האם מותר לשלוח מכתב התראה מעורך דין עם איום לבית משפט אזרחי?

מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.

שאלה: 

תובע שדרש כסף מהנתבע אך הלה סירב לשלמו, האם מותר לשלוח לו מכתב התראה ואיום מעורך דין שאם לא ישלם אזי יתבענו בבית משפט אזרחי, או שמא גם זה אסור הואיל ונחשב כמייקר אותם כפי שפסק בשולחן ערוך בסימן כ"ו סעיף א' שאסור משום הרמת יד בתורת משה?

תשובה: 

בשו"ת וישא יוסף חושן משפט סימן כ' וכן באשרי האיש חושן משפט עמוד ל"ה, הביאו בשם מרן הגאון הרב יוסף שלום אלישיב  זכר צדיק וקדוש לברכה, להתיר זאת בתנאי שמטרת האיום כדי שיבא לבית דין רבני, הואיל ואין זה אלא דיבורא בעלמא ולא מעשה של תביעה שפסק בשולחן ערוך לאסור.

והביא ראיה לכך משו"ת מהרי"ל דיסקין חלק א - רשימות קצרות בחושן משפט באות יז, שהתיר זאת הואיל ואין זה אלא דיבורא בעלמא. וכן כתב במעין אומר חלק י' סימן כ"ג, בשם מרן פאר הדור והדרו הגאון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל.

לעומת זאת בשו"ת שערי שלמה חושן משפט חלק א סימן ד', פסק לאסור והביא ראיה מפורשת ממדרש תנחומא פרשת שופטים פרק ט"ז פסוק י"ח, ואף דחה את הראיה משו"ת מהרי"ל דיסקין הנזכרת לעיל.

וכן בשו"ת שמרו משפט חלק ה' סימן כ"ג הביא איפכא בשם מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זכר צדיק וקדוש לברכה לאסור לאיים, כיון שגם בדיבור מייקר בכך את ערכאותיהם, ולכן יש להתיר רק בנוסח "אם לא תתייחס לתביעתי אתבע אותך בדין ובמשפט".

כמו כן הביאו בקובץ הישר והטוב חלק ד' עמוד נ"ד בשם הרה"ג יהודה סילמן שליט"א, להתיר רק בנוסח "אפעל בכל כוחות והאפשרויות העומדות לרשותי".

וכן העלו בשו"ת וילן בעמק חושן משפט חלק א' סימן ו', משנת יהושע חילו חושן משפט סימן ח', וקובץ תל תלפיות חלק ס"ב עמוד ריג, בשם הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א. וכן שמעתי מהרה"ג צבי שפיץ שליט"א. וכן נראה להלכה.

לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים

ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179

מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.

ענף א

שלושה איסורים לדן שלא לפי חוקי התורה

טרם נדון בנדון דידן האם מותר לשלוח לנתבע מכתב התראה ואיום מעורך דין שאם לא יעשה כך וכך אזי יתבענו בבית משפט, צריכים אנו לדון בשלושה איסורים שיש לדן בפני ערכאות שאינם דנים לפי חוקי התורה הקדושה הצרופה לנו מסיני, וכדלהלן.

איסור ראשון לאו הבא מכלל עשה, מובא בתורה הקדושה בפרשת משפטים (פרק כא פס' א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ופירש רש"י שם "לפניהם - ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה שנאמר (דברים פרק לב פס' לא) "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים" כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם". כלומר, שיש כאן איסור לאו הבא מכלל עשה, מאחר שכתבה התורה שחייבים לדון רק לפני דייני ישראל נלמד שישנו איסור לדון בפני שופטים גוים.

כעין זה פירש גם הרמב"ן (שם), וז"ל "ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני גוים ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה והוא הדיוט לזה שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגויים. ואף על פי שידוע שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו וההדיוט עצמו אסור לדון להם. ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא ובדקבלום עילויהו דינו דין, אבל לפני הגויים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין".

פסוק זה הובא גם בגמרא גיטין (פח:), וז"ל "ותניא היה רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים אף על פי שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים".

איסור זה נפסק גם בשולחן ערוך (סי' כו סעיף א) הלכה למעשה, וז"ל "אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם אסור. וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה".

אמנם בל נשכח את מה שכתבנו בארוכה בחיבור זה (סי' 111) בשם כל האחרונים החל ממרן החזון זצוק"ל, כי איסור זה אינו רק לדון בפני שופטים גוים אלא אף בפני שופטים יהודים מסכנים כאשר דנים שלא לפי חוקי התורה. והטעם פשוט, שהרי במדינת ישראל השופטים בבית משפט אזרחי שופטים על פי החוק האנגלי או הטורקי וכדומה או על פי מה שיוצא להם מהבטן, וממילא פשיטא שאיסור זה ממש קיים גם לדן בפניהם. עיי"ש באריכות.

אסור לדון שלא לפי חוקי התורה - מדין חילול ה'

איסור שני לדון בפני שופט גוי נלמד ממה שכתב רש"י בפרשת משפטים (פרק כא פס' א) שציטטנו לעיל, וכדלהלן.

דכתב שם, וז"ל "לפניהם - ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה שנאמר (דברים פרק לב פס' לא) "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים" כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם".

כלומר, מלבד איסור תורה הלמד מכלל עשה מהפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ולא לפני עכו"ם, ישנו איסור הכללי של חילול ה' כאשר מזניח את חוקי התורה ומחפש דרך חדשה על פי דיני הגויים.

כמו כן כתב בספר מצוות גדול (עשין סי' קז), וז"ל "אחר שסיימנו הלכות סנהדרין יש להזהיר על מה שאמרה תורה (שמות כא, א ורש"י) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני גוים שאפילו ידעת בדין אחד שהגוים דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות של גוים שהמביא דיני ישראל בדיני גוים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה שנאמר (דברים לב, לא) "כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים", כשאויבנו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם. אמנם בזמן שיד גוים תקיפה ובעל דינו אלם ולא ציית דינא והוא מסרב לבא לבית דין נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני גוים, וגרסינן בפרק החובל (בבא קמא צב:) קרית לחברך ולא ענייך גודא רבא שדי עילויה, ופירש רבינו יוסף טוב עלם (הובא ברא"ש סי' יז בשם רב פלטוי גאון) קראת לחברך בדיני ישראל ולא רצה לבא השלך עליו הכותל הגדול שלא יוכל להשמט כלומר שיבא עליו בדיני גוים".

זאת ועוד, הנה בשו"ת הרא"ש (כלל סח סי' יג) כתב שאפילו אם צד אחד רוצה לדון בפני גוים אכתי ישנו איסור מחילול ה' לצד השני להסכים לאיסור זה, וז"ל "דאפילו אם הלוה והמלוה עומדין בפנינו ואמר הלוה למלוה אם תרצה תתבעני בדיני האומות מחינן במלוה ואמרינן ליה שלא יתבענו אלא בפני ישראל. דאמרינן אפילו בדין שעובדי כוכבים דנין כדיני ישראל ההולך לפני ערכאות של עובדי אלילים מחלל שם שמים ומייקר שם אלילים כדכתיב כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים, וכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים". עיי"ש.

אסור לדון שלא לפי חוקי התורה – מדין גזל

איסור שלישי לדון בפני שופט גוי, יתכן במקרים מסוימים בהם תובע ממון שאינו מגיע לו בדין תורה הצרופה מסיני, וכדלהלן.

דהנה איסור זה מתחלק לתרי אנפי. חדא, דבדיני התורה מצאנו מקרים רבים בהם המזיק פטור כגון גרמא בנזיקין וכדומה כמבואר בסוגיות רבות בש"ס בבלי כגון בבא קמא (נו:) וכן במקומות רבים בשו"ע חושן משפט וכן בדיני אסמכתא לא קניא וכדומה, ואין כאן המקום להאריך. אולם מחמת שהשכל אנושי אינו מבין זאת, על כאן במקרים רבים חוקי הגויים וכן חוקי המדינה שונים בתכלית מדיני התורה, ולכן הם מחייבים גם בגרמא בנזיקין וכן מחייבים באסמכתא כגון בחוזי מכר וכן קונסים בעשרות אלפי שקלים את המפרסם לשון הרע וכדומה.

לאור זאת, כל התובע וגובה ממון שאינו מגיע לו בדיני התורה הקדושה, נמצא שעובר על איסור גזל. והמעיין בדברינו לעיל בשם שו"ת התשב"ץ (חלק ב סי' רצ) שממון שהשיג על ידי שופטים גויים שלא לפי דיני ישראל נחשב גזל בידו ולכן אם קידש בו אישה אינה מקודשת, וז"ל "אבל אם דיניהם אינו כדינינו הדבר פשוט שהוא אסור והדן לפניהם הרי הוא גזלן ופסול לעדות עד שישלם מה שנטל ממנו שלא כדינינו אף על פי שהוא [זכה] בדיניהם. ודבר זה לרוב פשיטותו לא ניתן ליכתב, ואם קידש אישה באותו ממון שנטל בדיניהן שלא כדינינו אינה מקודשת".

תרתי, הנה בקובץ הישר והטוב (ח"ד עמ' מה) מובא בשם הגאון רבי יהודה סילמן שליט"א חידוש עצום, וז"ל "במקרה שהוא יודע שהאמת אתו רק אין בידו להוכיח צדקתו בדין תורה אלא רק בדיניהם כגון שיש לו עדות קרובים או נשים וכדומה, אף על פי שהוא לעצמו יודע שהאמת אתו ושאינו עובר על איסור גזל מכל מקום אנחנו מתייחסים אליו כגזלן כיון שלא היה יכול להוכיח צדקתו בדין תורה". עכ"ל.

לדון בפני שופט גוי – לרוב האחרונים הינו איסור מהתורה

הנה מצאנו מחלוקת בין הפוסקים, האם האיסור לדון בפני שופט גוי הינו רק מדרבנן או שמא זהו איסור מהתורה, וכדלהלן.

מחד גיסא, בספר קהלת יעקב לר"י אלגאזי כתב בשם ספר מקור ברוך (סי' לב) שהאיסור לדון בפני שופט גוי אינו אלא מדרבנן, וז"ל "דדרשינן לפניהם ולא לפני גוים, נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פרק כו מסנהדרין הל' ז) וסמ"ג ז"ל (עשה קז) שמנו כל המצות ולא מנו את המצוה הזאת דלאו הבא מכלל עשה עשה, נראה דסבירא להו דהך דרשא אסמכתא בעלמא הוא והנשבע להביא לחבירו בערכאות של גוים חלה השבועה. מקור ברוך (סי' לב). ועיין להסמ"ע בחושן משפט (סי' כב ס"ק טו), שכתב דאם קיבל עליו בקנין לדון בערכאות דמהני הקנין".

אמנם חשוב לציין, כי רוב ככל הפוסקים כתבו כי זהו איסור מהתורה לדון בפני שופטים גוים. וכן כתב בשו"ת התשב"ץ (חלק ב' סי' רצ), וז"ל "דבר ברור הוא שאסור לדון בערכאות של עכו"ם אף על פי שדיניהם כדינינו וזה הוא איסור תורה כדתניא בגיטין (פח:) היה רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אוגריות של עכו"ם אף על פי שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו"ם... וכל זה הוא אפילו דיניהם כדינינו ואין בעמידה לפניהם זולתי עילוי דתם, אבל אם דיניהם אינו כדינינו הדבר פשוט שהוא אסור והדן לפניהם הרי הוא גזלן ופסול לעדות עד שישלם מה שנטל ממנו שלא כדינינו אף על פי שהוא [זכה] בדיניהם. ודבר זה לרוב פשיטותו לא ניתן ליכתב, ואם קידש אישה באותו ממון שנטל בדיניהן שלא כדינינו אינה מקודשת". עיי"ש.

כמו כן מוכח שזהו איסור תורה מדברי שו"ת הרשב"א (חלק ו' סי' רנד), וז"ל "וזהו שהזהירה התורה לפניהם ולא לפני גויים". כדברים אלו כתב גם בחוט המשולש (בספר התשב"ץ, טור ג' סי' ו) וכן בספר יכין בועז (ח"ב סי' ט) ובחוקות חיים לרבי חיים פאלאג'י (סי' א ד"ה והנראה), שאיסור זה הינו מהתורה. עיי"ש באריכות.

זאת ועוד, דהנה בשו"ת והיה העולם (שרגא, סי' מו) כתב בשם הדברי אמת לדחות את הראיה שהביא בספר מקור חיים שאיסור זה רק דרבנן, מכך שהרמב"ם והסמ"ג לא מנו אותו במנין המצוות שלהם. דניתן לדחות ולומר, דלעולם אימא לך דהאיסור לדון בפני שופט גוי הינו מהתורה, ומה שלא מנוהו הרמב"ם והסמ"ג בספר המצוות שלהם הינו מחמת דאינם מונים לאו הבא מכלל עשה. עיי"ש. 

לשופט גוי - אין את חכמת המשפט

טעם נפלא מדוע ישנו איסור לדון בפני שופטים גוים, כתב בספר קול שמחה (פרשת משפטים) הואיל וכל תורת המשפט וההכרעה הינה חכמה אלוקית המסורה לחכמי ישראל בלבד, וכדלהלן.

דבתחילה הביא שם את דברי המדרש תנחומא (משפטים פרק ג) מנלן דאסור לדון בפני שופט גוי, וז"ל "בתנחומא איתא לפניהם ולא לפני עכו"ם, מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה שיודעים שעכו"ם דנין אותו כדיני ישראל שאסור להזדקק לפניהם תלמוד לומר אשר תשים לפניהם לפני ישראל ולא לפני עכו"ם, שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו"ם כופר בהקב"ה תחלה ואחר כך כופר בתורה שנאמר (דברים לב, לא) כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים עיין שם כל דברי המדרש".

וסיים שם שישנו טעם גדול לאיסור לדון בפני שופט גוי, וז"ל "והעניין הוא שבא לומר דהעכו"ם אין להם סגולת המשפט כי המשפט לאלהים הוא ומסר המשפט לעמו דייקא, לכן הגם שדנין הדין ההוא כמו ישראל ממש עם כל זה אין להם שייכות כלל אל המשפט כי המשפט הוא דבר אלהיי ממעל מחי החיים אשר נתנו לעמו ישראל אבל האומות אין להם שייכות כלל אל המשפט ואם כן הגם שמכוונין אל משפט התורה אין לו חיות כלל. והבן". עכ"ל.

ביתר עומק נראה לענ"ד לומר, דידוע מה שכתב בזוהר הקדוש (ח"ב דף קסא.) דהקדוש ברוך "איסתכל באורייתא וברא עלמא". ופירש מרן החזון איש (אמונה ובטחון פרק ג ל) שאמרו חז"ל הסתכל הקדוש ברוך הוא באורייתא וברא עלמא, וממילא כשהקב"ה ברא את העולם טבע כח בבריאה שהשוחד יעוור את החכמים, ונוסף על כך ברא הקדוש ברוך הוא כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדד את הבינה.

עוד הוסיף החזו"א לחדש, כי איסור שוחד אינו מכלל המשפטים אלא הוא מכלל החוקים, שהרי התורה לא אסרה לאדם להורות לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו אף אם הוא עני וכל חייו תלויים בו והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף שיש לו בזה הפסד גדול, ומי שמהרהר אחריו הוא כמהרהר אחרי רבו. וגם בדין לא פסלה תורה רק שוחד שבזמן המשפט, אבל לא אסרה תורה את אוהבו שאינו שושבינו והתורה האמינה לו שלא יטה את המשפט. ולאור זאת סיים החזו"א, שאין חכם הדור נפסל להגיד דעתו בבחירת רב בשביל נגיעה, כיון שזה בכלל הוראה [ולא בכלל משפט] וכל המהרהר אחריו ואומר שלרב הזה יש נגיעות הרי הוא בכלל מבזה תלמיד חכם שהוא בכלל אפיקורס כיון שלהלכה נפסק שאין בזה נגיעה. עיי"ש מה שהאריך בזה.

אלמא מוכח מדברי מרן החזון איש הללו, שהואיל והקדוש ברוך ברא את העולם לפי התורה לכן ברא שגם הטבע והתאוות של בני האדם יהיו לפי אותם איסורים שנכתבו בתורה, כגון איסור שוחד יגרור אחרי תאוות בצע כסף וכדומה.

לאחר חידוש עצום זה, ניתן לענ"ד לומר גם בנדון דידן. דהנה קבע הקדוש ברוך בתורה שאסור לדון בפני שופט גוי מהפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ובקביעה זו  התחדש כי כאשר יברא העולם ישנה אפשרות אחת ויחידה אך ורק לשופט יהודי לשפוט ולהכריע על פי התורה. לפיכך שופט גוי אינו יכול להכריע שום דבר, הואיל וכשם שהתאוות של האדם נקבעו לפי איסורי התורה הכא נמי צורת המשפט של האדם תיקבע על פי חוקי התורה האלוקית דהיינו על פי הכרעת דיין יהודי על פי חוקי התורה הצרופה לנו מסיני. ודו"ק.

ענף ב

שו"ת וישא יוסף בשם הגריש"א – מותר לאיים לבית משפט

לאחר הקדמה ארוכה זו כי ישנו איסור חמור לרוב הפוסקים מהתורה לדון בפני שופטים גוים או יהודים שאינם דנים לפי חוקי התורה, ניגש לדון האם מותר לשלוח לנתבע מכתב מעורך דין בו מאיים על הנתבע שאם לא ישלם אזי יתבענו בבית משפט אזרחי, וכדלהלן.

נפתח בדעת יחיד של מרן הגריש"א זצוק"ל שהובאה בשו"ת וישא יוסף חו"מ (סי' כ) שמותר לשלוח לנתבע מכתב איום והתראה לבית משפט הואיל ואין זה אלא דיבורא בעלמא ולא מעשה של תביעה ממש בערכאות, וז"ל "אמר מרן רבינו זצוק"ל שאם אדם הולך לעורך דין ומוציא מכתב של איום לחבירו שאם לא יעשה כך וכך או יתן לו כך וכך הרי יתבענו לערכאות ושם יוזק יותר, כיון שאין כאן אלא איום בעלמא ולא דין ממש בפניהם אכתי אין בכך איסור אף דפשוט וברור שאסור לו לממש את איומו ולילך לבית משפט בלא הסכמה של בית דין קבוע".

והביא ראיה לדבריו משו"ת מהרי"ל דיסקין (חלק א - רשימות קצרות בחו"מ אות יז), וז"ל "ובגוף העניין עדיין לא נתברר לי אם חייב הלה על שעשה זה הוצאות לדחות דין ערכאות של גויים מאתו, הא עדיין לא עשיתי לך מאומה ואין זה אלא כמתפאר שיתפוס ממנו והלך זה ועשה הוצאות להינצל". עיי"ש.

וסיים שם במעשה שהיה עם מרן הגריש"א אודות ראובן שרכש דירה משמעון, ולוי היה שוכר את הדירה משמעון ופקע זמן שכירותו ולא רצה לוי לפנות את הדירה על אף שלא היו לו טענות ממוניות כל שהן, אלא שחשקה נפשו לישב בדירה זו עד שתהא דירה אחרת שהיתה בבניה עבורו ראויה למגורים. ונשאל מרן, האם מותר רק לאיים עליו לפנותו מהדירה על ידי ערכאות.

והשיב על זה מרן, וז"ל "מותר לקונה לפנות לערכאות מתוך כוונה להטיל אימת הערכאות על השוכר, ומתוך כך יפנה לוי את הדירה ויניח מידו ממון שאינו שלו. ובתביעה אף נכתבו תביעות לפיצויים וכל זה נעשה רק כדי לאיים על לוי, ומיד כשלוי פינה את הדירה משך ראובן את התביעה מהערכאות". עכ"ל. 

ראיות להתיר מהשלחן ערוך והרמ"א

הנה לעניות דעתי היה נראה לכאורה להביא כמה ראיות להתיר לשלוח לנתבע מכתב איום לבית משפט, ממה שפסקו מרן בשלחן ערוך והרמ"א בכמה דוכתי, וכדלהלן.

ראשית, לכאורה היה ניתן להביא ראיה להתיר לאיים לבית משפט ממה שפסק בשו"ע לקמן (סי' לד סעיף כ), וז"ל "השונא לחבירו ואמר לו בפני רבים אלך ואמסור ממונך, פסול לעדות". ועיין שם בסמ"ע (ס"ק מט) שכתב, שאיסור זה הינו רק בשונא ממש, והביאו גם בש"ך שם (ס"ק יט).

ביאור נפלא אמאי בעינן שונאו כתב בנתיבות המשפט ביאורים שם (ס"ק יב), וז"ל עיין סמ"ע (ס"ק מט), ואף דמבואר בסי' שפח (סעיף ח) דאומר אלך ואמסור הוי מסור עיי"ש, מכל מקום הא כתב הש"ך שם (ס"ק נד) דדוקא כשניכר שיעשה כן משום הכי בעינן הכא שיהיה שונאו ושיאמר בפני רבים, שניכר שיעשה כן".

אלמא חזינן מהתם, שישנו איסור מוסר מיד כשמאיים על יהודי למוסרו לגויים, אך איסור זה מותנה בשני תנאים שהאומר זאת שונא את חבירו ובנוסף לכך גם אמר לו איום זה בפני רבים. ונילף מיניה, דבאופן שהתובע רק שולח לחבירו מכתב מעורך דין הכולל בתוכו איום לתביעה בבית משפט אינו בכלל מוסר, הואיל ולא בהכרח שהוא גם שונאו ואם תימצי לומר ששונאו מכל מקום אכתי לא אמר לו כן בפני רבים.

שנית, לכאורה היה ניתן להביא ראיה להתיר לאיים לבית משפט מדברי הרמ"א לקמן (סי' שפח סעיף ח) שהביא מחלוקת ראשונים בסתם וי"א במאיים למסור חבירו לעכו"ם האם נפסל לעדות, וז"ל "ואפילו לא מסרו עדיין רק שאומר אלך ואמסור אם אומר כך בפרהסיא נפסל לעדות ולא אמרינן בכהאי גונא עביד אינש דגזים ולא עביד, ויש חולקין אלא אם כן מוחזק בכך".

אלמא חזינן מהדעה השניה שהובאה בי"א, שלא נפסל לעדות באופן שרק שלח לנתבע מכתב איום לתבוע בבית משפט, אלא אם כן הוחזק בכך. כמו כן לדעה הראשונה שהובאה בסתם, נפסל לעדות רק כאשר אמר איים עליו בפהרסיא דאז מוכח על רצינותו באמת לתבוע בבית משפט, משא"כ בסתם מכתב איום לתבוע בבית משפט שלא נעשה בפרהסיא לכאורה מותר. ודו"ק.    

כמו כן בספר אמונת עתיך (קובץ 0129 עמ' 27) כתב בשם הגאון רבי אשר וייס שליט"א, שמותר לשלוח מכתב איום לבית משפט בתנאי שכוונתו לתבוע לדין תורה ומאיים רק בכדי כדי שיאות להסכים להגיע לבית דין רבני.

בראיות השערי שלמה לאסור לאיים לבית משפט

מאידך גיסא, רוב ככל האחרונים אוסרים לאיים בתביעה לבית משפט ובנוסף לכך הביאו בשם מרן הגריש"א זצוק"ל שדעתו גם היתה לאסור, וכדלהלן.

דהנה ראשון העוסקים בנדון זה הינו שו"ת שערי שלמה (חו"מ חלק א סי' ד) דהביא שלוש ראיות ברורות לאסור על התובע לשלוח לנתבע מכתב איום לבית משפט, וכדלהלן.

ראשית, דאיתא להדיא במדרש תנחומא דברים תחילת פרשת שופטים (פרק טז פס' יח) שישנו איסור כבר באמירה להזמין אפילו נתבע גוי לדון בפני שופטים גויים, וז"ל "שפטים ושטרים וגו', זהו שאמר הכתוב מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז, יט) דבריו אלו דברי תורה חקיו אלו המדרשות ומשפטיו אלו הדינין [לישראל] לא נתן הקדוש ברוך הוא את התורה ואת הדינין אלא לישראל בלבד. ומנין אתה למד שישראל וגוי עובד כוכבים שיש להם עסק זה עם זה שאסור לישראל לומר לגוי לך עמי לערכאות שלכם שהוא עובר בלאו שנאמר "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" (תהלים קמז, כ). והלא אומות העולם נצטוו על הדינין שהוא אחת משבע מצוות בני נח ומהו ומשפטים בל ידעום? אילו דקדוקי הדין שכך שנינו מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ובני נח נהרגין בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה מה שאין כן בישראל וכו'". עיי"ש.  

שנית, הנה גם בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' רצ) הביא תשובה להרי"ף שהאיסור הינו כבר בהזמנה וחייב על זה כמו כן נידוי, וז"ל "וכן נמצא תשובה להרי"ף ז"ל שכל המזמין את חבירו בפני ערכאות מנדין אותו. והענין מוכרע הוא ממקומו שאם מאן דלא צאית דינא אף על פי שדן בפני דייני ישראל משמתינן ליה כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (קיג.) הדן בערכאות שלהן לא כל שכן שהרי מתרי רכשי הוא בר נידוי מפני עבירה ומפני מורד בדין וכו'". עיי"ש.  

שלישית, גם בחוט המשולש (בספר התשב"ץ, חלק ד' טור ג סי' ו) כתב שהאיסור הינו כבר מההזמנה והאיום לבית משפט, וז"ל "ומדברי כולם משמע דלא סוף דבר שאם כבר דן בדיניהן וזכה שלא כדינינו הוא שמנדין אותו עד שיחזיר אלא משעה שהוא מתריס ומעיז פניו ואומר שילך לדון לפניהם מוחין בו שלא ילך ואם עדיין עומד במרדו גוזרין עליו שאם ילך הוא מנודה ואם עבר והלך הרי הוא מנודה".

עוד כתב שם לדחות את הראיה שהביא מרן הגריש"א זצוק"ל משו"ת מהרי"ל דיסקין (חלק א - רשימות קצרות בחו"מ אות יז), שמותר לשלוח לנתבע איום לבית משפט הואיל ולא קעביד מעשה. דניתן לדחות ראיה זו בנקל, דכל מה שכתב שם "עדיין לא עשיתי לך מאומה ואין זה אלא כמתפאר שיתפוס ממנו והלך זה ועשה הוצאות להינצל", מיירי בדיעבד שכבר שלח לנתבע איום לבית משפט והלה הוצרך לשלם כסף עבור כתב הגנה לדחות את האיום. ועל זה חידש מהרי"ל, שהנתבע לא יוכל לחייב את התובע בדין תורה עבור כתב ההגנה הואיל והתובע יטען להגנתו דלא קעביד מעשה אלא רק דיבורא בעלמא. לפיכך אכתי איכא למימר, שגם למהרי"ל אסור לכתחילה לאיים בהליכה לבית משפט וכדמוכח משלושת הראיות שהבאנו לעיל, ומה שכתב "לא עשיתי לך מאומה" היינו בדיעבד שעשה האיסור באיום מכל מקום אינו צריך לשלם כסף לנתבע עבור כתב ההגנה שלו.

לכן העלה בשערי שלמה בסיום דבריו כעצת הגאון רבי סילמן שציטטנו לעיל, שהעורך דין רק יאיים בצורה לא ברורה היכן מתכוין לתבוע, וז"ל "המאיים שיפנה לערכאות אף על פי שאסור לעשות כן עדיין אינו נקרא רשע, ואין עליו הדינים של מוסר או הולך לערכאות... מותר לאיים על הנתבע על ידי מכתב של עורך דין שאם לא ישלם לו יפעל בכל האמצעים והדרכים שבידו, ואפילו שהנתבע חושב שכוונתו לערכאות".

דרך אגב, העלה שם בעיה נוספת מצויה בחוזים שכותבים שהסמכות השיפוטית לדון בחוזה תהיה לבית משפט אזרחי, וז"ל "בחוזה עם חברות חילוניות יש להשתדל שימחקו מהחוזה את ההתחייבות לדון בערכאות, אך באם אינם מסכימים למחוק סעיף זה מותר לחתום על החוזה בלית ברירה". עכ"ל.

שו"ת שמרו משפט בשם הגריש"א - אסור לאיים לבית משפט

לעיל הבאנו את מה שכתבו בשו"ת וישא יוסף (שם) וכן אשרי האיש (שם) בשם מרן הגריש"א זצוק"ל, דיש להתיר לשלוח מכתב התראה ואיום לבית המשפט.

אך מאידך גיסא בשו"ת שמרו משפט (חלק ה סי' כג) כתב בשמו איפכא דיש לאסור לשלוח מכתב התראה ואיום בתביעה לבית משפט, וז"ל "פסק מרן הגריש"א דכיון דהאיסור לתבוע בערכאות הוא מטעם שלא לייקר את דתם ומשפטיהם והרי זה מרים יד בתורת משה הרי שבעצם האיום לתבוע בערכאותיהם איכא פגיעה בכבודה של תורתנו הקדושה. וכן כתב בספר שערי שלמה (סי' ד') והביא שם את דברי המדרש תנחומא פרשת שופטים...".

אולם סיים שם בפתרון קל ביותר לביצוע המשיג את אותו איום בדרך המותרת, וז"ל "ואולם יכול לכתוב מכתב איום מהעורך דין בו יודיע לנתבע שאם לא יתייחס לתביעתו יתבענו בדין ובמשפט, ודבר זה נעשה כדין שאכן העולם קיים על הדין על האמת ועל השלום". עכ"ל.

אחרונים נוספים שכתבו לאסור לאיים לבית משפט

הנה גם בקובץ הישר והטוב (ח"ד עמ' נד) הביא בשם הגאון רבי יהודה סילמן שליט"א, שיש לאסור לשלוח מכתב איום לבית משפט, וכדלהלן.

דנשאל שם, האם מותר לפנות לבית דין לעבודה נגד המעביד, ואם אסור לעשות כן אכתי יש לשאול האם מותר לפחות לשלוח לנתבע מכתב התראה ואיום לבית משפט.

אך השיב הרב, שאסור לפנות לבית דין לעבודה הואיל ונחשב כערכאות לכל דבר וכן אסור לאיים לפנות אליהם, וז"ל "בית הדין לעבודה היות והוא כפוף לחוקי הממשלה הרי זה בגדר ערכאות,  ואם כן אסור לפנות לבית דין לעבודה. ולאיים עליו גם כן אסור וכמבואר בשו"ע (סי' שפח סעיף ח) "ואפילו לא מסרו עדיין רק שאומר אלך ואמסור אם אומר כך בפרהסיא נפסל לעדות", ועיין עוד בשו"ע (סי' לד סעיף כ), וז"ל "השונא לחבירו ואמר ליה בפני רבים אלך ואמסור ממונך פסול לעדות", ומשמע דאפילו לאיים למסור ממונו גם כן אסור".

[אמנם אנכי הקטן לא זכיתי להבין שתי ראיות אלו שהביא מלשון הרמ"א והשו"ע, שהרי תרוויהו כתבו שכל האיסור לאיים לבית משפט הינו רק בפרהסיא, ואם כן מנליה להוכיח מהתם שישנו איסור לשלוח מכתב איום גם בצינעא. וצ"ע].

וסיים הרב שם בעצה פשוטה שלשיטתו פותרת את הבעיה, וז"ל "ואם בכל זאת רוצה לאיים עליו באופן המותר, עצתי שישלח לו מכתב ובו הנוסח "שאפעל בכל הכוחות והאפשרויות העומדים לרשותי", וזה ודאי שנוסח זה אינו כולל ערכאות שאסורים על פי דין תורה ואינם עומדים לרשותו". עכ"ל.

כמו כן העלו לאסור בשו"ת וילן בעמק חו"מ (חלק א סי' ו) משנת יהושע חילו חו"מ (סי' ח) וקובץ תל תלפיות (חלק סב עמ' ריג) בשם הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א. וכן שמעתי מהרה"ג צבי שפיץ שליט"א.

דוחה הראיה מלשון השו"ע והרמ"א שהאיסור רק ברבים

לעיל הבאנו שתי ראיות לכאורה מלשון השו"ע והרמ"א, להתיר לשלוח לנתבע מכתב איום לבית משפט, הואיל והמכתב נשלח בצנעה ולא בפרהסיא. חדא, מלשון השו"ע לקמן (סי' לד סעיף כ) הוכחנו שרק כאשר איים עליו בפני רבים ישנו איסור מוסר, ותרתי מלשון הרמ"א לקמן (סי' שפח סעיף ח) שכל האיסור באיום למסור שפסול לעדות מיירי רק כשאיים בפרהסיא.  

אולם לאור כל הראיות המוצקות שהביאו רוב האחרונים לאסור לשלוח מכתב איום לבית משפט, ניתן לדחות שתי ראיות אלו בתרי אנפי, וכדלהלן.

חדא, דאיכא למימר דכל מה שכתבו השו"ע והרמ"א שהאיסור מוסר באיום רק ברבים היינו בדיעבד כלפיי איסור מוסר, אולם לעולם אימא לך שלכתחילה ישנו איסור באיום גם בצינעא במכתב איום וכלשון המדרש תנחומא שציטטנו לעיל "שאסור לישראל לומר לגוי לך עמי לערכאות שלכם שהוא עובר בלאו שנאמר "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" (תהלים פרק קמז, כ).

תרתי, דאיכא למימר דכל מה שכתבו השו"ע והרמ"א שהאיסור מוסר באיום רק ברבים, מיירי רק לענין דיעבד כלפיי להיפסל לעדות דבעינן עזות פנים ברבים. אולם לעולם אימא לך שגם בצינעא במכתב איום ישנו איסור לייקר שם עבודה זרה, וכמו שכתב בשמרו משפט בשם הגריש"א זצוק"ל שהביא להלכה את מה שכתב רש"י בפרשת משפטים (פרק כא פס' א) "המביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה שנאמר (דברים פרק לב פס' לא) "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים" כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם".

לסיכום הדברים נמצאנו למדים, דישנם שלושה איסורים לדן שלא לפי חוקי התורה, איסור ראשון מדין לא הבא מכלל עשה שכתוב בתורה בפרשת משפטים (פרק כא פס' א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ופירש רש"י שם "לפניהם - ולא לפני גוים". איסור שני, מדין חילול ה'. איסור שלישי מדין גזל, שעלול להוציא כסף או כל תביעה אחרת שאינה לפי דין התורה. עוד למדנו, כי בספר קול שמחה כתב שסגולת המשפט הינה רק על פי חכמת התורה הצרופה מסיני. וכן למדנו, כי בשו"ת וישא יוסף וכן באשרי האיש כתבו בשם מרן הגריש"א, שמותר לאיים לבית משפט בכדי שיסכים להגיע לבית דין רבני, וכן כתב במעיין אומר וכן דעת הגאון רבי אשר וייס שליט"א. והבאנו לכך כמה ראיות לכאורה להתיר מהשלחן ערוך והרמ"א. אולם מאידך רוב האחרונים הביאו ראיות חזקות לאסור, וכן הוכיח בעליל בשו"ת שערי שלמה, וכן כתב בשו"ת שמרו משפט בשם הגריש"א, ועוד אחרונים רבים. עוד למדנו, שיש לדחות בתרי אנפי את הראיות שהבאנו לעיל להתיר מלשון השו"ע והרמ"א.

המורם מכל האמור: 

אודות תובע שדרש כסף מהנתבע אך הלה סירב לשלמו ורצונו לשלוח לו מכתב התראה ואיום מעורך דין שאם לא ישלם אזי יתבענו בבית משפט אזרחי, דפליגי בכך האחרונים. דמחד גיסא, בשו"ת וישא יוסף (חו"מ סי' כ) וכן באשרי האיש (חו"מ עמ' לה) הביאו בשם מרן הגריש"א זצוק"ל להתיר זאת בתנאי שמטרת האיום כדי שיבא לבית דין רבני, הואיל ואין זה אלא דיבורא בעלמא ולא מעשה של תביעה שפסק בשו"ע לאסור. והביא ראיה לכך משו"ת מהרי"ל דיסקין (חלק א - רשימות קצרות בחו"מ אות יז) שהתיר זאת הואיל ואין זה אלא דיבורא בעלמא. וכן כתב במעין אומר (חלק י סי' כג) בשם מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל.

לעומת זאת רוב האחרונים פסקו לאסור לאיים בתביעה לבית משפט. דהנה בשו"ת שערי שלמה (חו"מ חלק א סי' ד) פסק לאסור והביא ראיה מפורשת ממדרש תנחומא פרשת שופטים (פרק טז פס' יח), ואף דחה את הראיה משו"ת מהרי"ל דיסקין הנ"ל. וכן בשו"ת שמרו משפט (חלק ה' סי' כג) הביא איפכא בשם מרן הגריש"א זצוק"ל לאסור לאיים, כיון שגם בדיבור מייקר בכך את ערכאותיהם, ולכן יש להתיר רק בנוסח "אם לא תתייחס לתביעתי אתבע אותך בדין ובמשפט". 

כמו כן הביאו בקובץ הישר והטוב (ח"ד עמ' נד) בשם הרה"ג יהודה סילמן שליט"א, להתיר רק בנוסח "אפעל בכל כוחות והאפשרויות העומדות לרשותי". וכן העלו בשו"ת וילן בעמק חו"מ (חלק א סי' ו) משנת יהושע חילו חו"מ (סי' ח) וקובץ תל תלפיות (חלק סב עמ' ריג) בשם הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א. וכן שמעתי מהרה"ג צבי שפיץ שליט"א. וכן נראה להלכה.

לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים

ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179

מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.