אלו נזקים מותר לתבוע את הביטוח?

מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.

שאלה:

ראובן הזיק בתאונת דרכים לגופו של שמעון וכן לרכבו באופן שהמזיק פטור בדין תורה וכגון שהזיקו בגרמא שחייב רק בדיני שמים כמבואר בשו"ע במקומות רבים, האם אסור לשמעון לתבוע את ביטוח החובה וכן את הביטוח צד ג' של המזיק בבית משפט אזרחי וכדפסק לאסור בשו"ע כאן (סי' כו סעיף א'), או שמא יש להתיר אף על פי שגורם לראובן לשלם השתתפות עצמית וכן העלאת הפרמיה החודשית שמדין תורה פטור.

תשובה:

מותר לשמעון לתבוע את ביטוח החובה של ראובן, הואיל והחוק מחייב לעשותו נחשב שירד לכביש על דעת החוק. אולם לגבי רכבו של שמעון שנחשב לממונו שהוזק בגרמא, בשו"ת שמרו משפט (ח"ב סי' פא) כתב שבאופן זה אסור לניזק לתבוע את הביטוח צד ג' הואיל ומדין תורה המזיק פטור ובתביעתו גורם לו לשלם השתתפות עצמית והעלאת הפרמיה שלא כדין. אך בספר פתחי חושן נזיקין (פרק י' הערה מו) כתב שמותר לניזק לתבוע הכל מחברת הביטוח, הואיל ומציל את שלו כלומר את תשלומי נזקו. עיי"ש. אמנם הארכנו בתשובה שטעמו צ"ע.

לכן נראה כמש"כ בתשובות והנהגות (ח"ג סי' תמד) שחייבים לתובעה תחילה בבית דין רבני ולאחר שתסרב חברת הביטוח להגיע יקבל היתר לתבוע הכל בבית משפט, הואיל ועל דעת כן ירד כל נהג לכביש כשעשה ביטוח צד ג' שיוכלו הניזוקים ממנו לתבוע את הביטוח שלו. וכעין זה פסקו גם בדרכי חושן קונטרס דיני ערכאות (עמ' רצז) ובקובץ הישר והטוב (חלק ט' עמ' ס). אמנם נראה להוסיף את דברי שו"ת מהר"ם מבריסק (ח"א סי' ט'), שצריך היתר מפורש מבית הדין גם לתבוע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וכו'.

לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים

ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179

מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.

ענף א

אסור לתבוע בבית משפט אזרחי

טרם נדון בשאלה מורכבת זו, חשוב לציין דבר מוסכם בין כל הפוסקים שאסור לתבוע כסף בבית משפט אזרחי בזמנינו בכל אופן שהנתבע מוכן לדון בדין תורה כדין בני ישראל הכשרים, וכדלהלן.

דהנה מרן בשלחן ערוך כאן (סי' כו סעיף א') פסק שאסור לדון בפני דיינים גוים, וז"ל "אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם אפילו בדין שדנים בדיני ישראל ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם אסור. וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום", והוסיף הרמ"א על זה "ויש ביד בית דין לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד העובדי כוכבים מעל חבירו וכן היו מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עובדי כוכבים, ואפילו אינו דן לפני עובדי כוכבים רק שכופהו על ידי עובדי כוכבים שיעמוד עמו לדין ישראל ראוי למתחו על העמוד".

אמנם הגאון רבי שלמה זעפרני שליט"א בשו"ת שמרו משפט (ח"ב סי' פא) הביא להקת אחרונים שהסכימו פה אחד, שאסור לתבוע בבית משפט אזרחי אף על פי שהשופטים שם הינם בעצם יהודים הואיל ולצערנו דינם והכרעתם אינה על פי אדני וחוקי התורה הקדושה, ולכן לא שייך בהם דינא דמלכותא דינא בזמן שקובעים חוקים בל ידעום היפך דיני התורה. וכן פסקו מרן החזון איש סנהדרין (סי' טו סק"ד) הגאון רבי צבי פסח פרנק הו"ד בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' פב) שו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' סה) הגרי"א הלוי הרצוג במאמר התורה והמדינה (כרך ז' עמ' ט-י) ועוד אחרונים רבים.

וכתב בציץ אליעזר (שם) שיש להתבונן בשורש דין זה של השלחן ערוך, שכל הבא לדון בפני שופטים בבית משפט של גויים הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום.

דהנה מובא בתורה הקדושה פרשת משפטים (פרק כא פסוק א') "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", וכתב על זה רש"י "לפניהם - ולא לפני גויים ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גויים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים פרק לב פס' לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם שהמביא דיני ישראל בפני גויים מחלל את השם ומייקר שם האלילים להחשיבם".

וסיים בציץ אליעזר, שכל הדברים הללו נאמרו גם על יהודי ששופט יהודים הבאים לפניו על פי דיני הגויים שלא על פי דיני התורה הקדושה, שבודאי שופט זה הינו בכלל רשע ומרים יד בתורת משה. ויודגש כי יהודי זה הינו גרוע מגוי, הואיל והגוי אינו מצווה לדון דוקא בדיני ישראל אבל יהודי זה אף על פי שחטא ישראל הוא ועדיין מצווה על כל דיני התורה. והטעם פשוט, שהרי בישראל אפילו המלך בעצמו מוזהר לשמור ולקיים כל דברי התורה, וממילא אין דבר בעולם שיצא חס ושלום ממסגרת התורה הכתובה והמסורה לנו מסיני. עיי"ש.

מותר לתבוע את ביטוח החובה של המזיק

הנה אף על פי שאסור לתבוע בבית משפט אזרחי אדם המוכן לבא לדין תורה כבני ישראל הכשרים, מכל מקום התירו הפוסקים לתבוע את ביטוח החובה של המזיק בתאונת דרכים בכל אופן שגרם נזק לגופו של הניזק, וכדלהלן.

דכתב בשמרו משפט (שם), במקרה וקרתה תאונת דרכים רח"ל שהמזיק פגע בגופו של הניזק באופן שבדין תורה פטור כגון בגרמא או על ידי קטן או על ידי בור שפטור על כלים, מותר בזה לכו"ע לתבוע את חברת הביטוח של המזיק. והוסיף, שאף על פי שבתביעתו זו יחייב את המזיק לשלם השתתפות עצמית ובנוסף גם העלאת הפרמיה שלו באופן קבוע לתקופה ארוכה, אין בכך בכדי לגרום לניזק הפסד.

הטעם להתיר בזה הואיל והחוק במדינה מחייב כל נהג העולה לכביש לעשות מיידית ביטוח חובה, וז"ל "לעומת זאת בפגיעה גופנית שקיים ביטוח חובה לכל נוהג יש לומר דחייב הפוגע לשלם גם במקום שאין כללי התשלום תואמים את תשלום דין תורה. וזאת מטעם שביטוח חובה נעשה לטובתו של הנפגע ומחובתו של הנוהג ברכב, ומבלעדי זה אסור לו לרדת לכביש. נמצא שכשמבצע ביטוח חובה הוי ליה קנין התחייבות לשלם לנפגע על פי כללי הביטוח".

בראייתו של השמרו משפט בביטוח חובה

הנה סיים בשמרו משפט (שם) בראיה להתיר לתבוע את הביטוח חובה של המזיק לגופו של הניזוק על פי דברי האחרונים במתחייב לדון כדיני הגויים, וכדלהלן.

דבתחילה הביא דעת הסמ"ע (סי' כו ס"ק יא, ובסי' סא ס"ק יד) שאפשר לעשות קנין לדון כדין ערכאות של גוים. משא"כ לדעת הגאון טורי זהב (סי' כו ס"ג, וסי' סא ס"ו) והגר"א (סי' סא ס"ק כג) קנין זה בטל, מכיון דהוי ליה כמתנה על מה שכתוב בתורה בהתחייבותו לדון בערכאות של גויים ואויבנו פלילים.

וכתב על זה בשמרו משפט, וז"ל "אבל במתחייב לדון אצל דייני ישראל כדיני עכו"ם לכולי עלמא מהני, וכדין תנאי שבממון דתנאו קיים. עיין אורים ותומים (סי' כו סק"י) נתיבות המשפט חידושים שם (סק"י) וברכי יוסף (סי' כו). וכל זה מטעם קנין התחייבות ממונית דבדבר שבממון מהני ביה קנין התחייבות. ואף בנדון דידן שמוטל ביטוח חובה על הנוהג ברכב, הוי ליה קנין התחייבות ממונית לשלם לנפגע בחבלה על פי כללי הביטוח. וכן פסק הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו תשובות והנהגות (ח"ג סי' תמד)". עכ"ל.

המוקשה בטעמו של השמרו משפט

לאחר עיון רב נראה שראיה זו של השמרו משפט לכאורה צ"ע הואיל ומבואר בכל הפוסקים דלא כדבריו, וכמו כן בשו"ת תשובות והנהגות כתב להתיר מטעם אחר, וכדלהלן.

דהנה בשמרו משפט כתב שלדעת הסמ"ע שני בעלי דין יכולים לעשות קנין לדון בפני דייני גוים, ואילו לדעת הטורי זהב והגר"א אין לקנין זה תוקף נגד דין תורה. והוסיף השמרו משפט, שמוכח מנתיבות המשפט חידושים (סי' כו סק"י) ועוד אחרונים דלכולי עלמא אפשר לעשות קנין התחייבות לדון על פי דיני הגויים בפני דייני ישראל, ולכן הכא נמי בביטוח החובה שמוטל על כולם נחשב קנין התחייבות לשלם לנפגע על פי כללי הביטוח.

אולם ביאורו זה בדברי האחרונים לכאורה נסתר מכל הפוסקים שנציין לקמן. ראשית, נראה שנחלקו האחרונים בביאור דברי הסמ"ע הללו. דהנה נתיבות המשפט שציין השמרו משפט ביאר בדעת הסמ"ע, שלא מועיל קנין לדון בפני שופטים בערכאות אלא רק בפני דייני ישראל על פי חוקי הגוים, וז"ל "ודוקא אם אין להמלוה זכות בזה לא חל על זה הקנין דהוה ליה קנין דברים, אבל אם יש למלוה זכות אין בידו כח לחזור בו דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו לא על אותו זכות שקיבל עליו לדון לפני דייני עכו"ם ודייני ישראל ידונו זכות בזה. סמ"ע (סקי"א). ועיין לקמן סי' סא בסמ"ע שם (סקי"ד)".

אלמא מוכח להדיא מדבריו, שכל מה שהתיר הסמ"ע הינו רק בפני דייני ישראל על פי חוקי הגוים, ודלא כביאור השמרו משפט בדברי הנתיבות בהבנת הסמ"ע שמועיל הקנין לדון בפני שופטים גויים ממש. איברא, דמדברי הטורי זהב שם (סעיף ג') נראה שהבין בדעת הסמ"ע שמועיל קנין בפני שופטים גוים ממש, וז"ל "תמהני על פה קדוש בעל הסמ"ע במה שכתב בזה (ס"ק יא) דמשמע מתשובת הרא"ש שאם כתב בפירוש שמחייב נפשו לדון בפני גוים חייב לדון בפניהם, והא כתב בהדיא בכלל סח (סי' יג) וכיוצא בזה דנתי על מה שנהגו לכתוב בשטרות בין בדין ישראל בין בדין אומות, והא דכתב בשטרות בין בדין גוים, נ"ל שלא בא לעבור על דין תורה אלא כגון שהוא אלם כו'. מבואר לך דמה שכתב הרא"ש כאן שאין הכונה כו', לא בא לומר שאם כונתו מפורשת בענין אחר דאזלינן בתר דעתיה כמו שהבין בעל הסמ"ע, דזה ודאי שאין הבית דין מניחין לילך אל גוים, אלא הרא"ש אמר דבלשון שכתב בשטר לדון בדיני גוים, אין בכלל זה שתהיה עבירה בדבר כגון שלא ישמט, וא"כ תקשה לך וכי כולי עלמא רשיעי נינהו שיכתבו לשון שהוא עבירה. לזה תירץ אלא הכונה שאם הוא אלם וכו'. וזהו גם כן ביאור דברי הרא"ש בתשובה שהביא הטור (סי' סא סעיף י') שכתב, והא דכותבין בשטרות בין בדיני גוים וכו' רצונו לומר ואם תקשה לך ממנהג העולם שכותבין לשון זה בשטרות לזה תירץ שכונתם בדרך שאין בו עבירה, ונמצא שאם ימצא אחד שכונתו ממש לעקור דין תורה אין שומעין לו. ומה שכתב הסמ"ע (סקי"א) בפירוש דברי הר"ן דמיירי בדרך שאין בו זכות בדיני גוים, הוא תמוה וא"א לאומרו דאטו ברשיעי עסקינן שילך לפני עכו"ם במקום שאין בו ריוח וכי יצטרך הר"ן לכתוב דבר זה בתשובה ומשום הכי צדקו דברי המחבר בזה שלא חילק כאן כמו שעלה על דעת הסמ"ע, וצ"ע".

לפיכך יש להקשות על דברי השמרו משפט, כיצד כתב בפשיטות שלדעת הסמ"ע מועיל קנין לדון בפני שופטים גוים, בו בזמן שביאור זה בדברי הסמ"ע הינו אך ורק לדעת הטורי זהב ואילו נתיבות המשפט פליג ולכן ביארו שהקנין מועיל לדון רק בפני דייני ישראל הכשרים שידונו לפי דיני הגוים. יתירה מכך, הרי גם בשו"ת תשובות והנהגות שציין אליו השמרו משפט כתב להדיא שלדעת הסמ"ע מועיל קנין התחייבות לדון רק בפני דייני ישראל על פי חוקי הגוים, אך מעולם לא חידש שגם מועיל לדון ישירות בפני שופטים גוים.

שנית יש להקשות, היאך כתב השמרו משפט שלכל האחרונים מועיל הקנין לדון בפני דייני ישראל על פי חוקי הגוים בו בזמן שאותו טורי זהב שם (סעיף ג') כתב להדיא שגם זה לא מועיל, וז"ל "ועוד נראה לי, דאפילו אם רוצה זה שידונו לו ישראל באותו זכות שיש לו בדיני גוים אין שומעין לו דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה, דהא כתב הרא"ש בתשובה כאן שאין הכונה שלא ישמט שהוא כנגד דין תורה משמע שגם בית דין ישראל לא ידונו לו בזה בדין עכו"ם כנלע"ד ברור ונכון".

שלישית, גם המקורות שציין השמרו משפט לאורים ותומים (סי' כו סק"י) וברכי יוסף (סי' כו) מעולם לא כתבו שכל האחרונים מודו שמועיל קנין לדון בפני דייני ישראל על פי חוקי הגוים, אלא אדרבה הברכי יוסף הביא את סוף דברי הטורי זהב שיש לאסור אפילו לדון בפני דייני ישראל לפי דיני הגוים.

רביעית, גם בשו"ת תשובות והנהגות שציין אליו השמרו משפט לא כתב להתיר לתבוע את חברת הביטוח על פי דברי נתיבות המשפט והאורים ותומים. אלא פסק בזה הגבלה חמורה, שיתבעם תחילה בפני דייני ישראל וכשלא יבואו יקבל היתר לתובעם בבית המשפט וגם לאחר בית המשפט יחזור לבית הדין והם יקבעו הסכום הסופי. אך גם זה הוקשה לו שהרי נמצא שדייני ישראל דנים באותו זכות שזכה לפני שופטים גוים, ורק על זה תירץ על פי הסמ"ע (סי' סא ס"ק יד) שבאופן שקיבל על עצמו קנין התחייבות לדון כדיני הגוים אין איסור. וצ"ע.

טעם נוסף להתיר לתבוע את ביטוח החובה

טעם נוסף להתיר לתבוע את ביטוח החובה של המזיק בכל אופן מצאנו בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' תמד), וכדלהלן.

דכתב שם, דהנה מבואר ברמ"א בחושן משפט (סי' א' סעיף ב') שבזמן הזה שאין דנין דיני חבלות לכן אפילו שבת וריפוי אין דנים. אמנם חברת הביטוח עדיין מתחייבת לשלם סכום גבוה מאוד כפי שפוסקים בערכאות, וכל מבוטח משלם דמי ביטוח אדעתא דהכי. ולכן הואיל ואנו נוהגים לפייס הנחבל בסכום הנראה לבית דין כמבואר ברמ"א (שם), לכן מסתברא שכאן ראוי לחייב בסכום הגבוה כפי שרגילים לשלם על פי ערכאות, דאדעתא דהכי הם משלמים ומקבלים דמי ביטוח.

והוסיף הרב שם, וז"ל "ואנו מחייבים את חברת הביטוח לשלם לא מדין חמשה דברים דחבלה שאין דנין בזמן הזה, אלא שהנחבל דורש בצדק לקבל סכום גבוה להתפייס שהרי החובל לא מפסיד, ומצד חברת ביטוח הלא אדעתא דהכי התחייבו תמורת הכסף שמקבלים מידי חודש בחדשו. ועל כרחך דמי חבלה ופיוס לנחבל הוא כפי מה שרגילים חברות הביטוח לשלם, והכא דחברת הביטוח משלמת אין החובל מפסיד כסף רב. ועל כן נראה דמצד היושר והצדק יש לשלם לו כפי המקובל מה שחברת הביטוח משלמין, וחברת הביטוח חייבת לשלם לו מדינא כיון דאדעתא דסכומים כאלו התחייבו כתמורה לתשלום חודשי שמקבלים". עיי"ש באריכות.

ביאור דבריו עד כה, שאחריותה ותפקידה של חברת הביטוח הינו שלמבוטח לא יגרם הפסד ממוני ועל כן אם הוא יחבול או יזיק לאחרים תהיה היא מחויבת לשלם ולפצות את הנחבל או הניזק. והגם שבזמן הזה שאין דנין דיני חבלות מכל מקום הרי מבואר ברמ"א שעל פי דין תורה אפילו שבת ורפוי אין דנין, ואף על פי כן חברת ביטוח מתחייבת לשלם סכום גבוה מאד כפי שפוסקים בערכאות וכל מבוטח משלם דמי ביטוח אדעתא דהכי. ולפיכך נראה, שהואיל ואנו נוהגין לפייס הנחבל בסכום הנראה לבית דין כמבואר ברמ"א שם מסתברא שכאן ראוי לחייב בסכום הגבוה כפי שרגילים לשלם על פי ערכאות, דאדעתא דהכי הם משלמין ומקבלין דמי ביטוח. ואנו מחייבין לשלם לא מדין חמשה דברים דחבלה שאין דנין בזמן הזה, אלא שהנחבל דורש בצדק לקבל סכום גבוה להתפייס שהרי החובל לא מפסיד, ומצד חברת ביטוח הרי אדעתא דהכי התחייבו תמורת הכסף שמקבלים מידי חודש בחדשו, ועל כן דמי חבלה ופיוס לנחבל הוא כפי מה שרגילים חברות הביטוח לשלם. וכאן שחברת הביטוח משלמת אין החובל מפסיד לשלם כסף רב, ועל כן נראה שמצד היושר והצדק יש לשלם לו כפי המקובל מה שחברת ביטוח משלמת, וחברת הביטוח חייבים לשלם לו מדינא כיון דאדעתא דסכומים כאלו התחייבו כתמורה למעות שמקבלים.

וסיים שם בטעם נוסף להתיר, וז"ל "ויש להוסיף עוד על פי שיטת הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (פ"ה הל' ו') שנזק וצער דינם כקנס והמודה בהם פטור, וביאורו נראה שבעצם אין שיעור לסכום שראוי לשלם עבור נזק וצער רק שפוטר עצמו בשיעור מסוים כדין תורה, והואיל ואינם תמורה ממש נקראים קנס ולא ממון. ולפי זה כאן שיכולים לחייב החובל יותר ולא יפסיד ראוי לחייבו, ודוקא בזה יתפייס הנחבל שהרי אמרו בס"פ החובל דאף על פי שנותן המזיק לניזק חמשה דברים מכל מקום אין נמחל לו עד שיפייסנו, ולכן יש לחייבו בפיוס ממון אם אין לחובל הפסד ממון מזה, וחברת ביטוח אדעתא דהכי קיבלו דמי ביטוח ושוה להם לשלם במקרים כאלו כפי פסק הערכאות". עכ"ל.

אין היתר לתבוע ביטוח צד ג' על סמך דינא דמלכותא

עד כה כתבנו להתיר למי שניזק בגופו לתבוע את חברת ביטוח החובה של המזיק, אפילו באופנים שבדין תורה המזיקו פטור. אולם כעת יש לדון במי שהזיק לרכבו של פלוני באופן שבדין תורה פטור, כגון בגרמא או במזיק של בור שפטור על נזקי כלים האם מותר לניזק לתבוע את ביטוח צד ג' של המזיקו, וכדלהלן.

דהנה ניתן לומר שני טעמים, מדוע אין לניזק זה היתר לתבוע את הביטוח צד ג' של המזיק על סמך דינא דמלכותא דינא המתיר לניזק לתבוע בכל אופן את המזיקו.

ראשית, הנה באקדמות מילין לספר זה הבאנו דכל הפוסקים מודים דדינא דמלכותא אינו יכול לעקור את מוסר התורה הקדושה ויסודותיה הברורים. וכן כולם מודים למה שכתב בפתחי חושן שכירות (פ"ז הערה יז) ועוד אחרונים רבים, שיש תוקף לחוקים שהפכו למנהג בין מוכרים קונים שותפים סוחרים וכן פועלים הואיל ועל דעת כן נסתחרו, וכמו כן יש תוקף לכל חוקי התנועה בכביש הואיל ואין אפשרות קיום בלעדיהם וכדומה.

אולם נחלקו האחרונים במקרים שהחוק לא הפך למנהג בארץ ישראל, אך מאידך גיסא אינו נוגד למוסר התורה הקדושה ויסודותיה הברורים.

דהנה לדעת מרן החזון איש והגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל שהובאו בספר דרכי משפט-שכנים (עמ' ריד), אין דינא דמלכותא בארץ ישראל וכשיטת הר"ן נדרים (כח.) ובפרט לא בשלטון הנוכחי שראשיו אינם שומרים תורה ומצוות ורצונם לעקור את הדת מהשורש כדי שנהיה עם חופשי בארצנו. ואילו לדעת הגריש"א זצוק"ל שהובאה בפסקי דינים רבניים (ח"ו עמ' 376) מאחר שזו מחלוקת ראשונים הוי ספיקא דדינא, ולכן במקום שיש צד להחמיר יש לנקוט לחומרא וכגון שלא לקנות מהוצאה לפועל שמא אין דינא דמלכותא בארץ ישראל. משא"כ לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' סד) שו"ת ישכיל עבדי (ח"ו סי' כח) ועוד רבים, הלכה כהרמב"ם דדינא דמלכותא דינא נאמר גם בארץ ישראל וכן שנאמר דין זה גם בימינו.

לאור מחלוקת זו ושנשאר הדבר בספיקא דדינא בין גדולי האחרונים האם דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל אם לאו, ממילא מצד זה אי אפשר להתיר בשופי לתבוע את הביטוח צד ג' אפילו בנזקים שבדין תורה המזיקו פטור.

טעם נוסף שאין לסמוך בזה על דינא דמלכותא דינא

טעם נוסף שאין להתיר לתבוע ביטוח צד ג' על סמך דינא דמלכותא דינא, הואיל ויש ראשנים שכתבו שדין זה שייך רק בדברים שנוגעים למלכות כגביית מיסים וכו', כדלהלן.

הנה מפורסמת מחלוקת הראשונים שהביא הרמ"א (סי' שסט סעיף ח') האם דינא דמלכותא דינא רק בדברים הנוגעים לענייני המלכות, וז"ל "יש אומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במיסים ומכסים התלויים בקרקע כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה אבל בשאר דברים לא, ויש חולקים וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא".

כמו כן מרן בבית יוסף (ר"ס סח) הביא מחלוקת זו, שלדעת הרמב"ם ורוב הגאונים לא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במה שהוא תועלת המלך בענייני מיסים שלו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין, ושהרשב"א מצא בתשובה להרי"ף כדברי הרמב"ם. וכן דעת מרן בשלחן ערוך שם (סי' סח) שרק בדברים שיש בהם טובת המלכות כגון מיסים וכדומה דינא דמלכותא דינא, ולא בדברים הנוגעים בין אדם לחבירו בלבד כגון דיני נזיקין וכו'. אולם לדעת הראב"ד ועוד ראשונים, גם בדברים שבין אדם לחבירו דינא דמלכותא דינא.

וכתב בש"ך (סי' עג ס"ק לט) לחדש, שגם לראשונים דדינא דמלכותא דינא גם בדברים שבין אדם לחבירו אין זה אלא באופן שלא נאמר בזה בדיני התורה להיפך, משא"כ באופן שנאמר בתורה במפורש אחרת לא שייך דינא דמלכותא דינא. עיי"ש.

אולם מרן החזון איש חחו"מ (ליקוטים סי' טז אות א') כתב לחלוק על הש"ך, וז"ל "ולשון הש"ך קשה לכוין שהרי אין חילוק בין דין מפורש לאינו מפורש שהכל מפורש בתורה, אלא שכן הוא הדין שאם משכנו סתם צריך בית דין לשקול את האומד עד כמה מחל לו שלא יתבענו ודינא דמלכותא מכריע את האומד, וכיון דמורגל אצלנו דינא דמלכותא דינא אף שזה רק בתנאים מיוחדים מכל מקום זה משפיע על בני אדם לסמוך בסתמא על שיעור שהם דנים, וזו כוונת הראב"ד בש"ך (ס"ק לו) ונמצא דאנו דנים בדיננו ולא בדיניהם".

וביאור דבריו, שאין לנו לחלק בדינא דמלכותא דינא האם מתנגש עם דין מפורש שבתורה אם לאו הואיל ולאותם ראשונים אין זה נגד דין התורה, אלא אדרבה כך הוא דין התורה ממש שבמקום שיש לנו ספק באומדן דעת של בני אדם יש לנו ללכת אחרי דין המלכות בכדי לשער מה היא אומדן הדעת של בני אדם. עיי"ש.

כד נדייק בדבריו נוכל ללמוד לנדון דידן, שלפי הראשונים דדינא דמלכותא דינא רק בדברים שנוגעים למיסים ממילא אין היתר לתבוע את הביטוח בנזקים שמהתורה פטור מהם המזיק. וגם לשיטת הראב"ד ודעימיה שבכל דבר דינא דמלכותא דינא, מכל מקום נחלקו האחרונים בהבנת דבריו. ולכן אף על גב דנראה דלביאור החזון איש בשיטת הראב"ד, יהיה מותר לתבוע את הביטוח בנזקי גרמא הואיל והכא נמי דין המלכות לפרש את האומדן דעת של בני אדם כשיורדים לכביש, מכל מקום זהו ספיקא דדינא הואיל ולביאור הש"ך אין לילך אחרי דין המלכות באופן שמפורש בתורה להיפוך. ודו"ק.

ענף ב

בדעת האוסרים לתבוע ביטוח צד ג' כשהמזיק פטור בדין תורה

הנה מצאנו מחלוקת בין אחרוני זמנינו, באדם שנסע ברכבו ועשה תאונה והזיק לרכב אחר באופן שהמזיק פטור בדין תורה כגון שהזיקו בגרמא או על ידי קטן או על ידי בור שפטור על כלים וכו'. האם מותר לניזק לתבוע את חברת הביטוח צד שלישי של המזיק, או שמא אסור מחמת שיש לדון את מפעיל הביטוח כדין מוסר המזיקו בגרמי שמתחייב לשלם בגין פתחון פיו השתתפות עצמית והעלאת הפרימיה, וכדלהלן.

נפתח כעת בדעת השמרו משפט (ח"ב סי' פא), שבתחילה הביא את פסק השו"ע (סי' שפח סעיף ב') בדינו של המוסר את פלוני לגויים שלא כדין שחייב לשלם לנמסר את כל הנזק שגרם במעשיו, וז"ל "המוסר ממון בידי אנס בין אנס עובד כוכבים בין אנס ישראל חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד ואם מת גובים מיורשיו כשאר כל המזיקים".

לאור פסק זה של השו"ע הביא בשם מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, שבמקרה של תאונת דרכים רח"ל יכול הניזק לתבוע את הנזקים לממונו, רק כאשר המזיק חייב בדין תורה. משא"כ בנזקים שהמזיק פטור בדין תורה, אסור למוסרו לביטוח שלו הואיל ועל ידי כך יחייבוהו לשלם הוצאות מיותרות שבדין תורה פטור עליהם. ועל כן על הניזק להתייעץ היטב עם רב פוסק מובהק טרם בואו לתבוע את הביטוח צד ג', בכדי שיבדוק האם בדין תורה באמת מותר לתבוע נזק כזה. אולם בנזקים לגופו, יכול לתבוע בכל אופן את הביטוח של המזיק.

וביאר בשמרו משפט את דברי מרן זצוק"ל, שרק ברופא שטיפל והזיק מותר לתבוע את הביטוח שלו בגין כל הנזקים אפילו שבדין תורה פטור, הואיל ונחשב כאילו שעשה הרופא תנאי שבממון עם כל המטופלים שאם יזיקם ישלם את כל הנזקים. אולם בנזקי ממון בתאונות דרכים לא שייך לומר כך, שהרי לא נעשה שום הסכם בין הנהג המזיק ברכב האחד לניזק השני. ולכן פסק הרב לחלק, שאם הנזק נעשה באופן שבדין תורה חייב המזיק פשיטא שיכול הנתבע לתבוע את הביטוח צד ג' של המזיק, אולם באופן שבדין תורה פטור כבגרמא או על ידי קטן או על ידי בור שפטור על כלים וכדומה אין היתר לתבוע את הביטוח צד ג' שלו.

ביתר עומק ניתן לומר, שהרי את הביטוח צד ג' עושה המבוטח לטובת עצמו במידה ואכן יחויב לשלם על פי דין תורה, והראיה הפשוטה לכך שהרי ביטוח זה אינו חובה. ולכן באופן שפטור בדין תורה ואינו צריך את הביטוח בכדי להיפטר אלא הינו פטור ועומד, ממילא אי אפשר לחייבו לשלם את הכסף של ההשתתפות עצמית וכן תוספת בפרימיות של הביטוח, דהוי גזל גמור שמשלם יותר ממה שהזיק והמוסרו חייב לשלם לו בדינא דגרמי.

אולם הוסיף שם ששוברו בצידו, שהעצה היעוצה במקרים אלו שאם יש לניזק נזק גדול לממונו יוכל לתבוע את הביטוח צד ג' של המזיק, ובמקביל להתחייב לשלם למזיק את כל ההשתתפות עצמית וכן את התוספת בפרימיות של הביטוח שתגרום תביעתו, שאז בהתחייבות זו נמצא שהשלים את הנזק שהתחייב בדינא דגרמי מחמת תביעתו. עיי"ש.

בדעת הפתחי חושן שמותר לתבוע ביטוח צד ג' בכל נזק

הנה מאידך גיסא, לדעת הפתחי חושן נזיקין (פרק י' הערה מו) מותר לתבוע את הביטוח צד ג' של המזיק בכל אופן אפילו שבדין תורה המזיק פטור, וכדלהלן.

דכתב שם, וז"ל "ענין ביטוח צד שלישי והיינו פיצוי למי שניזק על ידי המובטח ויתכן שיש קשר וחבות בין חברת הביטוח לנפגע ובפרט בתאונות דרכים שהוא על פי החוק, ובאופן זה נראה שיכול הניזק לתבוע ישר מחברת הביטוח. ובזה מסתבר שאף על פי שמקבל יותר מהמגיע לו על פי דין תורה, אינו צריך להחזיר למזיק ואף כשמדין תורה פטור מכל הנזק".

והוסיף שם, וז"ל "ואם יכול לקבל מחברת הביטוח אלא שעל ידי זה יגרם נזק למבוטח נראה שאינו צריך. ועיין פרק ד' בדין מוסר שנתכוין להציל את שלו".

אמנם עיינתי במה שסיים בפתחי חושן "ועיין פרק ד' בדין מוסר שנתכוין להציל את שלו", ומצאתי שבפרק ד' כתב בארוכה בדין כללי של מוסר שנתכוין להציל את שלו. וכנראה יסוד ההיתר שלו למסור את המזיק לחברת הביטוח צד ג' שלו, הואיל ואין כוונת הניזק בעצם לגרום נזק לזה שהזיק אותו אלא רק להציל את שלו ולהרוויח לעצמו שישלמו לו את הנזק. ומטעם זה, אף על פי שגורם למזיק להפסיד כסף שלא כדין בהשתתפות עצמית והעלאת הפרמיה מכל מקום מותר לתובעו.

ודומה למה שכתב שם בפרק ד' (סעיף יד), וז"ל "שנים שהיו מריבים על בעלות של קרקע או חפץ ועמד אחד מהם ומסרו לאנס מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמו שהיה ולסלק יד האנס ויעשו דין בישראל. ואם לא עשה כן, י"א שאין לו דין מוסר לחייבו על הפסד חבירו כיון שנתכוין להציל את שלו, וי"א שמכל מקום יש לו דין מוסר וחייב בכל הפסדו". עיי"ש בהערות בארוכה.

המוקשה בטעמו של הפתחי חושן להתיר

לעניות דעתי נראה שאף על פי שדינו של הפתחי חושן נכון להלכה ושכך גם המנהג מכל מקום טעמו צריך עיון, וכדלהלן.

ראשית, היאך כתב בפרק יא להתיר לתבוע את הביטוח צד ג' מחמת הדינים שכתב בפרק ד', בו בזמן שמפורש מכל הפוסקים שהביא איהו גופיה בפרק ד' שלכתחילה אסור לאדם למסור את השני אפילו כשמציל את שלו ממש ולכן גם מנדין אותו. ובנוסף לכך גם מרן בשלחן ערוך (סי' שפח סעיף ה') פסק להדיא שאסור למסור את השני אפילו כשמציל את שלו, וז"ל "בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על הקרקע או על מטלטלין זה אומר שלי וזה אומר שלי עמד אחר מהם ומסרה ביד אנס, מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסלק אנס מביניהם ויעשו דין בישראל". אלמא מוכח שודאי אסור לכתחילה לעשות כן, ואם כן מהיכי תיתי ללמוד משם להתיר לתבוע את הביטוח צד ג' של המזיק בגרמא וכו'.

שנית, יש להוסיף ולהקשות על הפתחי חושן גם ממה שהגיה הרמ"א שם על דברי השו"ע, וז"ל "מכל מקום אין לו דין מסור אף על פי שהפסיד חבירו על ידי זה הרבה, דלא מקרי מסור אלא במתכוין להזיק אבל לא במתכוין להוציא את שלו (תשובת מיימוני), ויש חולקין וסבירא להו דמקרי מסור וחייב לשלם לו כל הזיקו אם לא היה חבירו סרבן וכל שכן אם התרו בו תחילה שלא ידונו בפני אנסים ועבר שיש לו דין מסור (רא"ש)".

אלמא מוכח גם מדברי הרמ"א, שלכתחילה לכו"ע אסור למסור את ממון חבירו אפילו כשכוונתו רק להציל את שלו. אולם בדיעבד שכבר מסרו, לפי הדעה הראשונה שהובאה בסתם פסק שאין לו דין מוסר ופטור מלשלם על הנזק, אך בדעת היש אומרים כתב שחייב גם בזה לשלם את כל הנזק שגרם במסירתו. וצ"ע.

המוסר ממון חבירו חייב אפילו בכדי להציל את שלו

עוד נראה להוסיף ולהקשות על דברי הפתחי חושן הללו, במה שהתיר למסור את המזיק בגרמא לביטוח צד ג' בטענה שעושה להציל את שלו אף על פי שגורם נזק לחבירו שלא לפי ההלכה, וכדלהלן.

דהנה לעיל ציינו את דברי הרמ"א (סי' שפח סעיף ה') שהביא מחלוקת ראשונים האם המוסר את חבירו כדי להציל את שלו חייב לשלם. ופסק בזה בתשובת מהר"ם מלובלין (סי' כו) שהעיקר כהדעה הראשונה ברמ"א, דבכהאי גוונא בדיעבד שעשה האיסור ומסרו פטור המזיק הואיל והתכוין רק להציל את שלו.

אולם בש"ך שם (ס"ק כו) דחאו ופסק לעיקר כהיש חולקין שבדיעבד חייב לשלם לניזק, הואיל ואי אפשר לחלוק על מהר"ם בן ברוך שלא היה בדורו כמותו כדאיתא בפסקי מהרא"י (סי' קמב). ועוד, שהרי הסברא הראשונה היא רק סברת יחיד של רבי אליעזר מטולא במרדכי בבא קמא (ס"פ הגוזל בתרא), אולם במרדכי גופיה בבא קמא בפרק המניח (סי' לז) משמע שיש ראשונים שחלקו על דבריו.

דכתב שם, וז"ל "ומעשה היה בקולוניאה באחד שהפקיד אצל חבירו פקדון לימים כפר לו ולקח המפקיד את שלו בידי עובד כוכבים ומתוך כך העלילו את הנפקד והפסיד הרבה, ופסק הרב דאם היה אפשר למפקיד להציל את שלו בענין אחר חייב כמו היה לו לשומטו ולא שמטו וכן פירש רבינו יקר". והעולה מדבריו, שאם שומר כפר בפקדון שקיבל והלך המפקיד ומסר את ממונו של השומר, שחייב לשלם עבור הנזק שגרם לו בתנאי שיכל להציל את שלו מיד הנפקד באופן אחר. וכן כתב גם באגודה שם שכן פסקו הגדולים, וכן בדרכי משה מסיק כפוסקים אלו. וכמו כן כתב גם בים של שלמה בבא קמא פרק הגוזל בתרא (סי' מט) שאין נראין דברי רבי אליעזר מטולא לענין פטור ממון, וחלילה להורות כן שיבא כמה חילול השם מזה.

כמו כן פסק בשו"ת דברי חיים חו"מ (ח"ב סי' מה), אודות אחד שבנה בית סמוך לשכנו והלך חבירו ומסרו בידי הערכאות בטענה שלא נתכוין רק להוציא את ממונו. והשיב דזה פשוט שהדין עם הש"ך (סי' שפח ס"ק כו) שכתב באומר את שלי נתכוונתי להציל דחייב לשלם הזיקו, וכמו שפסק הרמ"א ז"ל בתשובה (סי' יז וסי' פו) למעשה וכמה גדולי האחרונים, והדין עמהם דאם לא כן לא שבקת חיי כידוע ודיין שלא דן כן עתיד ליתן את הדין. וביאר שם כמה ספיקות ובכמה אופנים מקרי מסור.

והוסיף שם, שלעומת זאת פשוט הדבר שכל שכוונתו להזיק אפילו יקחו מראובן ויתנו לשמעון חבירו או למי שהוא ישראל נקרא מסור, ואין נפקא מינה אם הוא מזיקו על ידי שיתנו לאחרים או שתיקחנו המלכות. ולכן פשוט גם כן, שאסור לשמעון למסור את חבירו בערכאות שיקחו מראובן ויתנו לו מה שאינו מגיע לו על פי התורה. והטעם בזה, שהרי אין ראובן חייב לו כלום על פי התורה, ואם רוצה להוציא ממנו הרי הוא בכלל מוסר ומוציא ממון על ידי אנס עכו"ם או ישראל ואין נפקא מינה בזה ולכו"ע דינו כמזיק. עיי"ש.

כשיטה זו יש להוכיח לאסור גם מדברי שלחן ערוך הרב בהלכות נזקי ממון (סעיף ה'), וז"ל "אם ממון חבירו מזיק את ממון שלו ואי אפשר לו להציל שלו אלא בנזק ממון חבירו מותר ואינו צריך להיות ניזוק מחבירו ולירד עמו לדין, ומכל מקום חייב למעט בנזק חבירו כל מה שאפשר. ואם אפשר לו להציל שלו בלא נזק חבירו על ידי טורח חייב לטרוח ולהציל לצאת ידי שמים אף על פי שהוא בענין שפטור על נזק זה בדיני אדם, כי זו מצות עשה לטרוח בגופו להציל ממון חבירו מהפסד ובכלל השבת אבידה היא כמו שנתבאר בהלכות מציאה".

אלמא מוכח מדברי קודשו, שכל מה שהתירו לאדם להזיק לממון חבירו כדי להציל את הממון שלו מיירי רק באופן שהנזק לחבירו באמת תועלתי וימנע ויסלק את הנזק לממון שלו, משא"כ באופן שהנזק כבר נגרם לניזק ואי אפשר למונעו אין מקום להתיר להזיק לממון חבירו. ולפי זה נלמד גם לנדון דידן, שהואיל ורכבו של הניזק כבר ניזוק ממילא אין להתיר לו לתבוע את הביטוח צד ג' בטענה שכוונתו להציל את שלו, הואיל והנזק כבר נעשה והתביעה לא תמנע שום נזק עתידי מלהיגרם. וצ"ע.

העיקר כטעמו של התשובות והנהגות להתיר

הנה אף על פי שטעמו של הפתחי חושן צ"ע וכן שאין היתר לתבוע את הביטוח צד ג' רק מחמת דדינא דמלכותא דינא, בכל זאת נראה להתיר לתבוע את הביטוח צד ג' בכל סוגי הנזיקין אפילו שבדין תורה פטור על פי מה שכתב בתשובות והנהגות (שם), וכדלהלן.

דכתב שם בסוף דבריו, וז"ל "אמנם מאידך יש לומר שכל הנוסע במכונית היום במדינה כאן אדעתא דהכי שאם יוזק או יזיק מקבלים מביטוח ואף שמעלים מעכשיו דמי ביטוח, על כן אין לו שום תביעה כלל דאדעתא דהכי נהג במכוניתו". עכ"ל.

נראה לבאר דבריו על פי מה שכתב בספר אוצר המשפט (ח"א עמ' תקטז) בשם הרה"ג יהודה סילמן שליט"א, וז"ל "יש להעיר באופן כללי היות והמשמעות ההלכתית שיש לחוקי המדינה היא רק אם בעקבות החוק מתחדש מנהג במדינה, אז הנוסח של החוק משנה לנו יותר מאשר פסיקה בבית משפט מחוזי, מפני שהחוק מתקבל בקרב תושבי המדינה תוך זמן קצר לחקיקתו עד שהוא הופך מהר מאוד להיות מנהג המדינה. לעומת פסיקה של שופט בבית משפט שיכול לבוא מחר שופט אחר ולומר אחרת, כך שלוקח הרבה יותר זמן עד שמתקבלת פסיקת שופט בקרב תושבי המדינה עד שהיא הופכת להיות מנהג המדינה".

עוד כתב שם (עמ' תקיט), וז"ל "הנה כל האמור [שנחלקו בדינא דמלכותא דינא] זה מבחינת החוק כשלעצמו, אולם אם בעקבות החוק התחדש מנהג במדינה יש לנהוג לפיו מצד שהוא מנהג המדינה". כלומר, שאם אנו באים להכריע מחמת דדינא דמלכותא דינא אזי נכנסים אנו בעוביין של כמה וכמה מחלוקות, אולם ישנם מקרים שדין המלכות כבר השתרש ואז יש לילך אחריו מחמת שנהפך למנהג גמור של המדינה.

לאור זאת ניתן לבאר את דברי התשובות והנהגות, שאם היינו אומרים שלא התפשט דין המלכות לתבוע את הביטוח צד ג', ממילא לא היה מקום להתיר לתבוע את הביטוח באופנים שבדין תורה פטור. והטעם לכך פשוט, הואיל ואי אפשר לעקור את כל דיני התורה. אולם מאחר והמציאות היא שתביעה זו התפשטה, וברור לכל נהג בכביש יודע שנוסע על דעת שאם יזיק יפעילו את הביטוח שלו ואם יוזק יפעיל הוא את הביטוח של המזיקו, לפיכך מותר לתבוע את הביטוח אפילו באופן שבדין תורה פטור.

להקת אחרונים שהתירו לתבוע בכל אופן

מצאנו כמה אחרונים נוספים שהתירו לתבוע את הביטוח צד ג' של המזיק בכל אופן אפילו שהמזיק פטור בדין תורה, כדלהלן.

דהנה גם הגאון רבי יהודה סילמן שליט"א בדרכי חושן (ח"ג קונטרס דיני ערכאות עמ' רצז) פסק להקל בכך, וז"ל "הנה כיון שהחוק מכיר בזכות תביעה ישירה של הניזק מהמבטח של המזיק, הרי במידה שאין החברה מוכנה לבא לדין תורה רשאי לתובעה בערכאות. ותביעה זו מותרת גם אם תגרור מצידה תביעה על המזיק אף שאינה מוצדקת בדין תורה, מפני שדומה למלוה שבא לתבוע מהלוה חוב שהוא חייב לו ואומר לו הלוה תדע לך שאם אשלם לך אשדוד אחר כך בנק כדי לפצות את עצמי. ואמנם יש בזה תנאי שהחברה יכולה לתבוע את המזיק בלא עזרה של הניזק, כגון שצריכים ממנו הרשאה מפני שאין לו רשות לעזור להם וכגון במשל הקודם, אינו רשאי לתת ללוה מפתח כדי שיוכל לשדוד. וכל זה רק כשתובעים את חברת הביטוח של הניזק, אבל כלפי החברה של המזיק ישנה התחייבות ישירה בין החברה למזיק ומכוחה אפשר לתבוע". עכ"ל.

כמו כן מובא בקונטרס הישר והטוב (ח"ט עמ' ס') תשובת הגאון רבי מנחם מנדל שפרן שליט"א, שמותר לתבוע את חברת הביטוח צד ג' בכל סוגי הנזקים, וכתב כמה טעמים ברורים לכך. עיי"ש.

בדעת התשובות והנהגות שצריך היתר מבית הדין

מאחר שהעלנו להתיר לתבוע את הביטוח צד ג' אפילו בנזקים שמדין תורה פטור עליהם, צריכים אנו לברר האם צריכים היתר מבית הדין בכדי לתבוע זאת, וכדלהלן.

דהנה מחד גיסא סיים בתשובות והנהגות (שם) שבכדי לתבוע את חברת הביטוח חובה וכן צד ג' צריכים לקבל היתר מבית הדין, וז"ל "מיהו למעשה קשה להתיר ללכת לערכאות שאיסורו חמור מאד, ובשו"ע חושן משפט (סי' כו) שהוא מחרף ומגדף ואפילו כשדנים כדיני ישראל ואפילו נתרצו הבעלי דינים לדון בפניהם ועיי"ש בביאור הגר"א בשם המדרש תנחומא שכופר בכך בהקב"ה ממש, ועל כן חייבין ללכת לדייני ישראל. אבל באופן שמנהלי החברה ודאי לא ילכו לבית דין לדון בדיני ישראל, יש להוסיף במכתב ההזמנה לערכאות "אם אין רצונם בבית דין". אכן נראה שאין לדיינים לקחת דוגמאות מפסק דינם ולקבוע אצלנו כן דגם זה דומה לאיסור ערכאות, על כן לדעתי יש להניזק או הנחבל לתבוע את המזיק או החובל והחברת ביטוח לבית דין ועל פיהם יקבלו היתר ללכת לערכאות שעל דעתם נעשה הביטוח והם התחייבו לשלם הנזק, אבל אחרי פסק דינם יבואו התובעים שוב לבית דין והם יקבעו הסכום הסופי ולפעמים יוסיפו קצת או ימעטו אבל התשלום בהא על פי פסק בית דין דוקא. ואף שיש בזה מדה מסוימת דייקור ערכאותיהם, מכל מקום כיון שפסק הדין הסופי הוא בידינו דעתי להקל ולא יפסיד הנחבל מפני דין תורה מה שחברת ביטוח רגילים לשלם לו, וגם באופן הנזכר לעיל מכבד דין תורתינו הקדושה. ועיין סמ"ע בחושן משפט (סי' סא ס"ק יד) דבמקום שאין איסור לדייני ישראל לדון כדיני עכו"ם, והיינו כגון שנתחייב האחד לחבירו להשתעבד לשלם על פי חוק עכו"ם, ידונו דיני ישראל באותו זכות שיש לו לפני דייני עכו"ם מאחר וקיבל עליו וחייב נפשו בזה, אמנם להכרעה סופית למעשה בקשתי לשאול עוד בעל הוראה". עכ"ל.

לרוב האחרונים אין צריך היתר מבית הדין

אולם המעיין בדברי האחרונים יראה שמה שכתב בתשובות והנהגות הינה דעת יחיד, ואילו רוב אחרוני זמנינו התירו לתבוע את החברות ביטוח מבלי לקבל היתר מבית הדין על עצם הפניה לערכאות, אמנם בכדי לגבות הוצאות נלוות אכתי צריך היתר מבית דין, וכדלהלן.

דהנה כולם סמכו על דבריו המפורסמים של כסף הקדשים (סי' כו סעיף ב') שאם הנתבע ודאי לא יגיע לדין תורה ממילא התובע אינו צריך לקבל היתר מבית הדין לתובעו בבית משפט של גוים, וז"ל "גם שאין לילך בערכאות של גוים קודם רשות מבית דין צדק. מכל מקום מי שידוע עליו שיודע מאליו חיוב שלא לעשות עוולה והוא ממונה בעירו, או שיש אומדנא שלא תועיל התביעה בבית דין צדק של ישראל והוא אומדנא ידועה לרבים (ואולי די על ידי ידיעת שלושה בני אדם האומדנא כמו שמועיל רשות משלושה הדיוטות כי על ידי ידיעה דתלתא אין חשש לזות שפתים כי עומד להתפרסם דאפי תלתא מציל מבחינת איסור לשון הרע ואולי מועיל גם על ידי ידיעת האומדנא לשלושה שחוץ לעיר ההיא) יש לומר ששייך בזה מעין מה שאמרו חז"ל חבר אינו צריך התראה, והגם דלא קיימא לן שם כן מכל מקום לגבי התראה לגבי משפט יש לומר שמועיל אומדנא".

כמו כן בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קצה) פסק שאין צריך לקבל היתר לתבוע בערכאות באופנים אלו, וז"ל "והנה בדבר מה שעשה איסור למשכן בלא רשות בית דין לא אדע איך היו סגנון החוב ואם אולי כבר נתחייב בבית דין ונתחייב לשלם אם כן אף שעשה אחר כך בלא רשות בית דין ליכא איסורא וכמו שכתב בשו"ת טוב טעם ודעת (חלק מג סי' רסא)".

וסיים שם, וז"ל "וגדולה מזו מצאתי בכתבי הגה"ק אבד"ק בוטשאטש ז"ל דבחוב ברור שאין הלוה מכחישו כלל אין צריך רשות בית דין בזמן הזה שאין כח בית דין יפה בזמן הזה כלל, ורק מצד מידת חסידות יקח רשות מבית דין. ועיין תשובת נאות דשא (סי' נב) באמצע התשובה ובפרט אם הלוה מוחזק לאלם או שדרכו שלא ירד לדין על ידי השמטות וכדומה. ועיין בים של שלמה (בבא בתרא) שכתב דלגבי גבר אלם אין צריך רשות בית דין כלל, ודלא כמו שכתב באר הגולה (סי' כו אות ד') שאף על פי שהוא אלם וסרבן מלציית דין הוי ליה ליטול רשות מבית דין".

כשיטה זו כתב גם בשו"ת מעין אומר (חלק י' בסופו סי' ט') בשמו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל שאין צורך לקבל היתר מבית דין רבני בכדי לתבוע חברת ביטוח, וז"ל "אין צורך בהיתר שאין היום כח ביד בית דין והם גם אינם נשמעים". והביא ראיה לדבריו ממה שכתב בכסף הקדשים שציינו לעיל. עיי"ש.

לעולם חייבים היתר מבית דין רבני בכדי לתבוע הוצאות בבית משפט

חשוב לציין כי ישנו פרט חשוב בנושא זה שאנשים רבים טועים בו, שלעולם צריכים היתר מבית דין רבני בכדי שיהיה מותר לגבות כל ההוצאות הנלוות בבית משפט, וכדלהלן.

דהנה הגם שכתבו רוב האחרונים שאין צריך היתר מבית הדין בכדי לתבוע את חברת הביטוח, מכל מקום אכתי לא יכול לתבוע הוצאות נוספות שנגרמו לתובע שהרי גרמא בנזיקין פטור. משכך, ללא היתר מבית דין רבני יפסיד התובע הוצאות נלוות כגון שכר טירחת עורך דין וכן עלות פתיחת תיק אגרות וכדומה. והטעם לכך, דהנה מדברי הפתחי תשובה לעיל (סי' יד ס"ק יג) שאין חילוק בין זמנם לזמנינו, ולכן פסק כהיש"ש בבא קמא (פ"י סי' יד) הש"ך (ס"ק יג) ורע"א שאסור לגבות הוצאות משפט הואיל ולא נטל רשות מפורשת מבית דין רבני. וכן פסק באגרות משה (חו"מ ח"ב סי' כו).

יתירה מכך גם בספר משפט המזיק (ח"א עמ' תנה) כתב בחומרת הדבר, שלאור אחרונים אלו הוא הדין בהפקיד צ'יק והבנק החזיר אותו מחוסר כיסוי והלך התובע לגבותו דרך הוצאה לפועל, דאם לא נטל רשות מבית דין רבני לגבותו כל הוצאות הגבייה כעלות פתיחת תיק הוצאות שליחים ועיקולים וכן הוצאות הגבייה וכדומה, נחשבות גרמא בעלמא שאסור לגבותם. לכן כתב גם בשו"ת מהר"ם מבריסק (ח"א סי' ט'), שצריך היתר מבית דין רבני בכדי לתבוע הוצאות משפט ושכר טירחת מייצגים וכדומה. עיי"ש.

לסיכום הדברים נמצאנו למדים, שאסור לתבוע בבית משפט אזרחי נתבע שמוכן לדון בדין תורה אפילו שבדין תורה ודאי חייב לו הנתבע, אלא צריך תחילה לקבל היתר מבית הדין וכמו שהאריכו האחרונים. עוד למדנו, שבמקרה של תאונת דרכים מותר לניזק לתבוע את ביטוח החובה של המזיק אפילו בנזקים שמדין תורה פטור, הואיל והביטוח זה נחשב כקנין התחייבות לשלם לנפגע. וכן למדנו, שבמקרה שבתאונת הדרכים נגרם נזק לניזק באופן שהמזיק פטור בדין תורה אין להתיר לתבוע את הביטוח צד ג' מחמת דדינא דמלכותא דינא. עוד למדנו, שבשו"ת שמרו משפט פסק שאסור לתבוע את הביטוח צד ג' באופן שפטור בדין תורה, ואילו כל אחרוני זמנינו התירו זאת מכמה טעמים ושהכרעת רוב האחרונים שאין צריך לקבל רשות מבית הדין.

המורם מכל האמור: 

במקרה של תאונת דרכים ונגרם נזק לגופו של הניזק באופן שבדין תורה פטור, יכול הניזק לתבוע את ביטוח החובה של המזיק אפילו שיגרום למזיק לשלם השתתפות עצמית והעלאת הפרמיה לתקופה ארוכה שמדין תורה פטור מהן, הואיל והחוק מחייב לעשותו לכן נחשב הדבר כאילו התחייב לדון לפני שופטי ישראל על פי דיני הגויים. אמנם באופן שנגרם לרכבו נזק בגרמא אך יש למזיק ביטוח צד ג', לדעת השמרו משפט אסור לניזק בכהאי גוונא לתבוע את חברת הביטוח בצד שלישי, אולם הלכה למעשה נראה ככל אחרוני זמנינו שמותר לתבוע הכל. אולם לגבי הוצאות נלוות צריכים היתר מבית דין וכמו שכתב בשו"ת מהר"ם מבריסק (ח"א סי' ט'), שצריך היתר מבית הדין בכדי לתבוע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וכו'. 

לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים

ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179

מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.