סתירת דין בבית הדין הרבני


סתירת דין בבית הדין הרבני


לשאלת רבים מתי יוכל בעל דין להגיש בקשה לסתירת דין בבית הדין הרבני

פרק יד בתקנות הדיון העוסק בסתירת הדין ודיון מחדש, הוא הפרק הרלוונטי לשאלה זו. במאמר זה נביא את פרק יד במלואו מתוך תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים תשנ"ג, הפרק נערך בדרך שאלה ותשובה במסגרת קורס טוען רבני!

 

קכח. דיון מחדש ביוזמת בית הדין

האם בית הדין יכול לדרוש דיון מחדש לאחר שנתן פסק דין? חושש בית הדין שטעה בפסק דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית הדין לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור.


קכט. דיון מחדש לבקשת בעל דין

האם בעל דין יכול לבקש מבית הדין שנתן פסק דין בעניין דיון מחדש, ומתי, וכיצד יגיש את הבקשה? בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם. המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם.


קל. הדיון בבקשה

כיצד ידון בית הדין בבקשה לדיון מחדש, והאם צריך ששני הצדדים יופיעו בדיון זה, ומה הדין אם החליט בית הדין לקבל את הבקשה? בית הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה. החליט בית הדין שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה, רשאי בית הדין לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור.


קלא. פסק הדין

מה יעשה בית הדין לאחר שקיבל את הבקשה לדיון מחדש, ועשה בירור בעניין? אחרי הבירור כאמור בפרק זה, יאשר בית הדין את פסק הדין או יבטלו ויוציא פסק דין חדש.


מקורות לתקנה לסתירת הדין 


הלכה זו סוכמה היטב בשולחן ערוך בחושן משפט בהלכות דיינים: סימן כ - עד מתי יכול להביא ראיה לסתר הדין ובו סעיף אחד. לצורך הנוחות השולחן ערוך יחולק לקטעי משנה, אך יצויין כי בסימן זה ישנו רק סעיף אחד בלבד.


א מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּבֵית דִּין וְהֵבִיא עֵדִים אוֹ רְאָיָה לִזְכוּתוֹ, סוֹתֵר הַדִּין וְחוֹזֵר, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִגְמַר; וַאֲפִלּוּ אִם פָּרַע כְּבָר, כָּל זְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא רְאָיָה, סוֹתֵר. אָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִים: כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן וְעַד ל' יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא רְאָיָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, סוֹתֵר אֵת הַדִּין, (שֶׁאִם לֹא כֵן) מַה יַּעֲשֶׂה אִם לֹא מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. 

אֲבָל אִם אָמְרוּ לוֹ לְהָבִיא עֵדִים אוֹ רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ כְלוּם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ לְךָ עֵדִים, וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים; יֵשׁ לְךָ רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה, וְדָנוּ אוֹתוֹ וְחִיְּבוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב אָמַר: קִרְבוּ אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וַהֲעִידוּנִי, אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפוּנְדָתוֹ (פֵּי', חָלוּק קָטָן בִּתְפִירוֹת כְּעֵין כִּיסִין), אֵין זֶה כְּלוּם וְאֵין מַשְׁגִּיחִים עָלָיו וְעַל רְאָיָתוֹ.

הגה: אֲבָל אִם לֹא אָמַר אֵין לִי רְאָיָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתַק עַד שֶׁנִּתְחַיֵּב בַּדִּין, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: קִרְבוּ פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיָעִידוּ, סוֹתֵר הַדִּין (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ו' וְי''ג סִימָן י''ט). 

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיְתָה הָרְאָיָה אֶצְלוֹ וְהָעֵדִים עִמּוֹ בַּמְּדִינָה, אֲבָל אִם אָמַר: אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה, וּלְאַחַר מִכָּאן בָּאוּ לוֹ עֵדִים מִמְּדִינַת הַיָּם, אוֹ שֶׁהָיְתָה דִּסְקִיָּא שֶׁל אָבִיו שֶׁיֵּשׁ שָׁם הַשְּׁטָרוֹת מֻפְקֶדֶת בְּיַד אֲחֵרִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים הוּא הַדִּין שְׁטָרוֹת שֶׁלּוֹ (טוּר), וּבָא זֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ וְהוֹצִיא לוֹ רְאָיוֹתָיו, הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְסוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: זֶה שֶׁאָמַרְתִּי אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ מְצוּיִים אֶצְלוֹ. 

וְדַוְקָא שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁאוֹתָן הַשְּׁטָרוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן שְׁטָרוֹת הַמֻּפְקָדִים (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) . 

וְכָל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: מִפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ אָמַרְתִּי אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה, וְהָיָה מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, הֲרֵי זֶה לֹא סָתַם טַעֲנוֹתָיו, וְסוֹתֵר. לְפִיכָךְ, אִם פֵּרַשׁ וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים כְּלָל לֹא הֵנָה וְלֹא בִּמְדִינַת הַיָּם וְלֹא רְאָיָה כְּלָל לֹא בְּיָדוֹ וְלֹא בְּיַד אֲחֵרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לִסְתֹּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּגָדוֹל; אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁהָיָה קָטָן כְּשֶׁמֵּת מוֹרִישׁוֹ, וּבָאוּ עָלָיו טְעָנוֹת מֵחֲמַת מוֹרִישׁוֹ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל, וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה, וְאַחַר שֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין חַיָּב אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים: אָנוּ יוֹדְעִים לְאָבִיךָ עֵדוּת שֶׁתִּסְתֹּר בָּהּ דִּין זֶה, אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ אֶחָד: מוֹרִישְׁךָ הִפְקִיד רְאָיָה זוֹ, הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִיָּד  וְסוֹתֵר, שֶׁאֵין הַיּוֹרֵשׁ קָטָן יוֹדֵעַ כָּל רְאָיוֹת מוֹרִישׁוֹ. 

הגה: וְכָל זֶה בִּסְתָמָא, אֲבָל אִם הֵבִיא הַגָּדוֹל אַחַר כָּךְ רְאָיָה וְעֵדִים שֶׁלֹּא יָדַע מֵאֵלּוּ עֵדִים שֶׁהֵבִיא אַחַר כָּךְ, אוֹ (קָטָן) שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאוֹמְרִים שֶׁשְּׁטָרוֹת שֶׁל אָבִיו הָיוּ בְּיָדוֹ וְיָדַע בָּהֶן כְּשֶׁיָּרַד לְדִין, הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) . 


ראו נא עוד בפסק דין שמספרו 1245822/7 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אליעזר איגראהרב שלמה שפיראהרב צבי בן יעקב 

סתירת הדין משנתגלתה בו טעות – הדין, מקורו ועקרונותיו משורת הדין, בית דין הסבור שטעה –חובה עליו להחזיר את הדין. 

מקורה של הלכה זו היא בשבועות (ל, ב): "תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'." וברש"י שם: "אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו.


כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ח)דיין שדן דין ולבו נוקפו (פירוש מכהו ונחבט בקרבו) לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמתו. והלכה זו נקבעה בתקנה קכח לתקנות הדיון. 


אין זה מעלה או מוריד אם הטעות התגלתה לדיין מאליה או שאדם אחר האיר את עיניו והעמידו על טעותו, שהרי מכיוון שחובתנו להעמיד הדין על אמיתו ולמנוע עיוות דין, חובה זו קיימת בכל מקרה.


  לייעוץ וייצוג בכל הנוגע לסתירת הדין ודיון מחדש חייגו: 

052-719-6716