לדעת הערך שי סימן ש"מ אם המוכר קנהו בזול רק מחמת שקנה מהמשווק כמות גדולה, ישלם המזיק לחומרא כפי המחיר שנמכר חפץ זה בחנות הזולה שבאותו אזור, אולם אם מטעמים אחרים קנהו בזול אפילו אחד אחד ישלם המזיק רק כפי מה שקנהו מהמשווק.
ואילו לדעת החשוקי חמד במגילה כח עמוד א', יאמר לבעל החנות, שפעם הבאה שקונה את אותו חפץ יקנה עוד אחד עבורו ואז ישלם עבורו.
אולם הכרעת מרן הגריש"א זצוק"ל ועוד אחרוני זמנינו, שבכל אופן ישלם המזיק את המחיר כפי שהחפץ נמכר בחנות הזולה שבאותו אזור. והוסיף בספר משפט המזיק ח"ב סימן ל"ט שאת המע"מ 18 אחוזים ששילם בעל החנות למשווק חייב המזיק לשלם, אולם פטור מלשלם עבור המע"מ שאמור היה לשלם למוכר, הואיל ולבסוף לא מכרו ולא התחייב לשלמו לרשויות, כגון בחפץ שנמכר בחנות הזולה שבאותו אזור במאה ₪ ישלם המזיקו רק 84.70 ₪.
אך יש לציין, שאם בעל החנות מקבל החזר על השברים אין צריך המזיק לפצותו, וכפי שביאר בחישוקי חמד שם הואיל ולמעשה אין כאן נזק.
לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
ענף א
קביעת התשלום במזיק קרקע
טרם ניגש לנדון מעניין זה האם המזיק חפץ בחנות ישלם כפי המחיר שעלה לבעל החנות לקנותו, יש לעיין בסוגיות הש"ס מהיכן ניתן לפשוט ההלכה בדין זה, וכדלהלן.
איתא במתניתין בבא קמא (נה:) אודות בהמה שהזיקה, וז"ל "נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה. כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה, רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים".
ביאור הדברים, שנחלקו התנאים במשנה כיצד משלם הבעלים על נזקי בהמתו שאכלה תבואה של חבירו שבתוך ערוגה. דלדעת רבנן אין שמין את פחיתות שווי הערוגה בפני עצמה, אלא לעולם שמין שדה בגודל של בית סאה שיש בה הרבה ערוגות כמה היתה השדה שוה קודם ההיזק וכמה היא שוה לאחר ההיזק וישלם את ההפרש שביניהם. ואילו לדעת רבי שמעון יש להורות כרבנן רק כשאכלה פירות שלא נגמר בישולם, אולם אם כבר נגמר בישולם משלם הבעלים יותר וכפי שנמכרים בשוק.
וביארה שם הגמרא לקמן (נח:) מהיכן למדו שומא זו, וז"ל "כיצד משלמת מה שהזיקה וכו' מנא הני מילי אמר רב מתנה דאמר קרא ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחר". כלומר, שהמקור לשומא בנזקי קרקע הינו מהפסוק בספר שמות (פרק כב פס' ד') העוסק בצורת השומא בנזקי שן של בהמה ששמין אגב שדה אחר.
אמנם מסקנת הגמרא (נט:) כדעת רבי שמעון וכן מרן בשלחן ערוך (סי' שצד סעיפים ד' ה') פסק, וז"ל "כל בהמה שהזיקה פירות מחוברים משערים מה שהזיקה בששים ומשלם מי שנתחייב לשלם. כיצד, הרי שאכלה בית סאה שמין ששים בית סאה באותה השדה כמה היה שוה וכמה הוא שוה עתה אחר שנפסד בו הבית סאה ומשלם השאר, וכן אם אכלה קב או רובע אפילו קלח אחד שמין אותו בששים. אכלה פירות גמורים שאינם צריכים לקרקע משלם דמי פירות גמורים בשיווייהן, אם סאה דמי סאה ואם סאתים דמי סאתים". עיי"ש.
קביעת התשלום במזיק מטלטלין
עד כה עסקנו בשומא בנזקי קרקע וכעת נדון בשומא בנזקי מטלטלין שהתבארה כעין זה בגמרא בבא מציעא (צט:) אודות הגוזל תמרים, וכדלהלן.
דאיתא התם, וז"ל "אמר שמואל האי מאן דגזיל חביצא דתמרי מחבירו ואית בה חמשים תמרי אגב הדדי מזדבנן בחמשים נכי חדא חדא חדא מזדבנן בחמשים, להדיוט משלם חמשים נכי חדא להקדש משלם חמשים וחומשייהו מה שאין כן במזיק הקדש דלא משלם חומשא דאמר מר ואיש כי יאכל קדש פרט למזיק הקדש. מתקיף לה רב ביבי בר אביי להדיוט אמאי משלם חמשים נכי חדא נימא ליה אנא חדא חדא הוה מזבנינא להו, אמר רב הונא בריה דרב יהושע שמין בית סאה באותה שדה תנן".
ביאור הדברים, דחידש שמואל בדינו של המזיק או גוזל קבוצה של חמשים תמרים הדבוקים יחד שאם נמכרים כולם ביחד מחירם ארבעים ותשע פרוטות אך אם נמכרים כל אחד בנפרד מחיר כל אחד פרוטה שלימה, שבזה יש חילוק למי הם היו שייכים. אופן אחד, שהתמרים היו שייכים לאדם פרטי שאז מקילים על המזיק או הגזלן לשלם רק ארבעים ותשע פרוטות שהרי כבר מצאנו שהתורה חסה עליהם לשלם פחות, כגון בשומא אגב שדה אחר ולא תשלום מלא של הנזק בפני עצמו. אופן שני, שהתמרים היו שייכים להקדש, ולכן אם גזל אותם משלם חמשים וגם את החומש שלהם אך אם רק הזיק אותם משלם חמשים ופטור מהחומש.
דין זה נפסק גם בשלחן ערוך (סי' שסב סעיף יב) בשומא בנזקי מטלטלין, וז"ל "הגוזל אשכול של תמרים ובו שלושה תמרים ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא ארבעים ותשע פרוטות ואם ימכרו כל אחד בפני עצמו ישוו חמשים, אינו משלם אלא ארבעים ותשע".
וחידש בכסף הקדשים (שם) בשם חמיו, שהדין שמשלם רק ארבעים ותשע מיירי באופן שהוא אכלם או הזיקם, אולם אם לאחר שגזלם הלך ומכר תמר תמר בפני עצמו חייב לשלם את כל מה שהרוויח במכירה. והטעם בזה, הואיל וקיימא לן דיאוש לבד לא קונה לכן נחשב שבשעת המכירה מכר הגזלן את מה ששייך לבעלים ממש, וממילא פשוט הדבר שזכו הבעלים בכל הכסף שהגיע מהתמרים הללו. עיי"ש.
בביאור הראיה מנזקי קרקע לנזקי מטלטלין
הנה בתוספות בסוגיא (נח: ד"ה באותה) הקשו, היאך הביא שמואל ראיה לדינו שצריך מזיק או גוזל התמרים לשלם ארבעים ותשע פרוטות מהדין ששמין ערוגה אגב ששים ערוגות, והלא בעל כרחך ישנו חילוק גדול ביניהם שהרי כשהם דבוקים אין שמין בששים אלא חבילה זו בפני עצמה.
אך תירצו זאת, שעומק ראייתו של שמואל הוא דהואיל וכבר מצאנו שהתורה הקילה בנזקי קרקע ששמין בששים, אזי במטלטלין אף על גב דלא הקילה כל כך מכל מקום מאידך גיסא אין לנו מקור להחמיר ולומר שישומו כל אחד בפני עצמו. וכן תירצו בתוספות שאנץ שהובא בשיטה מקובצת (ד"ה כתוב).
ברם מרן החזון איש בבא קמא (סי' יד ס"ק י ד"ה ב"מ) ביאר את דבריהם, דלעולם אין סברא לחלק ביסוד הדברים בין קרקע למטלטלין ולכן יש לשום את הפסד הניזק בכללותו. אלא שבקרקע שייך לומר שנשום את השדה כולה לראות כמה נפחתה, משא"כ במטלטלין אפילו אם יש לו עוד חבילות תמרים אין קשר בין חבילה אחת לחבירתה, ולכן יש לשום רק חבילה זו בפני עצמה דהיינו לשום אותה בכללותה ולא כל אחת ואחת לבדה. עיי"ש.
תירוץ נוסף כתב בתוספות שאנץ, שאפילו בקרקע יש לומר שאם אין לו אלא ערוגה אחת והפסידה כולה ששמין אותה בפני עצמה וכמו בתמרים. עיי"ש.
הרואה יראה מכלל דבריהם, שנחלקו התירוצים אם דין השומא אגב ששים נאמר גם כשאין לניזק את כל הששים ערוגות אלא רק זו שניזוקה בלבד. וביאר בחזון יחזקאל בבא קמא (פ"ו הל' י') שנחלקו ביסוד הדין ששמין ההיזק בששים.
דלדעת התוספות וכן התוספות שאנץ בתירוץ הא', זהו דין בצורת השומא שכך אמרה התורה שאין שמין את ההיזק אלא אגב ששים ולכן אין נפקא מינה כמה ערוגות יש לניזק בשדה. משא"כ לתירוץ הב' של התוספות שאנץ זהו דין בעצם הנזק, כלומר שהתורה גילתה שהיחס לנזק הוא כהיזק בכל השדה ולכן כאשר כל השדה בבעלות הניזק שייך לומר שישומו את כולה בכמה ניזוקה, אבל כשרק ערוגה זו שלו ודאי שהשומא היא בערוגה זו בלבד. עיי"ש.
בדעת הערך שי לחלק היאך בעל החנות קנהו בזול
הנה מצאנו מחלוקת יסודית בין האחרונים כמה צריך לשלם המזיק חפץ בחנות אשר בעל החנות קונה אותו בזול ומוכרו ביוקר, וכדלהלן.
נפתח בחידושו של הפתחי תשובה ביו"ד (סי' קכ סק"ט) בשם תשובת חינוך בית יהודה (סי' נב) בדיני טבילת כלים, וז"ל "ישראל השואל כלי זכוכית מישראל החנוני ומתנה עמו שישלם לו דמי הנשברים בתוך הסעודה ויחזור לו הנשארים: אם הוא משלם בעד הנשברים כפי הקרן של המוכר בלבד ונותן לו דבר פסוק על שהשאיל לו חשיב שוכר ודינו כדין שואל שאין צריך טבילת כלים (ולדעת הט"ז יש לטובלו בלא ברכה). אך אם משלם לו הנשברים כפי שמרוויח בה חשיב מקח, דאילו שאלה שמין כמה שהוא שוה בשוק לכל אדם ולכן צריך לטבול. עיי"ש. ונראה דרצונו לומר בברכה".
וכתב בערך שי חחו"מ (סי' שמ) ללמוד מדבריו שיש לחלק מדוע קנהו בעל החנות בזול, וז"ל "שאל מחנווני איך ישלם אם קרן או כמו שמוכר עיין בחינוך בית יהודה שהובא בפתחי תשובה חיו"ד (סי' קכ סק"ט). ונראה דאם קונה בזול מחמת שקונה הרבה ומוכר בריווח משום שמוכר לאחדים צריך לשלם כמו שמוכר דהא כך שוה בשוק לכל, וכן מבבא מציעא (צט:) בהא דגזל חביצא דתמרי וכו' מוכח דאם גזל תמר אחד משלם פרוטה".
ביאור דבריו, שאם סיבת העלאת המחיר כשנמכר בחנות הינה משום שבעל החנות קונה מהמשווק הרבה ביחד ומוכרם ליחידים, אזי אמרינן שהמזיקו ישלם לפי מה שנמכר אחד אחד שהרי הזיק רק אחד. משא"כ אם בעל החנות קונה מהמשווק את החפץ בזול אפילו אם קונה אחד בלבד, ישלם המזיק כמחיר הזול שקנהו בלבד. וכנראה ראייתו מהחינוך בית יהודה, במה שתלה אם התשלום הוא כפי שמרוויח המוכר היינו מה שמקבל החנוני כשמוכרו ללקוחות יותר מהמחיר שהוא קנה, אז דינו כלוקח וחייב טבילה. משא"כ באופן שהתשלום לפי הקרן דהיינו כפי המחיר שקיבלם המוכר, אז נחשב שואל ודינו לשלם כפי המחיר שמקבלם המוכר וכן גם בכל מזיק שמשלם לפי חיובי שומרים.
אמנם הערך שי לקמן (סי' שמד) הקשה על עצמו שהרי מבואר בסוגיא של חביצא דתמרי שאם הזיק את כל החבילה משלם ארבעים ותשע, והלא זה פשוט שאדם זה שמוכר את כל החביצא בארבעים ותשע לא קנה אותה בארבעים ותשע אלא פחות מכך כגון ארבעים ושש וכו' והוא סוחר שמוכר אותה בארבעים ותשע, ואם כן קשה מדוע משלם לו ארבעים ותשע בו בזמן שעלה לו פחות.
אך כתב לתרץ זאת, דצריך לומר דהסוגיא איירי כשהזיק את בעל החביצא המגדל תמרים בביתו ולאחר מכן מוכרם בחבילה בארבעים ותשע לחנווני שהוא אחר כך מוכר אחד אחד בחמשים, ולכן הואיל והנזק נעשה אצלו והשומא היחידה היא לפי מה שמוכרו לחנווני לכן משלם ביוקר ארבעים ותשע. משא"כ באופן שהדרך היא שהמוכר קונה אותה מבעל הבית בארבעים ושמונה, ובא אחר והזיקה כשביד המוכר, שחייב לשלם לו רק ארבעים ושמונה. עיי"ש.
המוקשה בדברי הערך שי
אמנם בקובץ הישר והטוב (חלק יז עמ' עדר) כתבו להעיר על דברי הערך שי, במה שכתב ללמוד מדברי החינוך בית יהודה את חידושו הגדול שהקובע בתשלום הינו היאך קנהו בעל החנות, וכדלהלן.
חדא, דהנה בפתחי תשובה כתב בסוף דברי החינוך בית יהודה "דאילו שאלה שמין כמה הוא שוה בשוק לכל אדם". ויש להקשות, דלפי הבנת הערך שי שהשואל משלם רק כפי המחיר שקיבל המוכר אם כן אין זה המחיר בשוק לכל אדם, שהרי רק לבעלי החנויות נמכר בזול ואילו בשוק נמכר לכל אדם ביוקר.
ותרתי, נראה שלא היה לערך שי תשובת חינוך בית יהודה בפנים אלא רק מה שכתב בפתחי תשובה משמו, שיש חילוק אם קונהו כפי הקרן או כפי מה שמרוויח בו. אמנם המעיין בתשובה עצמה יראה שלא התכוין כלל לחילוק זה, מדכתב "או נימא דחשיב מכירה כיון שמשלם הנשארים כפי שמתנה עמו ולא בשווים רק שמרוויח בו נחשב מקח דאילו שאלה שמין כמה שהוא שוה בשוק לכל אדם". ויש לדייק ממה שכתב שמשלם כפי מה שהוא מתנה ולא בשווים, דמיירי שהתנאי היה לשלם יותר משווים האמיתי ולכן התשלום באמת מוכיח שאין זה שואל אלא קונה, שהרי שואל משלם כפי השווי שנמכר בשוק לכל אדם ולא כפי התנאי שהתנה לשלם יותר. עיי"ש.
נראה לענ"ד להוסיף להקשות גם על מה שכתב בערך שי, שבגמרא בבא מציעא מיירי במגדל תמרים בביתו ולאחר מכן מוכרם לחנווני בארבעים ותשע ולכן כאשר הזיקם בעודם אצל מוכר התמרים עצמו משלם ארבעים ותשע, משא"כ באופן שהזיק את המוכר שקונה בזול ישלם את המחיר הזול. דיש להקשות שהרי מוכח מרש"י (ד"ה אגב הדדי מיזדבנן חמשים נכי חדא) דלא כדבריו, וז"ל "הלוקח יחד אינו נותן בהם אלא ארבעים ותשע פרוטות כדי שיחזור וימכור אחת אחת וישכור פרוטה".
אלמא מוכח מדבריו, דודאי סוגיין מיירי במוכר שקנה בארבעים ותשע ולכן אם הזיק את כולם ביחד משלם ארבעים ותשע, משא"כ אם הזיק אחד אחד משלם פרוטה שלימה הואיל וזהו מחירה בשוק. ויש להוסיף, שמסתימת הדברים מוכח שאין לחלק מדוע קונה אותו בעל החנות בזול, ודלא כערך שי שעשה חילוק בזה לדינא. וצ"ע.
בדעת החשוקי חמד שהמוכר יקנה עבורו בפעם הבאה אותו חפץ
מאידך גיסא מצאנו דעה מחודשת בצורת השומא בדברי הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד מגילה (כח.) אודות המזיק חפץ בחנות, וכדלהלן.
דכתב שם שאלה, אודות אדם שנכנס למכולת ועבר בין שורות בקבוקי היין ובלי כוונה נתפס בידו בקבוק יין ונפל ונשבר, שפשוט הוא שצריך לשלם כדאיתא בגמרא בבא קמא (ה.) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן וכו'. אך יש להסתפק האם ישלם לפי מחיר סיטונאי שכך שילם בעל המכולת והרי הוא צריך לשלם מה שהזיק לו, או שמא משלם מחיר קמעוני כפי שבקבוק יין שוה כאן במכולת כשנמכר ליחידים, וכעין מה שכתב הרא"ש קידושין (פ"א סי' יז) שכשם שבהקדש קיימא לן במסכת ערכין (כד.) 'אין להקדש אלא מקומו ושעתו' הוא הדין למזיק במטלטלין של הדיוט.
והשיב שם, דהא איתא בגמרא בבא מציעא (צט:) ונפסק גם בשו"ע (סי' שסב סעיף יב) דהגוזל אשכול של תמרים ובו חמשים תמרים ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא ארבעים ותשע פרוטות, ואם ימכרו כל אחד בפני עצמו ישוו חמישים אינו משלם אלא ארבעים ותשע. וחכם אחד רצה להביא מזה ראיה, מדלא כתב השו"ע שישלם את המחיר ששילם המוכר משמע שזה פשוט שמשלמים את המחיר ששוה אצל המוכר, וכל הספק אינו אלא כאשר לחנוני עצמו יש שני מחירים.
אמנם נראה שאין ראיה מהסוגיא הנזכרת לעיל, כי התם מיירי כשהזיק לסיטונאי אלא שאותו סיטונאי יכול למכור בקמעונות לכל יחיד ויחיד ויכול גם למכור לקמעונים, ועל זה דנה הגמרא כמה חייבים לשלם לו. אולם בעניננו בעלי המכולת לא משלמים את המחיר המלא בעד בקבוק יין הואיל ולעולם וקונים בסיטונאות, ואצלם הנזק של בקבוק אחד מתחלק לאחד חלקי מאה כי אנשים הללו קונים בזול בגלל הכמות הגדולה שהם רוכשים, ועל זה אין לנו ראיה מגמרא זו כי בעל התמרים לא קנאם מסיטונאי אלא גידלם וקטפם מחצר ביתו והמחיר היא כפי שהוא נמכר.
ברם לכאורה יש להביא ראיה שמשלם את המחיר הקמעוני כפי שהיה נמכר ליחידים, מהמשך הגמרא בבא מציעא שם ונפסק גם בשו"ע בחו"מ (סי' דש סעיף ה') 'הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי הוא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה...', משלם כיום השוק אם שבר ביום השוק עיין שם ברמ"א ובקצות החושן. ועל כל פנים מבואר שמשלם את המחיר שהיתה החבית עומדת להימכר, ודוחק לומר כמו כנזכר לעיל בתמרים שהמוכר הינו גם יצרן היין שהרי כתב רש"י בבא מציעא (כג: ד"ה ברשום) את המציאות שהיתה בימים ההם, וז"ל "ובימי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנוני כעשר או כט"ו יחד... ונושאן החנוני לביתו...", עכ"ל. ומבואר מדבריו, שהדרך היא שהמוכר קונה מבעל הבית ולא היה מייצרם או מגדלם לבדו.
אולם יש לומר שביום השוק המחיר הוא 'ארבעה', מכיון שכך נקבע המחיר ואין כבר אפשרות להשיג חבית יין במחיר מוזל גם אצל בעל הבית, ואם כן זהו מחירה. דהגע עצמך, בעל מכולת שקנה ארגזי יין במחיר עשרה שקלים לבקבוק והיתה עליית מחירים וכיום אצל הייצרן עולה מחיר בקבוק עשרים שקלים, האם המזיק ישלם רק עשרה שקלים.
עוד נראה לומר, שהמזיק יכול לומר לניזק כשתקנה שוב יין מהסיטונאי קנה לי בכספי עוד בקבוק במחיר שאתה משלם ואת הבקבוק הזה תטול במקום הבקבוק שאני שברתי לך. ואסור למוכר שניזק לסרב לכך, כי היא מדת סדום הואיל ומה איכפת לו אם יקנה בקבוק נוסף וישלם המזיק עבורו ונמצא שבדרך זו ישלם המזיק מחיר זול כמו ששילם בעל המכולת. ובפרט שרצון התורה להקל על המזיק, כמו שכתב בסמ"ע בחו"מ (סי' שסב ס"ק כב) מדכתיב "וביער בשדה אחר" שישומו לו את היזק השדה אגב שדה אחר.
אלא שחכם אחד רצה לומר, שזה שהמחיר במכולת הינו גבוה ממחיר הסיטונאי אינו רק משום שהחנוני רוצה להרוויח כסף, אלא מחמת שבכל חנות ישנן גם עלויות בנוסף לבקבוק עצמו כגון מחיר הפועלים החשמל וארנונה נקיון וכו' ולכן צריך להוסיף לו גם את עלויות אלו. ונראה שאף על פי כן אינו חייב לשלם לו על הוצאות האלו, כי דוקא מי שקנה שם רוצה שיהיה לו מקום זמין ליד הבית שיוכל לקנות בו ולכן צריך להשתתף גם בכל העלויות, משא"כ מי שהזיק הרי שלא נהנה מכל עלויות האלו ולכן אינו צריך להשתתף בהם.
על כן הסיק שם, וז"ל "יאמר לבעל המכולת כשתקנה שוב בקבוקי יין קנה לי עוד אחד במחיר שאתה משלם, וקח לך את הבקבוק תמורת הבקבוק ששברתי. [ואם המנהג שבעל המכולת מקבל החזרים מהמשווק בהצגת הבקבוק השבור, פטור המזיק לשלם לבעל המכולת]".
ענף ב
הכרעת האחרונים שמשלם כפי המחיר בחנות זולה באזור
אולם הכרעת רבותינו האחרונים דלא כהערך שי והחשוקי חמד אלא מוטל על המזיק לשלם את המחיר של החפץ שהזיק בכל אופן כפי שנמכר בחנות זולה שבאותו אזור, וכדלהלן.
דהנה בקובץ תל תלפיות (גליון סח תשרי תשעג) במאמר הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א (עמ' עד) כתב בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שהמזיק חפץ בחנות משלם כפי מה שנמכר בחנות ולא כהמחיר הנקוב על המוצר או שקנה אותו מהמשווק. וכן פסקו בשו"ת משפט שלמה (ח"א סי ז') ובקובץ הישר והטוב (חלק יז עמ' עדר) במאמרו של הגאון רבי שלמה זלמן מרק שליט"א.
כמו כן יש לדייק משו"ת חתם סופר חו"מ (סי' צז) שכתב לענין שני סוחרים שותפים שקנו מרגלית אבל אחד מהם פשע בה, וז"ל "דמחייב לשלם כי כשורי לצלמי כל דמי שווים של מרגליות לא כפי הקרן שקנו בזול אלא כפי השיווי הראוי לכל הפחות". אלמא מוכח מדבריו, ששמין את הנזק לפי מה ששוה עכשיו בשוק ולא לפי מה שקנהו.
אולם שמא יש לדחות הראיה מדבריו, ולומר דאיהו מיירי באופן שעכשיו אין אפשרות להשיגה בזול כמו שקנהו בתחילה ולכן משלם לפי היוקר, משא"כ באופן שגם עכשיו נמכר לחנות במחיר הזול שמא ישלם המחיר הזול שקנהו. אך ברור דאין זה פשט דבריו, ויותר מחוור כמו שכתבנו בתחילה להוכיח מדבריו דלא כהערך שי. עיי"ש.
בהוכחת משפטי התורה לדין זה
הנה בספר משפטי התורה (ח"א סי' כז) כתב גם כן כמה ראיות נפלאות להוכיח, שהמזיק חפץ בחנות משלם לפי המחיר הנמכר בחנות ולא כפי המחיר הזול שקנהו בעל החנות, וכדלהלן.
ראשית, מהגמרא בבא מציעא (צט:) שציינו לעיל אודות הגונב קבוצה של תמרים שחייב לשלם כפי מה ששוה להימכר בשוק, מבלי להתחשב כמה עלה לבעליו לקנותה או לייצרה בתחילה.
אלמא יש לדייק מסוגיא זו, שכל הנדון אינו אלא האם המזיק משלם כפי המחיר שנמכרת החבית ביום השוק שזה מחיר גבוה או כפי מה שנמכרת ביום רגיל שזה מחיר נמוך, אך אין הוה אמינא שישלם לפי כמה שעלה למוכר זה לקנותה או לייצרה. ומסתימת הדברים משמע, שאפילו באופן שהמוכר קיבל אותה במתנה או מצאה ברחוב לעולם ישלם כפי המחיר שנמכר בחנות.
והטעם לכך מובא בנתיבות המשפט (סי' קמח סק"א) בדין זה, שחז"ל קבעו ששווי החפץ נמדד לפי מה שרוב בני אדם יכולים להשיגו שזה באמת מגלה שזהו השווי של החפץ ואת הסכום הזה חיסרו, וממילא לא איכפת לן היאך השיגו שהרי מבחינת חז"ל המודד הוא כמה עולה לסתם בן אדם להשיגו מבלי להתחשב בשיקולים אחרים.
לאור הגדרה זו סיים שם, באופן שמצויות מספר חנויות המוכרות חפץ מסוג זה וקיים הפרש מחירים בין החנויות השונות, ישלם המזיק בהתאם למחיר שדורשת החנות הזולה ביותר באותו אזור בו אירע הנזק.
אך ישנו תנאי ברור, דאזלינן לפי החנות הזולה רק כאשר מוכרת לכל מי שרוצה או שמוגבלת לחוג מסוים והניזק נמנה עם חוג זה, משא"כ באופן שמוכרת רק לחוג מסוים והניזק אינו מאותו החוג אין להתייחס לחנות זו במדדי התשלום. אולם לעולם רשאי המזיק לקנות בחנות הזולה חפץ זה, ולאחר מכן ליתנו לניזק כתשלום גמור על הנזק דלא גרע מתשלומי סובין. ודו"ק.
והוסיף בספר משפט המזיק (ח"ב סי' לט) שאת המע"מ (18 אחוזים) ששילם בעל החנות למשווק ודאי שיצטרך המזיק לשלם, אך פטור מהמע"מ שאמור היה לשלם לבעל החנות אם היה קונהו, כיון שבפועל נשבר ולא מכר אותו ועל כן המשווק עצמו לא התחייב לשלם את המע"מ לרשויות. עיי"ש.
לסיכום הדברים נמצאנו למדים, שבמזיק ערוגה של חבירו יש לשום את הערוגה אגב ששים ערוגות מכיון שהתורה הקילה על המזיק, ואילו במזיק מטלטלין שמין את הנזק בפני עצמו. עוד למדנו, שהואיל ובגמרא לא התבאר כיצד שמין במדויק לכן לדעת הערך שי יש לברר מדוע קנה בעל החנות את החפץ בזול. אמנם האחרונים הקשו על דבריו, והעלו כולם שלעולם משלם המזיק כפי מה שנמכר אותו החפץ בחנות הזולה שבאותו אזור.
המורם מכל האמור:
שאדם שהזיק חפץ בתוך חנות שעליו היתה מדבקה עם מחיר של מאה שקלים, דלדעת הערך שי אם בעל החנות קנהו בזול רק מחמת שקנה כמות גדולה ישלם המזיק כפי המחיר שחפץ כזה נמכר בחנות הזולה שבאותו אזור, אולם אם מסיבות אחרות קנהו בזול אפילו אחד אחד אז ישלם המזיק רק כפי מה שקנהו.
אולם הכרעת מרן הגריש"א זצוק"ל ועוד אחרוני זמנינו, שבכל אופן יש לשלם את המחיר כפי שהחפץ נמכר בחנות הזולה שבאותו אזור, מכיון שבדיני נזקין הקובע הוא כמה שוה החפץ בשוק מבלי להתחשב בכמה בעליו קנהו. ושבספר משפט המזיק (ח"ב סי' לט) הוסיף, שהמזיק חייב לשלם את המע"מ ששילם בעל החנות למשווק, אך פטור מלשלם את המע"מ שאמור היה לשלם לבעל החנות, הואיל ולא התחייב בעל החנות לשלמו לרשויות כאשר בפועל לא מכרו.
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
