ט סי' טז) מובא בארוכה, באלו אופנים צריך לשלם למתווך אפילו שאין לו רשיון תיווך ודבריו יהיו נפקא מינה להלכה בנדון דידן, וכדלהלן.

דכתב שם שרק אם בהעברת המידע ישנה צורה של תיווך אזי הקונה חייב לשלם למתווך, וז"ל "לשאלה אם יש כאן מעשה של תיווך, צריך לבחון אם הפעולה יש לה צורה ואופן של תיווך שהוא במהותו קישור בין שני צדדים לביצוע עיסקה מסוימת. פרסום שלט עם מספר טלפון אין לזה את האופן והצורה של תיווך, רק היכי תימצי לתיווך דהיינו הפניה למספר הטלפון שבשלט שבכך יוכל לפעול המפרסם כמתווך. אם עשה רואה השלט עבודת מחקר והגיע בעצמו למוכר הדירה, הגם שפירסום השלט הוא הגורם מכל מקום כיון שהוא מהוה רק היכי תימצי לתיווך ואין בו צורה ואופן של מעשה תיווך אין הוא מחייב שורת הדין בתשלום דמי תיווך. ובפרט שכל דין תיווך נובע ממנהג המדינה, ולענ"ד פשוט שהמנהג בכהאי גוונא לא מחייב בדמי תיווך.

וסיים שם, וז"ל "וקשה לתת הגדרה כללית ויש לבחון כל מקרה לגופו האם יש כאן פעולה של תיווך או לא, האם יש למעשה שעשה הטוען לתיווך אופן וצורה של פעולת תיווך שהיא השאלה המקדימה ולולי קביעה כי יש כאן פעולה של תיווך אין מקום לדון אם דינו כמתחיל או כאמצעי וכו' וכמה מגיע לו כיון שאין כאן פעולה של תיווך שהיא הגורמת את החיוב וכו'". עיי"ש באריכות.

מתווך שלא אמר גם את מחיר הדירה

עוד הביא במשפטיך ליעקב (שם) את מחלוקת האחרונים שהביא בפתחי תשובה (סי' קפה סק"ג) האם מתווך זכאי לקבל שכרו כאשר לא הזכיר את סכום המקח, וכדלהלן.

דמחד גיסא בספר עטרת צבי לגאון רבי צבי הירש ב"ר עזריאל מוילנא (סי' קפה, יז) כתב דהמתחיל אינו נקרא אלא מי שאמר כמה אתה נותן, ושכך מצא בפנקס הארצות. וכן הביא בפתחי תשובה באבן העזר (סי' נ' ס"ק טז) מספר תפארת ישראל שהביא מספר חוקי דרך, וז"ל "אינו כשדכן רק בדיבר מסך הנדן". וכן מהרש"ם במשפט שלום (סי' קפה סעיף ז') הביא מתשובת פאת נגב, דאם לא עסק הסרסור בערך דמי הסחורה אינו צריך לשלם שכר הסרסור אלא שהקדים ולקח ללא הסרסור נהג בו מנהג רמאות. ובמשפט שלום כתב דסגי אם דיבר מאותו הערך, אף שנגמר בפחות או יותר מכל מקום היה קרוב להצעת הסרסור.

מאידך גיסא בשו"ת שב יעקב בחושן משפט (סי' יג) כתב, דאם המתחיל אף שלא היה יכול לגמור הוא היה הממציא לשידוך שעל ידו נתגלה הדבר ובאו שדכנים אחרים, או אותו צד שהיה מרוצה לשידוך מעמיד אחרים אשר דבריהם נשמעין יותר לצד השני הן על ידו הן על ידי שום גרמא בודאי דיש לו דין מתחיל, וז"ל "וזה הכלל באופן שאפשר לומר, אילולי שהיה זה המתחיל אשר התעורר לזה לא היה עולה על דעת אחרים לדבר שידוך הלזה, אם כן ודאי מחויב ליתן למתחיל כפי המנהג וכו'".

וסיים על זה במשפטיך ליעקב, שלכאורה היה נראה לומר שיש כאן מחלוקת בין העטרת צבי לשב יעקב בהגדרת מתחיל האם צריך לדבר גם בעניני הממון אם לאו. דדעת העטרת צבי לפי הנהוג ומה שמצא בפנקס הארצות שצריך גם לדבר בעניני הממון ובלאו הכי אינו נקרא מתחיל, ואילו השב יעקב מגדיר את המתחיל כמי שבעטיו הומצא הדבר ואילולי הוא לא היה הדבר בא לעולם שלא היתה לצדדים ידיעה האחד מהשני לולי התחלתו.

אמנם כד נדייק נראה, דשניהם סוברים שאין למתחיל גם אם היה ממציא הדבר דין של מתווך אלא אם כן היה במעשיו אופן וצורה של פעולת תיווך. אלא שלדעת העטרת צבי לולי דיבור בענין הכסף אכתי אין זו פעולה של תיווך, ואילו לשב יעקב כל שהוא היה ממציא הדבר ולולי פעולתו לא היה מתגלה הדבר אף שלא דיברו בעניני הממון דינו כמתחיל. אך בכל אופן אין חולק שלפעולה צריך להיות אופי וצורה של מעשה תיווך, דגם לעטרת צבי ודעימיה הדיבור על עניני הממון אינו הסיבה אלא הסימן להיות הדבר צורה של מעשה תיווך.

והביא ראיה לביאורו זה מקובץ הר המור (חוברת ג' עמ' 12 אות ו) שהביא הגרצ"פ פראנק, וז"ל "מתחיל נקרא מי שדבר בסכום הנדוניא, או שבלאו המצאתו לא היה הדבר בא לידי גמר". ולכאורה ארכביה אתרי רכשי, שהרי מחלוקת היא כאמור לעיל. אלא לפי מה שכתבנו אין כאן מחלוקת ודיבור הנדן אינו אלא סימן, וכל מקום שיש כאן מעשה של שידוך באופן ובצורה שבה מציעים שידוך גם אם לא דיבר בענין הנדן אלא שבלי המצאתו לא היה מתגלה הדבר, יש לו דין של מתחיל. משא"כ במקום שאין בו האופן והצורה של שידוך גם אם בלי המצאתו לא היה מתגלה הדבר אין זה מחייב מדין מתחיל, שאין התשלום עבור ההמצאה אלא על פעולה של תיווך ולכן צריך להיות באופן של פעולת התיווך.

מקרים שפטורים מלשלם דמי תיווך

הוסיף במשפטיך ליעקב (שם) מקרים רבים שהמתווך אינו זכאי לדמי תיווך כאשר לא היתה בזה צורה של תיווך, וכדלהלן.

אחד המקרים שציין שם, אודות ראובן שרצה למכור דירה ובאו קונים והתענינו אך לבסוף כיון שקניית דירה במקום אחר לא הסתייעה לראובן חזר בו מרצונו למכור את הדירה. לשמעון - שכן בבנין, ישנה דירה דומה והוא פנה לראובן ושאל אותו אם הוא זוכר איזה קונים רציניים היו לו, והשיב לו שהיה קונה אחד רציני ומסר לו איזה פרט מעורפל דרכו הגיע שמעון לקונה. ונראה דבכהאי גוונא אינו מעשה של תיווך, כיון שבמהות הפעולה מדובר במסירת מידע על קונים שבאו לדירתו ספק אם רוצים עדיין לקנות דירה ואת כל הבירורים צריך לעשות המוכר, משא"כ אם ראובן היה פונה לשמעון ומקשר אותו לקונים שבאו לראות את הדירה.

כמו כן בתשובת הליכות ישראל (לגר"י גרוסמן זצ"ל, סי' לג) נשאל במי שידע שבבנין מסוים יש דירה למכירה. הוא נקש בדלת אחת הדירות ושאל היכן יש דירה למכירה, וענה לו הדייר כי בקומה ג' בדלת מספר כך וכך הדירה עומדת למכירה ונגמר המקח, שאין לדייר זכות בדמי תיווך.

וכתב בטעם הדבר, וז"ל "כי רק מראה מקום הוא לו הכתובת של הבית, וגם בלעדיו היה יכול לשאול את פי כל אלו שיש להם דירות בבנין זה ובעצמו היה מגיע אליו והוא חסך ממנו הטרחא הזאת, מעצם המחיר לא דיבר עמו גם שיש בבית להימכר בבנין הזה ידע מעצמו". והסבר הדברים, דיש הבדל בין אם המעשה במהותו הוא בעל אופי של תיווך או בעל אופי וצורה של מסירת מידע והמעשה הנ"ל הוא מסירת מידע גרידא ואין מגיע עבור זה דמי תיווך. עיי"ש.

מתווך אחד הציע ומתווך אחר גמר העיסקא

אגב דאיירינן בדמי תיווך, יש לציין שבבתי הדין בימינו ישנם מקרים רבים של תביעות דמי שדכנות או תיווך, כאשר שדכן או מתווך אחד הציע את ההצעה ואילו אדם אחר גמר את הדבר כיצד יש לחלק את דמי השדכנות. ומקובל לפסוק דינם על פי מה שכתב בפתחי תשובה (סי' קפה סק"ג) בדין זה, וכדלהלן.

דכתב שם שהמתחיל יקבל שליש ואילו הגומר יקבל שני שליש, וז"ל "ועיין בתשובת שב יעקב חו"מ (סי' יג) בנדון דין ודברים שהיה בעסק שדכנות בין המתחיל וגומרים. והשיב שדבר זה תליא במנהג המדינות, ואני כאשר ראיתי המנהג בעיר מולדתי ק"ק פראג ליתן להמתחיל חלק שליש כן נהגתי פה במדינה זו, ואם היה מתחיל רק אצל צד אחד יש לו החציה היינו חלק ששית. ואף דמשמע מתשובת הרא"ש שהביא הב"י (סי' קפה) בסרסור [דדוקא בהיה רמאות, אבל] באין רמאות בדבר מה שלא נגמר על ידי המתחיל ונגמר על ידי אחר אין להמתחיל כלום, נראה לי לחלק בענין המתחיל כאשר כבר פסקתי כמה פעמים. דאם המתחיל אף שלא היה יכול לגמור מכל מקום הוא היה הממציא לשידוך הלז שעל ידו נתגלה הדבר, ובאו שדכנים אחרים, או אותו צד שהיה מרוצה להשידוך מעמיד אחרים אשר דבריהם נשמעין יותר לצד השני הן על ידו הן על ידי שום גרמא בודאי דיש לו דין מתחיל, וזה הכלל באופן שאפשר לומר אילולי שהיה זה המתחיל אשר התעורר לזה, לא היה עולה על דעת אחרים לדבר שידוך הלזה, אם כן ודאי מחויב ליתן להמתחיל כפי המנהג. מה שאין כן אם הגומרים נתעוררו מעצמם לאותו שידוך, וסוברים לפי דעתם שהם הראשונים [נראה דרצה לומר שניכר גם כן לבית דין כן, כגון שהם ממקום רחוק וכהאי גוונא] אם כן המתחיל לא עשה שום פעולה טובה בזה הואיל שבעל דבר אינו מרוצה על ידו ואילולי שבאו האחרים היה נשתקע הדבר והשדכנים האחרים באו מעצמם ולא יודעים שום דבר מהמתחיל, אם כן אין שום טעם ליתן לו דבר כו'".

והביא בפתחי תשובה ראיה לחידוש זה, וז"ל "ראיה לחילוק זה מגמרא סוטה (יג:) דאיתא התם, כתיב (שמות פרק יג פס' יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכתיב (יהושע פרק כד פס' לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, אמר רבי חמא ברבי חנינא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו. וקשה על זה ממדרש ילקוט תהלים (רמז תשי"ג) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וחשבת לבנותו כו'. ועל פי חילוק הנ"ל אתי שפיר, דגבי עצמות יוסף בלא התחלה דמשה היה גם כן נתקיים בודאי אותו מצוה על ידי אחרים משום השבועה רק דאמרו הניחו לו כבודו בגדולים כדאיתא התם, לכן נקרא על שם הגומר כיון דאי לאו שקדם המתחיל היה הגומר נמי מתחיל, מה שאין כן בבנין בית המקדש דלא נקבע זמן קבוע לבנין ואי לאו דהתעורר דוד אפשר לא היה מתעורר מלך אחר, כמו שלא התעורר שאול, לכך נקרא על שמו כו'. ומזה ראיה לנדון דידן בדין המתחיל בשדכנות, שאם המתחיל היה הממציא לדבר ואי לאו המצאתו אפשר דלא היו הגומרים מסקי אדעתייהו, ודאי ראוי לו שכר המתחיל על כל פנים".

מעניין לציין את המובא בפסקי דינים רבניים (ח"י עמ' 284) שהמנהג בארץ ישראל לשלם למתווך שני אחוזים, ובעסקאות גדולות אחוז אחד. כמו כן כתבו בספר דיני ממונות בצרי (ח"ב שער ג' פ"ח סק"א הערה 1)) ובספר טל משמים טולידאנו (פרשת בשלח עמ' קמ). וכתב בספר הלכות מתווכים (פ"ח סעיף כד) שהמנהג בארץ ישראל לתת למתחיל שליש ולגומר שני שליש. עיי"ש.

נמצא אם כן לדינא, שכאשר יש מתחיל וגומר בתיווך דירות שהמנהג לשלם שני אחוזים, שהמתחיל יקבל רק 33 אחוזים מדמי התיווך של העיסקא ואילו הגומר יקבל 66 אחוזים מדמי התיווך.

אדם שרק הציע דירה לפלוני והלך וקנאה לבדו

לאחר שהבאנו את אריכות דבריו של הפתחי תשובה נראה להביא מחלוקת אחרונים נוספת, מהו שכרו של אדם שרק הציע דירה לפלוני והלך הלה והסתדר עם המוכר לבדו וחתמו חוזה, וכדלהלן.

דהנה בספר חשוקי חמד כתובות (נב:) הביא בשם ספר הליכות ישראל (סי' לא) שדייק מהנודע ביהודה (חו"מ סי' לו) שחייב לשלם מחיר מלא למציע הואיל ונחשב גם כמתחיל וגם כגומר, וז"ל "אמנם יש לדון כמה צריך לשלם לשדכן הראשון, שהרי בדרך כלל משלמים למי שהתחיל את השידוך שרק הציע את השמות לצדדים שליש מדמי השדכנות ולמי שגמר את השידוך משלמים שני שליש כמבואר בפתחי תשובה (חו"מ סי' קפה סק"ג). אמנם יעוין בספר הליכות ישראל (סימן לא) שכל זה אם היה צריך שדכן אחר, אבל אם הצדדים הסתדרו ביניהם צריך לשלם לשדכן המתחיל את כל דמי השדכנות".

כמו שמעתי מאב בית דין הרבני בירושלים הדיין המצוין הרה"ג יצחק צבי אושינסקי שליט"א, שצריך לשלם למתווך את כל דמי התיווך. והביא ראיה לכך מהפתחי תשובה שציטטנו לשונו לעיל, שהוכיח מהפסוק בתהילים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" שיש חשיבות למתחיל ולכן נקרא בית המקדש על שמו של דוד אף על פי שלמעשה שלמה בנו בנאו, וממילא הוא הדין שיש חשיבות למתחיל בשידוך או בתיווך שיקבל שכרו. אלא שכאשר יש גם גומר אז הוא נוטל שני שליש הואיל ואז נחשב כהמכה בפטיש הסופי, אולם כאשר המתחיל היה לבדו ממילא הכל נקרא על שמו והוא המכה בפטיש בכדי שיטול שכר מלא. וכמו כן שמעתי מהרה"ג שמואל פנחסי שליט"א, שהמנהג לחייב בכל דמי התיווך אפילו אם לאחר שהציע ניהלו הצדדים משא ומתן לבדם וחתמו על החוזה.

אך מאידך גיסא, בספר הלכות מתווכים (פרק ח' הערה 45) פסק כשו"ת אגודת אזוב שמתווך כזה שרק הציע ואילו הקונה והמוכר הסתדרו לבד וחתמו חוזה, זכאי המציע לקבל רק שליש כדין מתחיל לפי הפתחי תשובה הנ"ל. עיי"ש.

כמו כן העלה בשו"ת דברי בניהו (חלק יב סי' נב). וכן שמעתי מהגאון רבי אשר וייס שליט"א והרה"ג חיים וידאל שליט"א, שיקבל רק שליש כבכל מתחיל שרק הגה את הרעיון ולא המשיך לפעול לסגירת העיסקא.

לאור מחלוקת זו נראה לענ"ד שקשה להכריע, ולכן בדרך פשרה אם המתווך מוחזק בממון אחר של הקונה יוכל לומר קים לי כדעת הליכות ישראל שמגיע לו שכר מלא דהיינו שני אחוזים. ודו"ק.

לסיכום הדברים נמצאנו למדים, שמפורש בגמרא בבא מציעא (סג:) שצריך לשלם למתווך ושביארו הראשונים דילפינן ליה מדין יורד לשדה חבירו העשויה ליטע שמשלם כפי השכר המקובל באותו מקום והבאנו מקורות לדין זה. עוד למדנו, שלדעת התוספות אין צריך לשלם לסרסור שעשה מעצמו, אולם כל הראשונים חלקו על דבריהם והעלו שודאי חייב לשלם. וכן למדנו, שאין להורות הלכה כחוק המתווכים שצריך שיהיה למתווך רשיון בתוקף וכן שהחתים את הקונה על טופס תיווך וכן שלא עבר עבירת משמעת לשלילת רשיונו, הואיל ומדין תורה יורד נוטל שכרו בכל אופן. ועוד למדנו, שלא שייך בזה דינא דמלכותא דינא הואיל ולפי השו"ע אין בזה ענייני המלכות, ואפילו לרמ"א חייב הואיל ואין בזה הנאה למלך לאור ביאור האגרות משה. וכן למדנו, שאם היו כמה מתווכים אז המתחיל נוטל שליש ואילו הגומר שני שליש.

המורם מכל האמור:

אודות אדם ללא רשיון תיווך שרק הציע דירה לאדם ולא דרש דמי תיווך והלה הלך וקנאה לעצמו, שפסק בשו"ת משפטיך ליעקב שחייב לשלם כאשר ישנה צורת מעשה של תיווך. והטעם לכך שחייב הקונה לשלם על עצם קבלת המידע וביצוע העיסקה, כפי שהרמ"א (סי' רסד סעיף ד') פסק בעושה פעולה עבור חבירו שהדרך לגבות עליה שכר שזכאי לגבות שכרו. ואין לומר שפטור מלשלם מחמת דדינא דמלכותא דינא, ולפי חוק המתווכים במקרקעין פטור מלשלם הואיל ולא החתים את הקונה על הזמנה בכתב לקניית הדירה, וכן הוסיפו שבלי רשיון תיווך בתוקף אינו זכאי לתשלום וכן אם עבר על עבירת משמעת הפסיד שכרו. והטעם לכך, שכתב באגרות משה שבמקרים שאם יהיו שופטים אחרים דנים שלא כדיני המלכות לא יבואו לערער על כל דיני המלכות לכל השיטות אין תוקף לדינא דמלכותא, וממילא גם בזה שאם נדון לפי חוקי התורה בתיווך לא יבואו לערער על כל דיני המלכות לכן יש לפסוק כדין תורה שחייב לשלם בכל אופן. 

ולגבי גובה התשלום, לדעת הליכות ישראל (סי' לא) יטול שכר מלא שני אחוזים, משא"כ לדעת שו"ת אגודת אזוב (סי' כא) יטול רק שליש. ונראה מאחר שזו מחלוקת שקולה, לפיכך אם הקונה מוחזק יכול לומר קים לי כהשיטות שחייב רק שליש ואילו אם המתווך מוחזק יוכל לומר קים לי שמגיע לו שני אחוזים מלאים. 

אמנם מיותר לציין, שמן הראוי שיודיע אותו אדם שבדעתו למסור את המידע שבכוונתו לתבוע תשלום עבור המידע שעתיד ליתן אודות דירה פלונית, ובכך ימנע מעצמו והמצדדים הרבה עוגמת נפש שיצטרכו לדון ולהתווכח בדין תורה ויהיו במריבה שנים רבות. והחכם עיניו בראשו.

לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים

ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179

מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.