אולםלהלכהנראהכספרעמקהמשפטבסימן ל"האותט"זוכן בספר שמרומשפטחלק א' סימן ט"ז ועודשדייקומדברימרןהחזוןאישזצוק"ל, שבימינומזגןנחשבחלקמתשמישידירהואיאפשרלמונעוכשהרעשסביר.
לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
ענף א
אלו רעשים מותר לאדם לעשות ברשותו
טרם ניגש לנדון דידן אשר מצוי לרוב בדיני תורה בין שכנים, צריכים אנו לברר אלו נזקי רעש מוזכרים כבר במקורות בסוגיות הש"ס שיכול השכן הניזק מהם למחות בשכנו הגורם אותם ובאלו אינו יכול למחות, וכדלהלן.
דאיתא במתניתין בבא בתרא (כ:) אודות נזקי רעש, וז"ל "חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין, אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות".
אולם הקשתה שם הגמרא על זה, מאי שנא רישא שיכול למחות בקול הנכנסין והיוצאין ומאי שנא סיפא שאינו יכול למחות וכו', ותירצה למסקנא וז"ל "סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".
המעיין בדרכי משה (סי' קנו אות א') יראה שהביא מחלוקת גדולה בין רבותינו הראשונים, האם המשנה שהתירה לעשות כלים בביתו וחנותו ולצאת למוכרם בשוק ואין השכנים יכולים למחות בקול הפטיש שלו, היינו שלכתחילה יכולים השכנים למחות בו לחדול ממעשיו רק שאם עשה כן וכבר החזיק אינם יכולים למחות בו או שמא יכול לעשות כן אפילו לכתחילה ואינם יכולים למחות בו.
במחלוקת השלחן ערוך והרמ"א ברעש מקול הפטיש
הלכה למעשה נחלקו מרן השו"ע והרמ"א האם השכנים יכולים למחות ברעש מקול הפטיש, וכדלהלן.
דלדעת השו"ע (שם) יכולים השכנים לכתחילה למחות בו שלא להרעיש בקול הפטיש, וז"ל "חנות שבחצר יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו".
וביאר בסמ"ע (סק"י) טעמו של מרן השו"ע, שרק במכה בפטיש בביתו או בחנותו וכבר החזיק אין השכנים יכולין לעכב על מה שאדם עושה בביתו, משא"כ בדינים הראשונים שנכנסים ויוצאים והרעש מהם הינו בתוך החצר המשותפת לכולם לכן לעולם יכולין למחות בו מלעשות להם היזק בתוך חצירם ממש.
עוד מובא בפסקי דין ירושלים (כרך ב עמ' קעג) על פי תשובות הרלב"ח (סי' צז) שהביא הש"ך שם (סק"ב) וכן שו"ת חת"ס חחו"מ (סי' צב) והפתחי תשובה (סק"א), שלדעת מרן אם כבר החזיק ברעש הפטיש וכו' אינם יכולים למחות בו מפני שזה נוגע לפרנסתו ולחיותו של המרעיש, אבל לעולם אימא לך שבסתם רעש לכו"ע אין חזקה דהוי כקוטרא ובית הכסא שמוחים בו. עיי"ש.
אולם לדעת הרמ"א מותר לו לכתחילה להרעיש בקול הפטיש ואינם יכולים למחות בו, וכשיטת המגיד משנה בהלכות שכנים (פ"ו הל' ו') בשם הרמב"ן והרשב"א בבא בתרא (כ:), וז"ל "ויש אומרים דכל מה שעושה בחנותו ובביתו אפילו לכתחילה אינן יכולין למחות".
וביאר הרשב"א דבריו, וז"ל "לאו מקול הנכנסים והיוצאים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת הפטיש והרחיים אלא מפני ריבוי הדרך כלומר אינו יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עליו הדרך". והעולה מדבריו, שיש להוכיח שמחאת השכנים ברישא בנכנסים ויוצאים לחנות אינה משום הרעש, והראיה שעל הרעש של הפטיש והרחיים אינם יכולים למחות אפילו לכתחילה ומאי שנא הא מהא. ולכן בעל כרחך צריך לומר, שהרעש בנכנסים ויוצאים הינו מחמת ריבוי הדרך כאשר ישנם יותר אנשים בחצר. ודו"ק.
בדעת הרמ"א בקול הפטיש המפריע לחולים
הנה סיים הרמ"א (שם) שמה שפסק שהשכנים אינם יכולים למחות בקול הפטיש של השכן מיירי רק באופן שהשכנים כולם בריאים, וז"ל "ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות".
המקור לדבריו הינו ממה שכתב הריב"ש (סי' קצו) אודות רעש בין שכנים, וז"ל "אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחים ואפילו בחנות שבחצר כל שכן בזה שהוא בחצר אחרת, זהו בשאר בני אדם הבריאים אבל כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה אין לך גירי גדול מזה והוה ליה כקוטרא ובית הכסא, וכדאמר רב יוסף (כג.) הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוו לדידיה כקוטרא ובית הכסא כל שכן במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג. וכתב הרשב"א ז"ל בההיא דרב יוסף, מיהא שמעינן דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזקין שהנפש קצה בהן אין לו חזקה כי הא דרב יוסף שאף על פי ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין עליו בכך, ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל".
לקמן נביא את ביאור מרן החזו"א בבא בתרא (סי' לה ס"ק טז) בדברי הריב"ש, דמיירי בעושה דבר שאינו עיקר דירה כגון אריגה וכיוצא בזה שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם. משא"כ באופן שעושה דברים שרוב בני אדם עושים ולפעמים תשמישם ודיבורם משמיע קול שמפריע את החולה, באלו אינו יכול למחות אף אם החולה קדם (ודלא כנתיבות המשפט סי' קנו סק"ז). והטעם פשוט, הואיל ורשאי אדם לבנות בית ולהכניס בתוכו עוללים ויונקים הצועקים בלילה, ואילו החולה שבצידו אינו יכול לעכב עליו שהרי אינו יכול לחייבו לצאת מדירתו למקום אחר כאשר הדבר נוגע לתשמיש דירה מקובל שילדים צועקים וכדומה. עיי"ש.
העולה מהסוגיא לנדון דידן
בהיבט ראשון היה נראה לומר, שמחלוקת מרן השולחן ערוך והרמ"א תהיה נפקא מינה גם לנדון דידן אודות הפעלת מזגן המרעיש לשכנים בשעות המנוחה, וכדלהלן.
דלכאורה היה נראה לומר, דהואיל ופסק מרן השולחן ערוך שיכולים השכנים לכתחילה למחות בקול הפטיש אפילו כאשר הדבר נוגע לקיפוח פרנסתו של המכה ורק אם כבר החזיק בכך אינם יכולים לעכב, דהכא נמי יכולים השכנים למחות בשכן שלא יפעיל את המזגן בשעות המנוחה ורק אם כבר החזיק בכך אינם יכולים לעכב.
משא"כ לדעת הרמ"א, שפסק שאין השכנים יכולים לעכב על השכן המכה בפטיש הואיל ועושה ברשותו הפרטית, ממילא הכא נמי בנדון דידן אין השכנים יכולים לעכב על מפעיל המזגן הואיל ועושה בתוך רשותו. או שמא יש לומר, שגם לרמ"א יכולים לעכב על מפעיל המזגן הואיל ואיהו מודה שכאשר ישנם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות, וממילא הכא נמי בשעות לילה מאוחרות הכל נחשבים כאניני הדעת כלפי הרעש.
אולם לאור מה שכתבנו לעיל בשם בפסקי דין ירושלים על פי תשובות הרלב"ח, שחידשו שלשו"ע אם כבר החזיק ברעש של הפטיש אי אפשר למחות מיירי באופן שזוהי פרנסתו של המכה, לא תועיל החזקה במזגן. והטעם פשוט, שהרי אין במזגן שום ענין של פרנסה וממילא גם אם כבר החזיק בו יכולים למחות דומיא דקוטרא ובית הכסא שלא מועילה בהם שום חזקה.
כמו כן שמעתי מדיין חשוב, שאין להביא ראיה גם מדברי הרמ"א שכתב שהשכנים אינם יכולים למחות בקול הפטיש דהכא נמי לא יוכלו למחות בהפעלת מזגן בשעות המנוחה. והטעם, דשמא ניתן לומר שכל מה שהתיר הרמ"א מיירי רק כשעושה ברשותו ממש לכן אינם יכולים למחות בו, אך אין ראיה להתיר גם מזגן בבנין מגורים כאשר מונח המנוע על קיר חיצוני, שהרי הוא המשותף לכולם לפי חוקי המדינה וממילא שמא יוכלו למחות בו. ודו"ק.
במחלוקת חכמים ורבי יוסי על מי החובה להרחיק
עוד נראה לומר, דלכאורה יש לדמות נדון דידן אודות מזגן המרעיש לשכנים לאחת המחלוקות היסודיות ביותר בחשן משפט שנחלקו חכמים ורבי יוסי בהרחקות נזיקין, האם על המזיק להרחיק את עצמו או שמא על הניזק להרחיק את עצמו כדי שלא יינזק, וכדלהלן.
דאיתא במתניתין בבא בתרא (כה.) אודות חיוב הרחקת נזיקין, וז"ל "ומרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים, ורבי יוסי מתיר בחרדל". וביאור הדברים, שלדעת חכמים על המזיק להרחיק את עצמו מהניזק ולכן אם אדם זרע ירקות בגינתו אסור לשכנו לבנות לידו מקום לשריית פשתן שלו הואיל וריחו של הפשתן יזיק לירקות של חבירו, וכן אם אדם זרע בצלים בגינתו אסור לשכנו לזרוע לידו כרישין (כרתי) מאחר שמזיקין לבצלים, וכן אם יש לאדם כוורת דבורים בחצרו אסור לשכנו לסמוך לשם חרדלו הואיל וברור שהדבורים יאכלו את החרדל ויעשה להן מר בפיהן וכאשר יאכלו את הצוף של הפרחים יכנס הטעם המר בצוף ואז הדבש שיצא מהן לאחר מכן יהרס בטעמו המר. ואילו לדעת רבי יוסי מותר לסמוך את החרדל לדבורים, מכיון שלשיטתו על הניזק להרחיק את עצמו.
אמנם הגמרא לעיל (יח:) הקשתה על זה, וז"ל "וסבר רבי יוסי על המזיק להרחיק את עצמו והתנן רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, אלא לעולם רבי יוסי על הניזק סבירא ליה ולדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירקא לא בעי רחוקי, אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי".
במחלוקת הראשונים בדעת רבי יוסי
נחלקו רבותינו הראשונים במסקנת הגמרא (יח:) שציינו לעיל שרבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו, היינו שלשיטתו מותר גם לסמוך משרה לירק וכרישים לבצלים או שמא התיר רק בחרדל לדבורים ותו לא, וכדלהלן.
דלדעת רב שרירא גאון שהביא בספר העיטור (ח"א נד.), מה שרבי יוסי פליג על כל דברי חכמים היינו רק לשיטת רבא שהוצרך להעמיד את המשנה בלוקח. משא"כ לדעת אביי דלא מיירי בלוקח, ממילא ניתן לומר שמודה לחכמים שצריך להרחיק משרה מהירק וכו' הואיל והוי גירי דיליה, ופליג עלייהו רק בחרדל שמותר לסמוך לדבורים. עיי"ש.
אולם לדעת הרי"ף (כה:) אין לעקור את פשט הגמרא, ולפיכך העלה לדינא שרבי יוסי פליג על כל דברי חכמים והתיר לסמוך מלבד חרדל לדבורים גם משרה לירק וכרישין לבצלים. וכן הרמב"ם בהלכות שכנים (פ"י הל' ה') פסק, אלא שכתב שמכל מקום צריך להרחיקם שלשה טפחים או יותר מעט הואיל ובתוך שיעור זה ההיזק הוא בגדר גירי דיליה.
הנה גם מרן בשלחן ערוך (סי' קנה סעיף לא) פסק כדבריהם, וז"ל "מי שבא לעשות משרה (פי' חפירת מים שמשרין בה הפשתן) של פשתן בצד ירק של חבירו, שהרי מי המשרה נבלעים בארץ והולכים ומפסידים את הירק או שנטע כרישין קרוב לבצלים של חבירו שהם מפיגים טעמם או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלים העלים ומפסידים הדבש כל אלו וכיוצא בהם אינו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק, ומכל מקום צריך שירחיק משרה מהירק וכרישין מהבצלים וחרדל מהדבורים שלשה טפחים או יותר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים", והוסיף הרמ"א כדברי הטור "והוא הדין בכל כיוצא בזה שאין ההיזק בשעת מעשה אלא בא אחר כך על הניזק להרחיק עצמו".
במחלוקת רבנן ורבי יוסי בהרחקת אילן מהבור
מחלוקת נוספת בין רבנן לרבי יוסי מצאנו גם במשנה לקמן (כה:) גבי הרחקת אילן העלול להזיק לבור של שכנו, כדלהלן.
דאיתא התם, וז"ל "מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה בין מלמעלה בין מן הצד אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים ואם אילן קדם לא יקוץ ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ, רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו". ומבואר בגמרא שם שהלכה כרבי יוסי, וז"ל "אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי".
ביארו הראשונים היטב, שכל מחלוקתם אינה אלא בסוגי נזיקין כאלו שהנזק אינו מתחיל מיד אלא רק לאחר זמן. שבאופנים אלו לדעת חכמים על המזיק להרחיק את עצמו, הואיל ולשיטתם יש להתייחס לעתיד שהולך להזיקו ולכן נחשב כבר עכשיו כמזיק לענין חיוב הרחקה, ואילו לדעת רבי יוסי יש להתייחס רק לשעת הסמיכה ולכן באופנים שאין הנזק מיידי מותר לסמוך לכתחילה.
כביאור זה גם רש"י בבא מציעא (קיז. ד"ה איני) כתב למסקנה, וז"ל "והא מודה רבי יוסי בגירי דיליה אף על גב דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, הני מילי היכי דלאו אדם עצמו מזיקו כגון אילן ובור שבשעת נטיעתו אינו מזיקו אלא השרשים גדילין ומתפשטין מאליהן לאחר זמן, אבל היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו כי הכא ששופך המים על ראשו מודה הוא דלא גרמא דניזקין הוא דתיפטר אלא מזיק ממש הוא ואדם מועד לעולם ער וישן שוגג ומזיד". עיי"ש.
מודה רבי יוסי בגירי דיליה
אמנם חידשה הגמרא שם (כה:) שמודה רבי יוסי לחכמים באופן שהנזק הינו בגירי דיליה שעל המזיק להרחיק את עצמו, וז"ל "אמר רב אשי כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן מודי רבי יוסי בגירי דידיה".
והביאה הגמרא שני מקרים כדוגמא לגירי דיליה, וז"ל "פאפי יונאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא הוו הנך עצורי בשיבבותיה דכי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדניה אתא לקמיה דרב אשי א"ל כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן מודי רבי יוסי בגירי דיליה וכמה כדנייד נכתמא אפומיה דחצבא. דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא, אמר להו כי אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו, ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל".
אלמא מבואר מסוגיא זו, שישנם כמה אופנים שגם לרבי יוסי על המזיק להרחיק את עצמו. חדא, אדם הרוצה לכתוש שומשומין בכדי להוציא מהם את שמנם חייב להרחיק מהכותל של שכנו הואיל ובהכאתו יגרום לנדנודו, שאז עליו להרחיק מהכותל עד מרחק שאם יניחו עליו כד עם מכסה לא יזוז מחמת ההכאות. ותרתי, אדם הרוצה לנער פשתן בכדי להפריד ממנו את הפסולת אך גורם שהיא תעוף ברוח ותיכנס בעיני האנשים ומזיקתם, שלדעת מרימר נחשב גירי דיליה ולדעת רבינא אין זה גירי דיליה.
כמו כן מבואר בגמרא (יז:) שמודה רבי יוסי שאסור לשכן לחפור בור בסמוך לבור חבירו, הואיל והחפירה מחלשת את כותלי הבור של חבירו וזהו נזק שמתחיל מיד בשעת המעשה והוא מזיקו בידים.
עוד מבואר בגמרא (כב:) שלפי רבי יוסי מוטל על המזיק להרחיק בגירי דיליה אפילו כשהם בגרמא בעלמא, כדי שהדבר שסומך בתוך שלו לא יגרום למזיק לבא ולהזיק לשכנו. והטעם שצריך להרחיק מדין גרמא בנזיקין, שנחשב שיש כאן דבר המזיק על שם מה שהוא יגרום לנזיקין בעתיד, וכגון בסולם הגורם לנמיה לבא ולהזיק ליוני שובכו של חבירו וכו'.
חידו נפלא מצאנו בדברי אבן האזל בהלכות שכנים (פ"י הל' ה'), שגדר חיוב ההרחקה לשיטת רבי יוסי אינו דומה לגדר חיוב ההרחקה לשיטת חכמים. וביאר דבריו, שלשיטת חכמים חיוב ההרחקה הינו משום שאין זכות למזיק להשתמש ברשותו באופן שמזיק את חבירו, ונחשב שכבר מעיקרא נתנו לו רשות רק כשלא מזיק. אולם לשיטת רבי יוסי, מעיקר הדין המזיק יכול להשתמש ברשותו אפילו שבכך הוא מזיק את חבירו הואיל ואין לנו למונעו מתשמישו כדי לקיים את תשמישי הניזק, משא"כ בגירי דיליה אדרבה נתנו זכות לניזק להשתמש אפילו שבכך הוא מונע את המזיק. עיי"ש.
האם חיוב הרחקה הינו מהתורה או מדרבנן
המעיין בדברי רבותינו הראשונים יראה, שנחלקו האם חיובי ההרחקות שמצאנו במשניות ובסוגית במרחבי מסכת בבא בתרא הינם מהתורה או שמא רק מתקנת חכמים, וכדלהלן.
דהנה לדעת רבינו חננאל חיוב הרחקות אלו הינו מדאורייתא ממש, כלומר שכל שלא מרחיק כדין הרי הוא מזיק ממש שחיובו מדאורייתא. וכתב על זה הרמ"ה (כו. ד"ה אלא מסתברא) שלמדים חיוב זה מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך". ואילו לשו"ת הרא"ש (כלל קח סעיף י') ילפינן ליה מהפסוק במשלי (פרק ג' פסוק ז') "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", שהקפידה התורה שלא יעשה אדם אפילו בתוך שלו דבר המזיק לחבירו.
משא"כ לדעת רש"י (כה: ד"ה ונותן) אינו נחשב למזיק מדאורייתא ממש, אלא חיוב הרחקות אלו הינם תקנת חכמים שתיקנו בין שכנים על מנת שישרור שלום בעם ישראל. מדכתב בענין אחר, וז"ל "דכיון דברשות נטע שאינו מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל היזיקא דיחיד", משמע שאם כן היו מחייבים אותו להרחיק לא היה חיובו אלא רק מדרבנן.
כמו כן משמע מדברי רבינו תם בספר הישר (חידושים סי' תרטז) בעל המאור (יח:) קרית ספר (פ"ט משכנים) קצות החושן (סי' קנה ס"ק טז) ונתיבות המשפט שם (ס"ק יח). וכן כתב במשנת רבי אהרון שם (עמוד פ).
ניתן למצוא אריכות בנדון זה בספר ברכת שמואל בבא בתרא (סי' כ' אות א') ובחידושי רבי נחום (אות א') ובשיעורי רבי דוד פוברסקי (ד"ה מתני' לא יחפור). עיי"ש.
ענף ב
סתירת פסקי השלחן ערוך בנזקים שעל ידי הרוח
לאור הנאמר לעיל לכאורה יש מקום לאסור להפעיל מזגן בשעות המנוחה, הואיל ובשעה שמדליקו בעצם שולח את הרעש בגירי דיליה שבזה לכו"ע על המזיק להרחיק את עצמו. וכן מתבאר לכאורה מיסודו הגדול של נתיבות המשפט (סי' קנה ס"ק יח) בכל דיני הרחקות בנזקי שכנים, וכדלהלן.
דהנה מחד גיסא הרמב"ם בהל' נזקי ממון (פי"ד הל' ז') פסק בליבה וליבתו הרוח שחייב בכל אופן, וז"ל "אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין".
אולם תמה הראב"ד על סוף דברי הרמב"ם, וז"ל "ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם, אמר אברהם ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור".
אך המגיד משנה ניסה לתרץ, שהרמב"ם לא פסק כרב אשי בגמרא בבא קמא (ס.) שחילק בכך אלא כשאר האוקימתות בסוגיא שם. אמנם לבסוף דחה זאת, שהרי הרמב"ם גופיה בהלכות שכנים (פי"א הל' ב') כן פסק כרב אשי "אף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו".
המעיין היטב יראה, שסתירה זו הינה בעצם גם בפסקי מרן השלחן ערוך. דהנה במקום אחד (סי' תיח סעיף ט) פסק, וז"ל "אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולם פטורים", אלמא מפורש בדבריו שהאחרון חייב הואיל והביא את האור וליבתה רוח מצויה.
אמנם השו"ע בדוכתא אחרינא (סי' קנה סעיף לד) פסק במזיק ברוח מצויה שפטור, וז"ל "מי שעשה גורן בתוך שלו או קבע בית הכסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהם צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו וכו', ואף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייעה אותו".
אכן בש"ך (סי' תיח סק"ד) כתב לתרץ, שכאן בסימן קנ"ה מיירי שהולך היפך מכחו שכוונתו להפיל העפר לארץ ולא שילך למרחוק ולכן פטור, משא"כ אש שהרוח מסייעת על מה שכוונתו שתלך האש וכו' לכן חייב. עיי"ש.
אך תמה עליו נתיבות המשפט, שדבריו אינם מובנים הואיל ומה טעם הוא זה שהולך היפך מכוונתו, שהרי לא גרע מאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו בגמרא בבא קמא (ו.) שגם כן כוונתו היתה רק שיונח שם ואפילו הכי חייב כשנפלו והזיקו ברוח מצויה. וצ"ע.
בקושיות נתיבות המשפט על כל דין הרחקת נזיקין
לאחר שבנתיבות הקשה את הסתירה דלעיל בפסקי הרמב"ם והשלחן ערוך, הוסיף להקשות עוד כמה קושיות על כל דינים אלו, וכדלהלן.
ראשית, יש להקשות זאת גם על כל ההרחקות המוזכרות בגמרא בבא בתרא בכל פרק לא יחפור שהביאום הרמב"ם והשלחן ערוך בהלכות נזקי שכנים. דיש להתבונן, הלא לכאורה בלאו הכי כולן בכלל ארבעת אבות נזיקין כגון לא יחפור בור סמוך לכותל חבירו (סעיף י'), ואם כן תמוה מה התחדש גם בהם שצריך להרחיקם.
שנית, מדוע בשו"ע (סעיף לג) הביא בשם יש אומרים שבדיעבד אפילו שעשה איסור ולא הרחיק אותם מכל מקום פטור מלשלם, בו בזמן דלא גרע מבור המתגלגל ברגלי אדם לגמרא בבא קמא (ו.) או מהיזק שהולך על ידי רוח מצויה דודאי חייב בהם לשלם.
שלישית, בסוגיא דחרדל (יח.) מובא שכל מחלוקת חכמים ורבי יוסי לא היתה אלא האם מרחיקין את החרדל מן הדבורים אך פשוט שאם החרדל קדם שמותר לסמוך לו דבורים, והלא כשהדבורים אוכלין החרדל או היונים בשדות הינם בעצם שורו ממש ומארבעת אבות נזיקין הן ואמאי אמרי רבנן דאין צריך להרחיקן ומשמע דאפילו בדיעבד פטורים.
רביעית, יש להקשות כן גם על הסוגיא (כג.) גבי רב יוסף שביקש משכניו שמקיזים דם להתרחק מרשותו הואיל והעורבים שהם הפקר שותים הדם מהרצפה ומקנחים אותו בפירות ופטורים על הנזק. ויש להקשות מדוע שיהיו המקיזים פטורים על הנזק, והלא זה דומה לגמרא בבא קמא (יט:) בדליל דלא אצנעיה והוציאו תרנגול של הפקר שגם כן לא שייך לאדם ובכל זאת חייב בעל הדליל לשלם. וצ"ע.
ביסודו של נתיבות המשפט בהרחקת נזיקין
לאחר כל הקושיות והסתירות שהקשה בנתיבות המשפט (שם) כתב לחדש יסוד גדול בכל בשורש חיוב הרחקת נזיקין, וכדלהלן.
דכתב שם שבביטול רשותו של אדם לא חייביה רחמנא, וז"ל "צריך לומר דבארבעת אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין, אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייביה רחמנא וכו'. ומשום הכי סובר רבי יוסי בגמרא בבא בתרא (כה:) דעל הניזק להרחיק, דמהיכי תיתי יבטל רשות המזיק אדרבה שיבטל רשות הניזק דהא כשהניזק ישמור עצמו לא יוזק, משא"כ בארבעת אבות נזיקין אי אפשר להניזק לשמור דאין הניזק יודע מתי יבוא המזיק ולמזיק אפשר בשמירה. ובהנך הרחקות דבבא בתרא הוא להיפך, שהמזיק אי אפשר לשמור הנזק כי אם בביטול התשמיש מרשותו משום הכי לא חייביה רחמנא להמזיק".
לאור יסודו זה כתב בנתיבות המשפט, שניתן גם ליישב הסתירה בפסקי השולחן ערוך שהקשה הש"ך (סי' תיח סק"ד). דניתן לומר, שכאן בסימן קנ"ה (סעיף לד) אי אפשר בשמירה כי אם בביטול רשות מתשמישים אלו של גורן בתוך שלו וגם לניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו שלא יוזק, לכן לא חייביה רחמנא אלא רק בשמירה בעלמא ואם בכל זאת נוצר הנזק על ידי רוח מצויה פטור. משא"כ בהך דסימן תי"ח דחייב מטעם אש, ולא שייך שם ביטול רשות וכן ישנה אפשרות למזיק לשמור ממונו שלא יזיק, ואילו לניזק אין אפשרות להישמר דהרי אינו יודע מתי יוזק לכן חייב (דומיא דכל ארבעת אבות נזיקין). עיי"ש.
בראיות ליסוד נתיבות המשפט
הנה בהערות מלואי משפט שם (הערה 45) הביא ראיה נפלאה ליסודו הגדול של נתיבות המשפט, וכדלהלן.
דכתב שם, שמצאנו את היסוד הזה של ביטול רשות לא חייביה רחמנא גם בדברי הרשב"א בבא בתרא (יח:), שביאר דהא דבעל הדבורים פטור מתשלומי נזק של החרדל אפילו לרבי יוסי דאמר דבורים מזקי לחרדל משום שהדבורים שלו אינן בני שמירה לכן פטרוהו מעיקר הדין לשלם. עיי"ש.
עוד כתב שם בהערות, שמכלל דברי הנתיבות מוכח דלעולם לא סגי בכך שאי אפשר לבעלים לשמור על המזיק ולכן פטרוהו, אלא צריך שגם הניזק מצד עצמו יוכל לשמור עצמו מהנזק. וביאור הדברים, דרק באופן שהניזק יכול לשמור עצמו מסוג נזק זה אז כאשר המזיק אינו יכול לשמור פטור, משא"כ באופן שהניזק אינו יכול לשמור עצמו בזה חייב הבעלים של המזיק אפילו כשאינו יכול לשומרו.
והביא ראיה לביאור זה דבעינן תרתי, ממה שאמר רבי אליעזר בגמרא בבא קמא (מו.) דשור מועד אין לו שמירה אלא סכין ומבואר בתוספות שם (ד"ה אלא) לחד תירוצא דגם אם הזיק חייב. ויש להקשות, דהלא לדעת רבי אליעזר הבעלים אינו יכול לשומרו ולכן חייב לשוחטו ואם כן אמאי לדברי הנתיבות חייב אם הזיק בו בזמן שבביטול רשות לא חייביה רחמנא. אלא ודאי דחידוש הנתיבות בנוי משני תנאים, דרק באופן שהניזק יכול לשמור עצמו מהנזק פטור המזיק בתנאי שהמזיק אינו יכול לשומרו שלא יזיק, ולכן בשור מועד זה אף על פי שאי אפשר לשומרו מכל מקום חייב המזיק הואיל והניזק מצד עצמו אינו יכול להישמר מנזקיו. עיי"ש.
הערה על דברי הנתיבות מדברי הרמב"ן
אמנם לכאורה יש להעיר על דברי הנתיבות הללו מדברי הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי בסופו), דגם כן הקשה מדוע דיני ההרחקות שבפרק לא יחפור שונים מארבעה אבות נזיקין אך תירץ זאת באופן אחר, וכדלהלן.
דהקשה שם, וז"ל "ואכתי איכא למידק ואי אזלי שרשין ומזקי ליה לבור מאי טעמא פטור מלשלם הא שורו הוא והוה ליה לטפויי באפייהו".
אך כתב לתרץ זאת, וז"ל "לא קשיא דכיון דלאו גופיה דאילן קא מזיק אלא שרשים הוא דמזקי ושרשין ממילא קא אתו פטור אף על גב דממונו הוא, ומכל מקום יש לזה רשות לקוץ השרשים. וליכא לדמויי לשורו שהזיק בצרורות, דשאני התם דכחו דשור הוא וכנגיחה דידיה דמי והתורה חייבתו, אבל הכא נולד הוא ופטור שאין שמירתן עליו ואינו כחו של אילן הנטוע. וליכא לדמויה לאש שהוא הולך ומזיק, שכיון שליבה את האש עיקר השלהבת הוא שמזיק והולך ואוכל ומזיק אבל הנך נולד הוא ואף על פי שמחמת האילן הוא מזיק פטור, אי נמי כיון דשרשין הוא דמזקי ולא חזי להו לית ליה לטפויי באנפייהו דדמי למי שנפרצה בלילה לגמרא בבא קמא (נה:) שהוא פטור. ואין אומרין בנזקין אלו זו דומה לזו, שהדברים עמוקים והחלוקים דקים כחוט השערה וכולהו גמרא".
והרואה יראה שהרמב"ן בדבריו הללו לא תירץ קושיא זו כחידושו הגדול של הנתיבות, שבביטול רשות המזיק לא חייביה רחמנא כאשר הניזק יכול לשמור עצמו של יינזק. אלא יסוד דבריו הוא, שהנזק שנוצר מהשרשים נחשב כבא מאליו לאחר זמן וכנולד דמי ואין זה גירי דיליה, משא"כ שור ואש שהמזיק כאן בתחילה לכן נחשב כשולח את הנזק ישירות ועל כן חייביה רחמנא.
אמנם המעיין בדברי האחרונים ובפרט אחרוני זמנינו יראה שרובם נקטו להלכה את יסודו של נתיבות המשפט, ועל כן הכריעו בהרבה מקרים שכדבריו יש לפסוק בנזקי שכנים אימת צריך המזיק צריך להרחיק את עצמו ואימת הניזק צריך לעשות כן. ודו"ק.
העולה מדברי נתיבות המשפט לגבי מזגן
בהיבט ראשון היה נראה לומר, שלאור מה שחידש בנתיבות המשפט שבביטול רשות לא חייביה רחמנא, ממילא יש להתיר להפעיל מזגן גם בשעת המנוחה שמפריע לשכנים שהרי גם זה בכלל ביטול רשות לומר לבעל המזגן להימנע מלהדליקו.
אולם לאור ביאורו של מילואי המשפט שציינו לעיל, נראה לכאורה דיש לאסור להפעילו בשעות המנוחה. והטעם פשוט, שהרי בהערות ביאר דבעינן תרתי שהמזיק אינו יכול לשמור עצמו הואיל וזהו ביטול רשותו, וכן שהניזק יכול לשמור עצמו מהנזק. ולפיכך ניתן ללמוד גם למזגן, שאף על פי שהמזיק אינו יכול לשמור עצמו שלא יזיק ברעש לשכנו וממילא כלפיו הוי ביטול רשות והיה מקום להתיר לו, מכל מקום הואיל והניזק מצד עצמו אינו יכול לשמור עצמו שלא יוזק מהרעש ממילא על המזיק להרחיק את עצמו מכך [לקמן נראה שיש להתיר גם לדברי הנתיבות]. ודו"ק.
ענף ג
סיכום שיטות אחרוני זמנינו ברעש מזגן
אחר אריכות הדברים שהבאנו בענף א' מהמשניות ובגמרא בבא בתרא בפרק לא יחפור אודות המזיק ברעש לשכנו, נראה כעת לדון למעשה בשאלה מצויה זו האם מותר להפעיל מזגן בשעות המפריעות לשכנים לישון, וכדלהלן.
אך ראשית נפתח בדעת יחיד של שו"ת ישיב יצחק (ח"ז סי' מט עמ' שה) שהתיר להפעיל מזגן כשנמצא בתוך רשותו אפילו ברעש גדול, וז"ל "בספר אמרי יעקב (הרב שטרן) על שו"ע הרב כתב וז"ל "לפי זה נפקא לן דבמזגן הפועל על ידי רעש גדול שלא כדרך העולם, אם הוא נמצא בביתו וברשותו לדעת המרדכי הטור והסמ"ע אי אפשר לעכב עליו. ולא בזה בלבד אלא אף אם המדחס של המזגן נמצא בחצר השותפין דלדעתם יכול לעכב עליו, מכל מקום לדעת הרמב"ן הרשב"א והתוספות והריב"ש אינו יכול לעכב עליו, דלדעתם רק ריבוי הדרך יש עיכוב ולא בהיזק קול בלבד ואפשר לומר קים לי כדעתו, ואין בידו למחות. וכתב עוד שם, אם השכן אינו חולה רק סתם מפריע לו הרעש והיינו כשהוא רעש גדול ויוצא דופן משאר מזגנים רגילים, בזה נחלקו הפוסקים ואם המזגן נמצא בביתו וברשותו נראה שיכול לומר קים לי דכן פסק הרמ"א (סי' קנו סעיף ב'). אולם כל זה מעיקר הדין, אבל ודאי דלמעשה ראוי לעשות לפנים משורת הדין ולמעט את הרעש בכל מה דאפשר למנוע צער משכינו".
אולם המעיין היטב בדברי אחרוני זמנינו יראה, שדבר ברור הוא שלכל השיטות אסור להפעיל מזגן שעושה רעש חריג שאינו מקובל במדינה שהרי לא גרע מכל שימוש חריג שמבואר בכל פרק לא יחפור שאסור לעשותו.
כמו כן כתב להדיא בשו"ת מנחת שמואל פנחסי (ח"ג חחו"מ סי' א' אות ז') שאין מחלוקת ברעש חריג של מזגן שיכול למחות בו, וז"ל "לכולי עלמא במקרים חריגים שעולים הרעשים מרמת דציבל המקובלת, יש ודאי לעכב ככל שימוש חריג מאוד". עיי"ש.
בדעת האוסרים מזגן אפילו ברעש סביר
המעיין בדברי אחרוני זמנינו אודות מזגן העושה רעש מקובל וסביר יראה שמצאנו ארבע שיטות האם מותר להפעילו בשעות המנוחה, ולאור מה שכתבנו לעיל בענף א' בשם נתיבות המשפט (סי' קנה ס"ק יח) לכאורה היה נראה שיש לפסוק כשיטת האוסרים. ונפתח כעת בדעת האוסרים להפעילו בשעות המנוחה כשמפריע לשכנים, וכדלהלן.
דהנה מובא בקובץ מאו"ז (דיני מניעת רעש סי' יב) שיכול למנוע משכנו מלהפעיל מזגן בשעות המנוחה ואפילו בצהרי היום אם דרכו לישון, מפני שהמזגן נכנס לאויר חצר השותפים. ועיין בספר פסקי דין ירושלים (כרך ב עמ' קעט) שבימינו מנהג המדינה הוא שיש לבעלי בית זכות שימוש בקיר החיצוני של ביתם לשם התקנת מזגני אויר, ושכ"כ הגרש"ו בקובץ מבית לוי (ח"ו עמ' נה אות יב). אך הוסיפו בפסקי דין ירושלים שם (עמ' קעג) שבאופן שהמזגן עושה רעש ומפריע לשכנים, אין היתר להפעילו הגם כשעושהו בתוך ביתו, ולא שייך משום חיי נפש שלו להתיר להזיק חיי הזולת ולגרום לו כאב ראש וכדומה.
כמו כן העלה בשו"ת והיה העולם (סי' יט) שאם הרעש גורם לשכן שלא יוכל לישון יכול למחות בו להרחיקו מחלונו, הואיל ואין לאדם רשות להזיק לשכנו בדבר כזה. עיי"ש.
זאת ועוד הנה בספר שערי משפט (עמ' תה) הביא בשם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, וז"ל "כפי המקובל מרבותי הדבר אסור כנאמר בחושן משפט (סי' קנו סעיף ב') בפתחי תשובה שם (סק"א) בשם החתם סופר (חחו"מ סי' צב) שחנות שבחצר יכולים השכנים לומר שאין יכולים לישון בלילה, ועיין שם בכסף הקדשים שאם הרעש מפריע לשינה יכולים למחות. ועיין במגיד משנה (פ"ו משכנים) שאף על פי שהחזיק יכולים השכנים למחות בידו. ומסתבר דבעל המזגן לא יכול לטעון גם אני לא יכול לישון בלי מזגן, כי אין לו רשות בגלל כך להפריע לשכנו. ועל כל פנים אם לפי מנהג המדינה אי אפשר להפעיל מזגן משעה אחת עשרה בלילה כשהרעש מפריע לשכנים, מנהג זה מחייב על פי דין תורה (ואם המנהג להפעיל מזגנים כל הלילה יתכן שמותר גם לפי ההלכה)". עכ"ל.
בדעת הדרכי חושן שהקובע מיקום המנוע ומנהג המקום
שיטה שניה בנדון זה מצאנו בדברי הגאון רבי יהודה סילמן שליט"א בספרו דרכי חושן (ח"א עמ' רלח) שהכל תלוי היכן הוא מיקום המנוע וכן מהו המנהג באותו הזמן, וכדלהלן.
דהביא שם את מה שכתב בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' צב) בארוכה אודות הפרעת שכנים זה לזה ביום ובלילה, ועל פי דבריו הסיק "ופשוט שנושא זה ישתנה בקרוב וכשלרוב המשפחות יהא מיזוג אויר ויפעילו בלילה יהיו רשאים להפעילו. וכל זה כשהמזגן ממוקם בשטח פרטי, אבל אם מתקינו בחצר השותפים יכול למנוע בכל הפרעה שהיא - ונכון להיום (שנת תשנד) שכבר השתנה המצב ולרוב בני אדם יש מזגן בערים ואזורים רחבים ולכן קשה להגביל בשעות הצהרים אבל בלילה עדיין לא משתמשים רוב בני אדם". עיי"ש.
העולה מדבריו, שאם המזגן המרעיש ממוקם בשטח פרטי מותר להפעילו תמיד בתנאי שלרוב המשפחות יהיו מזגנים שזה מוכיח שזהו מנהג המדינה וכל הקונה דירה על דעת המנהג קונה. ולפי זה נמצא מאחר והמציאות היום שלרוב המשפחות יש מזגנים, ממילא מותר להפעילו תמיד בשטח פרטי. משא"כ כשמונח בחצר השותפים כגון קיר משותף של בנין קומות וכו', מותר להפעילו רק בשעות הצהרים הואיל ורוב בני אדם משתמשים בו בזמן זה משא"כ בשעות הלילה אין להפעילו מחמת שרוב בני אדם לא משתמשים בו בזמנים אלו ואין בזה מנהג המדינה.
לאור דבריו נמצא לדינא, מאחר והמציאות היום שרוב המשפחות מפעילות מזגנים רק בשעות הצהרים ממילא נחשב מנהג המדינה להתיר, משא"כ בשעות הלילה המאוחרות שרוב המשפחות מכבות אותם יש לאסור להפעילו כשמפריע לשכנים.
בדעת הסוברים להתיר רק במקומות שאי אפשר לחיות בלי מזגן
שיטה שלישית מצאנו בדבריהם של כמה אחרונים, לחלק בין המקומות והזמנים שיש צורך גדול להפעיל מזגן, וכדלהלן.
דהנה בשו"ת משפטי שכנים (פי"ג סי' כ') כתב לחלק בין המקומות שצריכים מאוד מזגן לבין אלו שאינם צריכים כל כך, וז"ל "והמנהג בימינו הוא שבאזורים שאי אפשר לחיות בהם בלי מזגן מקובל שכאשר הרעש סביר מותר להדליקו, אמנם ישנם אמצעים להפחתת הרעש כגון משתיק קול וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לחיות בשלום עם השכנים". ומשמע מדבריו שאין חיוב להתקין משתיק קול, אלא כל זמן שהרעש סביר על הניזק להרחיק עצמו.
כמו כן כתב הרה"ג צבי שפיץ שליט"א בשו"ת מנחת צבי (ח"א סי' א' סק"ה) שיש לחלק בין אם אפשר להסתדר בלי מזגן, שאז אסור להפעילו לאחר שעה אחת עשרה בלילה. אולם אם אי אפשר בלעדיו כגון בימות הקיץ החמים, מותר להפעילו בכל שעות הלילה. עיי"ש.
העיקר כהמתירים להפעיל מזגן ברעש סביר
שיטה רביעית מצאנו בדבריהם של רוב אחרוני זמנינו, שכתבו להתיר להפעיל מזגן בכל שעות היום בתנאי שהרעש הינו סביר ומקובל, וכדלהלן.
דהנה בפתחי חושן נזיקין (עמ' שעג) כתב שבזמנינו מזגן נחשב כאחד מתשמישי הדירה, וז"ל "ונראה שבזמנינו אי אפשר למנוע משכנו להפעיל תנור הסקה או מזגן שזה היום מתשמישי דירה, אבל יכול לתבוע שיקטין הרעש עד כמה שאפשר וכל שהוא בגדר רעש מקובל אינו יכול למחות". ונמצא לפי דבריו שצריכים בית הדין לבדוק בכל תלונה של שכן, האם הרעש הזה באמת מוגזם או סביר ומקובל.
כמו כן כתב בקונטרס חיובי שכנים משיעורי בעל שבט הלוי זצוק"ל (עמ' כא), שאם המזגן מרעיש נראה פשוט שמעכבים זה על זה ויכול לתבוע את חבירו לקנות מזגן שקט יותר או להתקין בו משתיק קול או להעביר אותו למקום אחר, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה שהרי זה דבר שמפריע מאוד לישון לילדים ולמבוגרים והוא דבר חמור והרבה נכשלים בזה. אך כמובן הכל תלוי במידת הרעש, ואין הכוונה לרעש שאינו מפריע כל כך שבו ודאי שמותר. עיי"ש.
כעין זה כתב בספר משפט צדק נזקי שכנים בהלכה (ח"ב סי' כ' אות ב') שתלוי במנהג, וז"ל "אם רעש המזגן מפריע רק בשעות המנוחה, אם יש מנהג הקובע מתי יש להפעיל את המזגן – יפעילו אותו בהתאם למנהג. ואם אין מנהג מקובל – ראוי שיתפשרו ביניהם על שעות הפעלתו, או על הזזתו למקום מרוחק".
מעניין לציין להערה שכתב שם בבנין אריאל (אות טז), וז"ל "הקביעה אם הרעש מזיק תיבחן בהתאם למנהג המקום וגודל הצורך למזגן, יש ערים שהחום בהם רב ומשום כך רבים משתמשים במזגן וכיון שהמזגן נהיה צורך הכרחי וקיומי לדירה אי אפשר להתנגד אליו, וממילא גם מתחשבים ומוחלים יותר על הרעש".
נסיים בדברי שו"ת שמרו משפט (ח"א סי' טז) דהואיל ופשט המנהג להשתמש במזגנים כעיקר שימושי דירה לכן אי אפשר למנוע מלהפעילו בימים החמים בין ביום ובין בלילה, ומיהו בודאי לכתחילה יש להרחיק את המזגן מחלון של שכנו ולקובעו במקום שמרעיש פחות. וכך כתבו בספר גם אני אודך (סי' קנו) בשם הרה"ג יקותיאל ליברמן שליט"א, עמק המשפט (סי' לה אות טז) דרכי משפט (פ"ג סי' ב') הלכות הבית המשותף (פי"ז סעיף ל') ספר חוקי חיים (פ"ז סי' א') ובירחון סיני (כרך קיח עמ' כא) בשם הרה"ג צבי יהודה בן יעקב שליט"א. עיי"ש.
בדעת התשובות והנהגות להקל
כשיטה זו של רוב האחרונים הכריע כמו כן בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד' סי' שז) דיש להקל בכך, וכדלהלן.
דהנה בתחילת דבריו הקשה סתירה בפסקי הרמ"א, דבחד דוכתא (סי' קנה סעיף לט) פסק שיכול כל אדם לעכב על שכנו בכל נזק גדול שאין אדם יכול לסובלו, ואילו לקמן (סי' קנו סעיף ב') פסק שרק חולים יכולים למחות ברעש גדול של קול הפטיש שמונע מהם לישון ואילו לבריאים אין אפשרות למחות.
אך תירץ זאת בשמרו משפט, וז"ל "נראה שתלוי במידת ההפרעה שאם ההפרעה היא תמידית הוה כקוטרא ובית הכסא דיכול כל אחד לעכב אבל רק אם אכן כל אדם במקומו היה מרגיש שיש בזה הפרעה, אבל אם הוא לבד טוען שמפריע לו אינו יכול לעכב על חבירו להשתמש בביתו כרצונו, שניתן רשות לאדם להשתמש ברשותו לכל תשמישיו וכמבואר בחזון איש בבא בתרא (סי' יג ס"ק יא) שאדם מותר להכניס לביתו עוללים ויונקים שצועקים בלילה ואין שכן אפילו חולה מעכב עליו שזהו תשמיש הבית.
לכן הסיק הרב להקל גם במזגן שמרעיש, וז"ל "והוא הדין בזמנינו במקומות חמים כגון בארץ ישראל מיזוג אויר נחשב לתשמיש הבית ואי אפשר לעכב על זה, אבל אם למיזוג זה יש קול עוצמתי שונה מהרגיל ומותקן בקירוב כל כך שמפריע לכל אחד ומופעל לעתים תכופות ביום ובלילה, ראוי למנוע אותו מלהשתמש בו ויסתפק במאוורר או שיקבעו זמני שימוש כראות עיני הבית דין [ולפעמים לפי מנהג המקום יכול לטעון שיסגור המערער את חלונות ביתו וישתמש גם הוא במיזוג]". עכ"ל.
בביאור החזון איש בדברי הריב"ש
מרן החזון איש בבא בתרא (סי' לה אות טז) כתב ביאור נפלא בדברי שו"ת הריב"ש (סי' קצו) שציינו לעיל, ונראה דיש ללמוד מדבריו גם לנדון דידן גבי מזגן מרעיש לשכנים, וכדלהלן.
דהנה לעיל הבאנו את דברי הרמ"א (סי' קנו סעיף ב') בשם הריב"ש (שם) שהשכנים אינם יכולים למחות ולומר "אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים", מכיון שכל מה שעושה בחנותו ובביתו מותר כשיש בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם ודאי יכולים למחות. והריב"ש כתב את חידושו זה, כלפי אחד שהיה אורג בגדים בתוך ביתו והיה עושה רעש גדול על ידי הכאות בשעת מלאכתו, והעלה שאם שכניו הינם אנשים חולים יכולים למחות בו.
וכתב מרן החזון איש, שדברי הריב"ש נאמרו רק בדבר שאינו מעיקר תשמישי הדירה ולכן רק חולה יכול למחות בו, וז"ל "ונראה דאין דברי הריב"ש אלא בעושה דבר שאינו מעיקר הדירה כמו בעושה אריגה וכיוצא בה שאין מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דבר שרוב בני אדם עושים ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע את החולה אינו יכול למחות. ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה ואין החולה יכול לעכב עליו דהרי אינו חייב לצאת מדירתו". עכ"ל.
ניתן להביא ראיה לדברי החזון איש משו"ת הרשב"א (ח"ב סי' מה) שחידש שבעשן שיוצא מארובה של תנור שבבית מועילה בזה חזקה... שאין זה כעשן שאמרו חכמים שאין לו חזקה, שלא אמרו אלא בעשן תדיר וגדול כעשן הכבשן אבל בעשן בעלי בתים לא שאילו כן אין לך בונה בית ולא מדליק אש תחת תבשילו כדי שלא יצא עשנו בחוץ והכי איתא בירושלמי. עיי"ש.
כמו כן כתב גם במאירי בבא בתרא (כג.) אודות מי שעשה ארובה בגגו לצאת דרך בה עשן הבית, והעשן יוצא ורוח מצויה באה ודוחהו לתוך ביתו או חלונו של חבירו וממלאתו עשן, שנסתפקו בה גדולי קדמונינו בנרבונה ומכל מקום נטו לומר שכל כיוצא בזה אין בידו למחות ולכופו לסתום ארובתו שאם לא כן מה תקנתו של זה. ואין זה דומה לזורה ורוח מסייעתו, שרק בו ההיזק נעשה בידים. וכן כתב בשלטי גיבורים (שם) בשם הראי"ז, אבל מבשל התחתון בביתו כדרך שכל אדם מבשל בביתו וכו']. עיי"ש.
אלמא מוכח מדברי הרשב"א המאירי והשלטי גיבורים בשם הריא"ז, שכל דבר שהוא מעיקר תשמישי דירה אין ספק שאין למחות בו הואיל והוא קנה את דירתו על דעת זה ואין לו אפשרות אחרת מבלעדי תשמיש זה.
הוכחות האחרונים להקל במזגן מרעיש לאור דברי החזון איש
לאור דברי החזון איש הללו, כתבו בספר עמק המשפט (שם) והשמרו משפט (שם) שניתן ללמוד להקל גם במזגן שמרעיש לשכנים, וכדלהלן.
הנה הטעם להקל בכך, שכשם שאי אפשר לעכב שכן מלעשות תשמישי בית רגילים כגון עשן תנור וכירים בבית הואיל וכל אדם שקונה דירה על דעת המנהג קונה ואם כך המנהג אין למנעו, כמו כן ניתן ללמוד גם למזגן שאפילו שיש בצידו שכן חולה שמפריע לו הרעש מכל מקום אינו יכול לכופו לכבותו או להזיזו.
והוסיף בעמק המשפט, דלא מבעיא אם המנוע מונח בתוך שטחו הפרטי כגון במרפסת או במקום תליית הכביסה שמותר להפעילו אפילו בשעות המנוחה ואין למחות בו, אלא אפילו כשמונח על קיר ביתו החיצוני מעל המגרש המשותף. והגם דקיימא לן שכל דבר המקפח את שכניו יכולים הם לעכב עליו מלעשותו כשמפריע למנוחתם, מכל מקום במזגן אינם יכולים לעכב. והטעם פשוט, דהואיל ובזמנינו נהגו כל בני המדינה להתקין המנוע בקיר הבית מצידו החיצוני ומעל המגרש המשותף, לפיכך הדר דינו להיות כדברים שהמנהג לעשותו בחצר השותפים שבהם יכול לקפח את שכניו מכח המנהג. אמנם אם יש חולה בבנין רצוי שיתחשב בו, ויעשה הכל למנוע התגברות המחלה ויזיזנו למקום שאינו מפריע לו אך כמובן שאי אפשר לכפותו על כך. עיי"ש.
הוכחה מדברי הרלב"ח כדעת המתירין
הנה גם בספר מנחת שמואל פנחסי (ח"ג חחו"מ סי' א' אות ז') פסק שלאור דברי החזון איש הללו מותר להפעיל מזגן אפילו בזמן שמפריע לשכן חולה, היות וזהו אחד מתשמישי הדירה בתנאי שהרעש סביר ואינו חורג מהמקובל.
והוסיף שם שיש להביא ראיה להתיר גם משו"ת הרלב"ח (סי' צז) שהקשה על שיטת הרמב"ן ודעימיה, היאך פסקו שבחנות שבחצר אפילו חזקה לא מהני הואיל ומזיק לשכנים בריבוי הדרך, דאם כן מאיזה טעם מותר לעשות מלאכה בחנותו אפילו לכתחילה ולהרעיש על ידי קול הפטיש והריחים ולמכור הסחורה בשוק בו בזמן שרעשים אלו הינם חמורים יותר מריבוי הדרך.
ותירץ זאת הרלב"ח, וז"ל "דהתנא בעצמו נתן טעם במשנה לזה החילוק, דמה שאומר דאינו יכול לישן מחמת הקול לא ברי היזקא אבל מכל מקום היכי דאפשר לתקוני מתקנינן ולכן יש לו רשות לעשות מלאכתו בביתו להרוויח פרנסתו ולא איתיה דימחי בידיה ויימר ליה דליזיל מביתיה לעשות מלאכת אומנותו כיון דלא ברי הזיקא כאשר כתבתי, אבל להביא אנשים לביתו למכור להם כליו ומעשי ידיו אין לו רשות כי יכול לצאת לשוק ולמכור ובמאי דאפשר לתקוני מתקנינן. והתנא בעצמו רמז לנו זה במה שהאריך ואמר עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק, ואם לא כיוון לכך הלשון הזה נראה שהוא מיותר".
אלמא מוכח גם מדבריו שכל שהדבר תלוי בחייו ופרנסתו אי אפשר לעכב בעדו, ולפיכך ניתן ללמוד גם למזגן בימינו שבימים החמים החום אינו נסבל ונחשב הדבר לבריאותו וחיותו. ובפרט, שאנשים רבים התרגלו לכך כל היום במקומות העבודה והלימודים שלהם והפך הדבר כשימוש בלתי נפרד מכל בית.
והוסיף במנחת שמואל, שאין להקשות היאך מותר בשביל חיי שעה של נוחיות להרעיש ולהזיק לחבירו והלא כלל נקוט בידינו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך. דשוברו בצידו, מאחר ומזגן הינו שימוש ככל השימושים שאדם רשאי לעשות בביתו לכן אין שכנו יכול לעכב, כשם שאם היה לו ריבוי ילדים הבוכים בלילה שאינו יכול להוציאו מדירתו וכדברי מרן החזון איש שציינו לעיל. עיי"ש.
ביאור חדש בדברי הנתיבות
לאור הכרעת רוב אחרוני זמנינו להתיר להפעיל מזגן שעושה רעש סביר בכל שעות היום והלילה אף על גב שמפריע לשכנים, לא נותר לנו אלא לבאר מדוע גם לדברי הנתיבות (סי' קנה ס"ק יח) שציינו בענף א' בארוכה יש להתיר זאת, וכדלהלן.
דהנה בסוף ענף א' כתבנו, שלאור ביאורו של מלואי משפט בדברי הנתיבות לכאורה היה נראה דיש לאסור להפעיל מזגן בשעות המנוחה, וכדעת אחרוני זמנינו המחמירים בכך. והטעם לכך דאיהו ביאר דהמזיק אינו צריך לחדול ממעשיו כאשר מתקיימים שני תנאים, כאשר אינו יכול לשמור עצמו הואיל וזהו ביטול רשותו וכן שהניזק יכול לשמור עצמו מהמזיק. ולפיכך כתבנו לעיל ללמוד מדבריו לכאורה גם למזגן, שאף על פי שהמזיק אינו יכול לשמור עצמו שלא יזיק ברעש לשכנו הואיל וכלפיו הוי ביטול רשות והיה מקום להתיר לו, מכל מקום מחמת והניזק מצד עצמו אינו יכול לשמור עצמו שלא יוזק מהרעש ממילא על בעל המזגן המזיק להרחיק את עצמו מכך.
אולם מאחר והכרעת רוב אחרוני זמנינו להתיר גם במזגן, נראה לחדש ולומר שכל כוונת הנתיבות שצריך שני תנאים אינו אלא באופן שעושה המזיק היזק שאינו מעיקר תשמישי בית, דבו אמרינן דהמזיק צריך להרחיק עצמו כאשר הוא אינו יכול לשמור עצמו הואיל וזהו ביטול רשותו אך הניזק כן יכול לשמור עצמו בזה חייב המזיק להרחיק עצמו. משא"כ באופן שהמזיק עושה דבר שמעיקר תשמישי בית, וכמו שהביאו האחרונים שהתירו מזגן הואיל וכך הרגילות בימינו אף על פי שמפריע לשכנו, ממילא אפילו שהניזק אינו יכול לשמור עצמו מהרעש מכל מקום בביטול רשות כזה לא חייביה רחמנא. ודו"ק היטב.
החוק במדינה ברעש של מזגן
מאחר והכרעת רוב אחרוני זמנינו שמותר להפעיל מזגן המרעיש ברעש סביר, נראה שיש לקבוע מהו רעש סביר או חריג לפי הנאמר בחוקי המדינה בדין זה, וכדלהלן.
דהנה מובא בתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) תשנג-1992 סעיף 11 "לא יפעיל אדם ולא ירשה לאחר להפעיל מזגן, מדחס או מכשיר כיוצא באלו – (1) באופן הגורם לרעש חזק המפריע או עלול להפריע לשכנים. (2) במקום ובאופן הגורם או עלול לגרום לרעש בלתי סביר".
עוד קבע המחוקק בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר) 1990, שרמת הרעש המותרת באזורי מגורים: במשך היום (מהשעה 6:00 עד 22:00) לרעש הנמשך מעל 9 שעות מותר עד 50 דציבלים. ואילו במשך הלילה (מהשעה 22:01 עד 5:59) לרעש הנמשך מעל 30 דקות מותר עד 40 דציבלים. לכן כל רעש שעולה על המותר, הינו מטרד על פי החוק ומחוייב להפסיקו.
והוסיף שם, שרעש הגבוה מעל 60 דציבלים הינו רעש מטריד, מעל 65 דציבלים הינו רעש הפוגע באיכות החיים, וכזה העולה על 70 דציבלים עלול אף לגרום לנזקים בריאותיים ארוכי טווח. עיי"ש.
אמנם צריכים לדעת, שבתכנון נכון של ההתקנה ומיקום המזגן ניתן להפחית את מפלס הרעש עד 15 דציבלים. דרך המלך להוכחת המטרד, הינה לבדוק את הרעש באמצעות מכשיר המודד דציבלים. ישנן חברות אשר מספקות בדיקה זו בתשלום כגון "גלית - החברה לאיכות הסביבה, אשר כותבות דו"ח המסכם את מפלס הרעש מול התקנות המחייבות, והינו קביל בכל המקומות שדנים בנושא זה.
לסיכום הדברים נמצאנו למדים, שלדעת השלחן ערוך אסור לכתחילה לעשות כלים בביתו וחנותו ולצאת למוכרם בשוק מחמת שהשכנים יכולים למחות בקול הפטיש ורק אם החזיק בכך מותר, ואילו לדעת הרמ"א מותר לו אפילו לכתחילה אלא אם כן מוחה בו זקן או חולה שאז חייב להפסיק. ושחידש מרן החזון איש שבתשמיש דירה קבוע ומקובל, אפילו החולה אינו יכול למחות. וכן למדנו, שהלכה כרבי יוסי שעל הניזק להרחיק עצמו מלבד בסוגי נזקין המוגדרים גירי דיליה שבשעת סמיכת המזיק מתחיל הנזק שאז על המזיק להרחיק עצמו. עוד למדנו, שנחלקו הפוסקים האם חיוב הרחקת נזיקין הינו מהתורה או רק מדרבנן. וכן למדנו את יסוד נתיבות המשפט, שעל הניזק להרחיק עצמו רק באופן שהמזיק אינו יכול לשמור עצמו שלא יזיק מחמת שזהו ביטול רשותו, ואילו הניזק יכול לשמור עצמו שלא ינזק.
המורם מכל האמור, שנחלקו אחרוני זמנינו היאך להגדיר שימוש במזגן המפריע לשכן. דלדעת הישיב יצחק (ח"נ סי' מט) יש להתיר אפילו במזגן שמרעיש בקול גדול, אולם כל האחרונים חלקו על דבריו אך גם בדבריהם מצאנו ארבע שיטות. דלדעת שו"ת והיה העולם (סי' יט) ועוד אחרונים, חייב המזיק להרחיק את נזקו מרעש המזגן שלו ליד חלון ביתו של חבירו. ואילו לדעת הדרכי חושן (ח"א עמ' רלח) אם המזגן ממוקם בשטח פרטי רשאי תמיד להפעילו ואם בחצר השותפים כקיר בנין משותף וכו' מותר בשעות הצהרים, משא"כ בלילה שרוב בני אדם אינם משתמשים בו כל כך יכולים השכנים למחות בו. אמנם לדעת המנחת צבי (ח"א סי' א') יש לחלק בין המקומות, שאם אפשר שם בלי מזגן אסור להפעילו לאחר השעה אחת עשרה בלילה.
אולם בספר עמק המשפט (סי' לה אות טז) כתב לדייק מדברי מרן החזון איש זצ"ל, שבזמנינו מזגן נחשב אחד מתשמישי דירה אפילו כשהמנוע מותקן בחוץ על הקיר החיצוני המשותף של כל הבניין ומפריע לשכנים, בתנאי שהרעש סביר, אלא אם כן יש חולה בבנין שרצוי שיתחשב בו אך אי אפשר לכפותו. ובספר משפטי אמת הביא שכן פסקו רוב אחרוני זמנינו. אך כמובן דרכיה דרכי נועם ורצוי להגיע לפשרה. והבאנו במאמר את קביעת החוק, שרעש סביר הינו עד 50 דציבלים ביום, ובלילה עד 40 דציבלים.
לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
