תוקפו של הסכם גירושין במקרה שלא התבצעו הגירושין

אחת השאלות הרווחות בנוגע להסכמי גירושין, היא, תוקפו וחלותו של ההסכם כאשר אחד מהצדדים חוזר בו מהגירושין או שחוזר בו מההסכם קודם הגירושין, האם זכאי הצד שכנגד לתבוע שיקוימו סעיפי ההסכם אף כשלא חלו הגירושין בפועל.  

נראה שיש בזה ב' שיטות: י"א שההסכם בטל לגמרי וי"א שאף אם חזר בו אין ההסכם בטל (אא"כ חזר בו אחד הצדדים מכוונתו להתגרש ורוצה שלום בית).

ועי' פד"ר יא (עמוד 157) שם כתבו כך: "לאור האמור, ומטעמים ונימוקים הלכתיים וענייניים נוספים אחרים המצורפים לתיק אני בדיעה לפסוק:

הסכם הגירושין על כל תנאיו לרבות הסעיפים בעניין החזקת הילדים שניתן לו תוקף של פס"ד עובר לגט בטל ומבוטל, כיון שהאישה חזרה בה והודיעה על חזרתה מהסכם הגירושין ועל ביטולו והגט טרם ניתן, וכן משום שהילדים היו בחזקתה כל הזמן במשך תשעת חודשים ויותר מאז הסכם הגירושין.

וכן לאור הסכמת הבעל מכללא להשאירם אצל אמם וזו הודאה מצידו כי טובתם אצל אמם, כי רק ב-ראשון לתשיעי שבעים ושבע סידר האב את הבן הגדול במוסד, ולאו כל הימנו לנתקו היום מאמו ומאחיו הקטן להפרידם זה מזה, רק משום שהעניין משתלם לו כנ"ל.

זאת ועוד שהאם טוענת היום שטובת הבן אצלה, ועל בית הדין לדון בזה תחילה, כי ההסכם בזה אינו מחייב שום אחד מההורים לתמיד".

ביחס לכך ראיתי שכתבו בפסקי דין רבניים (חלק ה עמוד 206) כך: "הסכם הנעשה לצורך גירושין, אין לראותו כנעשה על תנאי התלוי בגירושין מאחר שגם לגירושין הייתה ביניהם הסכמה גמורה, אכן, אין להכריח את הגירושין אח"כ שלא מרצונה.

ולכן הסכם או מחילה על מזונות שזמנו נקבע ותלוי עם מתן הגט, אינו יכול להתקיים כל עוד לא הגיע זמנו להתקיים, אבל הסכם שנקבע בו תאריך שאינו תלוי בגירושין, בזה התאריך קובע בו ולא מתן הגט, ולכן כשהגיע התאריך חל ההסכם בלי שום תנאי".

לשאלה זו נדרשו גם בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 89, בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, בפני כב' הדיינים: הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי בעניין הקשר שבין העברת רכוש להסכם הגירושין), שם כתבו במסקנות שזוג שעשו ביניהם הסכם גירושין.

אף אם קיבלו בקניין, רשאי כל צד לחזור בו מן הגירושין, ואין הקניין מחייב אותם, שאין זה אלא קניין דברים (אך הדגישו שם שהחזרה תיתכן רק כאשר אכן אחד מהם חוזר בו מעצם הגירושין ודורש שלום בית, כפי שיובא להלן).

ביחס לחזרה מעצם ההסכם, הוסיפו שם, שאם ההסכם כלל גם תנאים שבממון, ובא אחד מבני הזוג לחזור בו ולהתנות תנאים אחרים, אינו רשאי. ואף שרשאי לחזור מעצם הגירושין (כמובא לעיל), מכל מקום התנאים הכספיים שבהסכם עומדים בתוקף ויש לבצעם אף קודם הגט.

ואולם הגבילו זאת וכתבו: "במה דברים אמורים כשגם עכשיו רצונו בגט, או שחייב בגט, אבל אם עכשיו חוזר בו ומבקש שלום בית, בטלים גם התנאים הכספיים, כי יכול לומר שלא התחייב אלא במקרה של גירושין ולא במקרה של שלום בית".

וביאורו זאת שם (עמוד 93) כך: "כל שבא אחד הצדדים ואמר שנמלך בדעתו שמוטב לעשות שלום בית, וכל מה שהסכים תחילה לגירושין היה מתוך שיקול מוטעה, שפיר יוכל לומר שגם הקניין על הממון בטל, דקניין בטעות הוא".

(משא"כ אם הבעל גם עכשיו אינו מבקש שלום בית, ומסכים לגירושין, אלא שמבקש לשנות את תנאי הגירושין הממוניים, א"כ לא יוכל לטעון שהקניין היה בטעות, שהרי לעצם הגירושין דעתו עתה כדעתו אז, ושפיר עומד הסכם הגירושין בתקפו עכ"פ לעניין הממון). 

והביאו מי שחולק (עמוד 92): "והנה בפסה"ד מביה"ד דבאר שבע הנ"ל העלו, שבכל הסכם גירושין, אם אחד הצדדים מתחרט מן הגירושין עדיין התנאים הכספיים עומדים בתקפם, כיון שהצד השני מוכן להתגרש ולקיים את כל סעיפי ההסכם וכו'". והוכיחו דבריהם מהרא"ש.

ואולם בפד"ר שם לא אבו לקבל זאת, וכתבו: "ונראה דאין לנו ראיה מדברי הרא"ש וכו', אולם אין לנו ראיה מהרא"ש לעניין מי שמתחרט מהסכם גירושין, וזכותו להתחרט, שהרי זה ברור שבעל ואישה שערכו הסכם גירושין.

זכאי כל אחד מהם לבוא אח"כ ולומר שנמלך בדעתו והגיע למסקנא שקשים הגירושין, מצד עצמם, או מצד טובת הילדים וכדומה, ורצונו בשלום בית, וכל כהאי גוונא מסתבר שיוכל לחזור בו גם מהתנאים הכספיים שבהסכם, שיכול לטעון שע"מ כן שלא אתגרש אלא אחזור לשלום בית לא קיבלתי בקניין".

וסיימו: "ואף אנו נאמר בכל הסכם גירושין, כל שבא אחד הצדדים ואמר שנמלך בדעתו שמוטב לעשות שלום בית, וכל מה שהסכים תחילה לגירושין היה מתוך שיקול מוטעה, שפיר יוכל לומר שגם הקניין על הממון בטל, דקניין בטעות הוא. וכל זה דלא כמו שהעלו בפס"ד מבי"ד דבאר שבע הנ"ל".

וביחס לנידון שלהם: "אולם נידוננו שאני, שהרי הבעל דנן גם עכשיו אינו מבקש שלום בית, ומסכים לגירושין, אלא שמבקש לשנות את תנאי הגירושין ולהוציא ממנה את הקיוסק וכנ"ל.

וא"כ לא יוכל לטעון שהקניין היה בטעות, שהרי לעצם הגירושין דעתו עתה כדעתו אז, ושפיר עומד הסכם הגירושין בתקפו עכ"פ לעניין הממון".

עוד הדגישו שם כי אם ההתחייבות הממונית בהסכם הייתה בתמורה לדבר אחר, הרי זו עיסקא בפני עצמה, ותחול בכל מקרה, וכך כתבו (שם, עמוד 91):

"ויש להוסיף עוד שהעברתו על שמה, לא נעשתה על ידו מתוך נדיבות לב גרידא, אלא הוא קיבל בתמורת זה את הדירה, שהרי השאירה לו את הדירה ושכרה דירה אחרת (בניגוד להסכם הגירושין הראשון שהשאיר לה גם את הדירה וגם את הקיוסק).

ויש מקום לראות את העברת הקיוסק כעיסקא בפני עצמה (ללא קשר עם הגירושין), תמורת עזיבתה את הדירה ואי תביעת מזונות ממנו והמסעדה שנשארה בבעלותו הבלעדית".

דברים דומים כתב הגר"ש דייכובסקי שליט"א גם בפסק דין אחר (שורת הדין, כרך י, עמוד תקמד), שם הסיק כי אמנם נכון הוא שכאשר צד אחד חוזר בו, אין תוקף לגירושין (גם אם הצד שתבע את הגירושין חזר בו). זאת משום שההסכמות הללו.

מעצם טבען וטיבן נועדו להסדיר את החיים לאחר הגירושין, והן תלויות בגירושין, וכל עוד שאין גירושין לפנינו, אין להסכמות תוקף. ואולם, כל זה כאשר הצד החוזר בו אינו רוצה יותר בגירושין אלא בשלום בית, או שהצד החוזר בו רוצה לעכב את כניסת ההסכם לתוקף.

אבל כאשר הצד החוזר בו אינו רוצה שלום בית, אלא עדיין רוצה גירושין, ורצונו לחזור בו כדי לשפר את תנאי הגירושין, בזה לא נאמר שההסכם בטל.

ואולם, לא כולם קבלו הנחה זאת, שההתחייבות שבהסכם הגירושין יש לה תוקף מסויים אף קודם הגירושין. בפסקי דין רבניים במקום אחר (חלק י עמוד 116) כתבו במסקנות דברים מעט שונים: "התחייבויות שנעשו בין בני הזוג בהסכם לגירושין, כל עוד שלא בוצעו הגירושין, אין להן תוקף".

והוסיפו: "במה דברים אמורים בהתחייבויות הנובעות ישירות מביצוע הגירושין, אבל התחייבויות אחרות שבין בני הזוג שבהסכם זה, כגון מזונות האישה והילדים וכדומה, נשארות בתוקפן אף אם לא בוצעו הגירושין".

ועתה נבחן את השאלה הבאה. הדין הוא שהבעל רשאי לחזור בו מן ההתחייבות שלו לגרש את אשתו, אע"פ שקיבל על כך בקניין אגב סודר, מפני שהקניין לא חל על התחייבות לגירושין, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מכירה הלכה יא שאין חל כזה קניין.

בנוסף על כך אם יתחייב לגרש בגלל הקניין שקיבל, יהיה חשש של גט מעושה שלא כדין, כמו שפסק הרמ"א באהע"ז (סימן קלד סעיף ד), וכתב שם הבית שמואל (ס"ק ז): "וה"ה אם קיבל קניין צריכים למחול לו הקניין שלא יהיה כאונס".

ע"פ הנ"ל יש לשאול, אם הקניין אינו חל ביחס להתחייבות הנוגעת לגירושין (שהרי אין תוקף להתחייבות זו עד הגירושין), כיצד חל הקניין ביחס להתחייבויות שאינן ישירות ממעשה הגירושין (ע"פ המובא לעיל)?

ביחס לכך ראיתי שביארו והסיקו שם כך: "המקנה לשני בני אדם נכסיו בקניין אחד או בשטר, אעפ"י שהקניין התבטל אצל האחד, חבירו קונה את המחצית שהקנה לו.

ומכאן לומדים בכל קניין נכסים שחלק מהם אינו ראוי לקניין, או שביחס אליו לא חל הקניין, אין זה מעכב שיחול הקניין על החלק השני של הנכסים.

ויש מחלקים בהלכה זו בין אם הקניין נעשה לשני בני אדם והאחד אינו ראוי לקניין, לבין אם הקניין עצמו לא היה ראוי לחול בחלק מן הנכסים שאז כל הקניין מתבטל, וכן הסכם שבטל מקצתו בטל כולו.

ויש סוברים שמה שראוי לחול עליו הקניין הוא שריר וקיים, אבל למעשה יש לחשוש לדעת גדולי הפוסקים, ביניהם הנודע ביהודה, שהלכה היא שהאומר 'קנה אותה וחמור' לא קנה כלל, היינו שאם לא חל חלק מהקניין, לא חל כל הקניין.

והואיל והוא ספיקא דדינא אין מוציאים מידי המוחזק" (דינים אלו מקורם בשו"ע חו"מ סימן רי סעיף ג, שם כתב ש"קני את וחמור" קנה הוא מחצה, כדעת רב נחמן (במסכת ב"ב דף קמג ע"א), וכן פסק הרמב"ם בפרק כג מהלכות מכירה (הלכה יב).

ואולם, למרות הדברים הללו הסיקו שביחס לגט הדין שונה. וביארו שהסכם גירושין בין בני זוג הנעשה בבי"ד, הכולל התחייבויות מצד הבעל בין לגט ובין לענייני ממון, אף על פי שההתחייבות לגבי הגט אינה חלה, כאמור, אין בו חשש ל"קני את וחמור" (המחלוקת המשולשת שהובאה לעיל).

מפני שלגבי גט לא נעשה כלל קניין, שהרי קניין כזה הוא בניגוד להלכה והיה פוסל את הגט מדין "גט מעושה", וכל הקניין בהסכם נעשה לגבי ההתחייבויות הממוניות בלבד, לכן היא יכולה לחול.

והוסיפו וביארו: "וכל שכן כשההסכם קיבל תוקף של פסק דין לכל הנוגע לחיוב מזונות לאישה ולילדים, שאין חיוב המזונות בא רק מכח ההסכם אלא גם מכח ביה"ד, חזקה על ביה"ד שמדייק שהכל יהיה לפי הדין ללא חשש של גט מעושה וללא חשש של 'קני את וחמור', ושכל הקניין יחול רק לגבי המזונות".

ועתה נברר, האם יש מקום לומר ביחס להסכם הגירשין "בטל מקצתו, בטל כולו" לעניין זה שאם ההתחייבות לגט לא חלה, לא יחול שאר ההסכם, ואם לא יתן את הגט אין כלל תוקף לשאר חלקי ההסכם?

ובכן, שם (עמוד 117) דחו סברא זו, וכתבו שאין לומר שהסכם זה הוא כחטיבה שלמה אחת שאם בטל מקצתו בטל כולו (דהיינו שאם לא נותן הגט והואיל שבטל לגבי הגט הוא בטל גם לגבי חיוב המזונות).

משום שחיוב המזונות אינו תלוי כלל בהסכם והוא נובע מכח חובתו לאשתו ולבניו אף מבלי התחייבותו של הבעל בהסכם, ובודאי לא התכוון בית הדין לקשר את חלק ההסכם שבהתחייבות למזונות לחלק ההסכם שבהתחייבות למתן הגט.

ביחס לשאלת תוקפו של הסכם גירושין קודם הגט, עסקו בהרחבה בהמשך פד"ר זה (חלק י עמוד 130), וכתבו כי בכל הסכם גירושין המקיף התחייבויות שונות בענייני כספים.

יש לברר מה דינן של התחייבויות אלו כשאחד הצדדים מתחרט לפני ביצוע הגירושין מעצם הסכמתו לגירושין, ועקב כך כמובן פעולת הגירושין מתבטלת לגמרי או נדחית ואינה מתקיימת.

שם ציינו כי זוהי בעיה שכיחה החוזרת פעמים רבות בבתי הדין, ושורר בזה קצת עירפול, ויש להבהיר בקצרה יסודות עיקריים שיתכן לדון בהם במקרים כאלו.

והסיקו שם כי כשתובע הגירושין מתחייב כלפי הצד השני התחייבויות מסויימות כדי שיבטל את התנגדותו ויסכימם לגירושין, ואחר כך המסרב חוזר לסירובו לעצם הגירושין, זה פשוט שעם חזרתו מהסכמתו, מתבטלת ממילא ההתחייבות הכספית שהתובע הסכים להתחייב תמורת ההסכמה.

ואולם, אם תובע הגירושין עצמו חוזר בו מרצונו להתגרש, והצד השני טוען עכשיו שהוא מוכן לקיים את התחייבותו לגירושין והלה חייב לבצע את ההתחייבות הכספית שהתחייב בה, זה תלוי בכמה גורמים, כמו מתי היה זמן ביצוע ההתחייבות הכספית, אם לפני הגירושין או לאחר הגירושין.

ואם ההתחייבות היא תמורת הסכמה בלבד או תמורת הגירושין עצמם, או אם החזרה היא מכוח שיש כעת מקום להמשך חיי שלום וכל מעשה הגירושין היא כעת מעשה לא מוצדק, או שרוצה בגירושין, ורק אינו רוצה בקיום ההתחייבות, או שרוצה והוא אנוס בקיום החיובים ההדדיים ועוד ועוד.

כל הבעיות האלו פתרונן תלוי בדיני תנאי ואומדנות של תנאי דיני אונס, שהם מסובכות בבירורים מרובים בדברי הש"ס והפוסקים.

והסיקו שם (עמוד 131) שבהסכם הגירושין, עצם הזכרת הגירושין בהתחלת ההסכם, לא רק מעוררת עילה לעקירת עיסקה שבוצעה כבר, אלא ע"י הזכרת הגירושין, הכוונה היא שזמן הביצוע של ההתחייבות חל לא בזמן חתימת ההסכם, אלא מכח אומדנה דוחים זמנה עד ביצוע הגירושין בין הצדדים.

שכל עיקרו של ההסכם בא להסדיר את העניינים של בני הזוג העומד להתגרש, על אחר הגירושין, וכל עוד שלא התגרשו לא הגיע בכלל זמן ביצוע ההתחייבות, ואין בכך התחייבות ממשית כלל לפני הגירושין.

ועל כן כשמישהו מהצדדים חוזר בו מהסכמה לגירושין, אין כלל מקום לדון לחייבו בחיוב הכספי שבהסכם הגירושין, שהחיוב אינו בר תוקף כלל לפני הגירושין, אלא אם כן הובהר בפירוש שההתחייבות הכספית חלה מיד, או שזה מובן מאליו שההסכם הכספי תוקפו לחול מיד.

ואולם כתבו שם (עמוד 132) כי במקרה שההתחייבות הכספית מוגדרת לגמרי כעומדת לעצמה ולא באה להסדיר את ענייני הממון לאחר הגט, בזה יש כבר מקום לדון מה תוקף ההתחייבות כשאחד הצדדים מתחרט.

וזה תלוי בנסיבות המקרה ובנוסח כתב ההתחייבות, כדי שנוכל לקבוע אם יש כאן עכ"פ גדר שהגירושין הם לכל הפחות תנאי למילוי ההתחייבות.

ושם (בעמוד 139) סיכמו כך: "היוצא מכל הנ"ל הוא שבכל הסכם גירושין שבו מודגש עכ"פ בכותרת ההסכם שכל הסעיפים הם סעיפי הסכם גירושין, כיון שזמנם הוא עם מתן הגט, ואדעתא דגירושין התחייבו מה שהתחייבו.

לכן כל עיכוב בביצוע הגירושין הוי עיכוב לתוקף של הסעיפים של ההסכם, שרק לשם סידור העניינים אחרי הגירושין בין בני הזוג התחייבו מה שהתחייבו, ואפילו אם ביצוע הגירושין נתעכב או בוטל בפשיעה של אחד הצדדים, אין זה גורם לחייבו בהתחייבות הממונית.

וגם אם נקבע התחלת ביצוע לפני הגירושין יש לדון בהם עד כמה הם נהיו ע"י כך מנותקים מהגירושין עצמן, ומהו נימוק עיכוב הגירושין עצמן, וכנ"ל".

ואולם הוסיפו: "אותן התחייבויות כספיות שמעצם טיבן אינם קשורים עם הסכם גירושין, כגון מזונות אישה, שהגירושין הם, אדרבא, גורם להפסקת התחייבות כזו, וכן מזונות ילדים, שאמנם קשורים וחייבים להיות מובהרים ומפורטים על תקפם אחרי הגירושין.

אבל עצם החיוב קיים ועומד גם לפני הגירושין, במקרים אלו אין לומר שקיום ההתחייבות כרוכה בביצוע הסופי של הסכם הגירושין, היינו עם קבלת הגט. אזכרתו בהסכם הגירושין, בפרט במזונות אישה שכאמור גירושין באים לסיים חיוב מזונות ולא להיפך.

אינה באה בדרך כלל אלא גם כדי לסיים חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לכך לפני הגירושין, כדי שעם ההסכם לא ישאר שום סכסוך כל שהוא בין הצדדים מזמן שעבר, וכמבואר בשו"ע אבהע"ז שלפני הגירושין יש להסדיר את כל סכסוכי הזוג בממון".

והוסיפו: "אי לכן אין בכך מקום לומר שמתן הגט היא עילה לעצם החיוב או שזה קביעת זמן לעצם החיוב, אין זה גם מסתבר בדרך כלל, שסכסוך ממוני קיים שהצדדים סידרו אותו בהסדר סביר בהסכם גירושין יתחיל להיות לא סביר עם חרטתו של אחד הצדדים מעצם הגירושין.

אלא רק אם זה נראה על פני השטח שאמנם הייתה הגזמה בולטת בסעיפי ההתחייבות האלו, שאז יש מקום להניח שרק בגלל הגירושין עצמן, הוא שהחליט צד אחד שכדאי להתחייב התחייבות מופרזת ולא צודקת לפי הדין. אבל כשלא ניכר שיש כאן איזה גוזמא בהתחייבות, יש לראות ההסדר שהושג כהסכם סופי ומסתבר לסכסוך, בלי שיהיה תלוי בביצוע הגירושין בזמן".

ע"פ הנ"ל כתבו שם ביחס לנידון שהיה לפניהם כי הדגשת חיוב המזונות לאישה מתאריך לפני שנתיים מזמן שהפסיק ליתן לה מזונות שהיה חייב בהן, מראה על חיוב מזונות מחמת עצמם. וגם הנסיבות שהביאו לכתיבת סעיף זה בנספח זה מצביעות על כך שהיה כאן חיוב מזונות גמור לא פחות מחיוב המזונות לילדים.

והוסיפו שם (עמוד 141) כי ברור שדין מזונות האישה לפני הגירושין שבהסכם כדין מזונות הילדים שבהסכם, שביצועו אינו קשור עם ביצוע הגט עצמו, אלא חל מיד עם חתימת ההסכם.

לשאלת תוקפו של הסכם גירושין אף כאשר לא חלו הגירושין בפועל, התייחסו גם בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 167, והובאו הדברים גם לעיל), ושם כתבו כי צריך לומר שכל תנאי ההסכם שבהסכם גירושין המוגש לבית הדין לאישור כפסק דין.

אינו כך שאם נתקיימו תנאיו (של ההסכם) הגט קיים ואם נתבטלו הגט בטל (אין תלות בין ההסכם לגט), אלא לעניין ביצועם כפסק דין לאחר הגט בלבד, וזאת כדי לחסוך מבני הזוג בזבוז זמן וטורח והוצאות בדינא ודיינא לאחר הגט, שע"י אישור ההסכם כפס"ד ניתנת האפשרות לצד הנוגע בדבר לבצעו בהוצאה לפועל כפס"ד מזונות וכפס"ד לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, ולדבר זה בלבד נועד ההסכם.

ומזה הדבר פשוט שכל זמן שלא ניתן הגט, אין מקום לביצוע תנאי ההסכם כפס"ד, ומהיות טוב ולשופרא דמילתא אנו כותבים באישור ההסכם שבית הדין מאשרו כפסק דין עובר לגט, שאע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי.

וכדבר המובן מעניינו שאין לתנאי ההסכם חלות לעניין ביצועם בעין כפס"ד רק לאחר הגט, כגון ויתור האישה על כתובתה וכדו', שהרי למה תוותר לו כל כתובתה אם לא נתגרשה ממנו בגט, ומדתנאי מחילת כתובתה לאחר הגט.

כל שאר תנאי ההסכם לאחר הגט, אלא דבכל זאת לשופרא דמילתא אנו כותבים במפורש "לאחר הגט".

ורק במקום שנתפרש בהסכם או במקום שעניינו ולשונו של השטר מוכיח באצבע שתנאי מסויים אינו תלוי בנתינת הגט, וביצועו הוא מעכשיו, בין שניתן הגט ובין לא ניתן, הרי נתחייבו הצדדים על כך, וכן ייעשה.

הרי שסברו שאין כל תלות בין הסכם הגירושין ובין הגט לעניין שאם לא חל ההסכם (הפרת ההסכם) לא יחול הגט, אלא כל הזיקה היא בכך שחלות ההסכם בפועל היא רק לאחר הגט (ועד למתן הגט אין תוקף להסכם), אלא אם כן נראה שכונת המתחייב הייתה שסעיף מסויים יחול אף קודם הגט.

לעניין תוקפו של ההסכם כל עוד לא ניתן הגט, התייחס גם הרה"ג אליעזר גולדשמידט (מובא בפסקי דין רבניים משפטי שאול, סימן כח), וכתב כך:

"אין כל ספק כי כאשר זוג עורך הסכם לגירושין, ומפרט בו את כל התנאים בקשר לגירושין, הרי ודאי הוא בגדר אומדנא דמוכח לכל כי הכוונה בכל ההסדרים הללו, אם לא נכתב בהסכם במפורש אחרת, היא אך ורק בגלל ועקב הגירושין למעשה.

וכאשר אחד מבני הזוג חוזר בו מהגירושין, ולפי הדין בידו לעשות כך, הרי בטלים הם כל ההתחייבויות וכל המחילות שבהסכם, ובאין גירושין גם הם אינם. אמנם אין המעשה הזה שבעל דין חוזר בו מהסכם שערך כדין, מהמעשים ההגונים, אבל אין לנו עצה לזה, אין חכמה ואין תבונה".

הרי שהוא בין הסוברים שאין תוקף להסכם הגירושין קודם מתן הגט בפועל. לשאלת תוקפו של הסכם הגירושין קודם מתן הגט (האם קיום סעיפי ההסכם תלויים במתן בגט).

ישנה התייחסות גם בפד"ר כרך ה, עמודים 214-208 (בית הדין באר שבע, בהרכב הרבנים הגאונים: א. קושילבסקי זצ"ל, מ. אליהו זצ"ל, ח. נברוצקי זצ"ל). שם דנו בבני זוג שערכו הסכם גירושין, ולבסוף התחרטה האישה מסידור הגט, ובקשה לחייב את הבעל במזונותיה.

למסקנה פסקו כך (עמוד 214): "לאחר שהאישה חתמה על הסכם גירושין בו הסכימה לקבל גט, והבעל מוכן לקיים תנאי ההסכם והאישה חוזרת בה, וכן מחלה האישה על מזונותיה וכתובתה מתאריך ידוע, וכבר קבלת תמורת זאת, כפי ההסכם, הדירה שהיא גרה בה והרהיטים שבה, מחליט בית הדין שאין לחייב את הבעל במזונות אשתו".

האישה ערערה לפני בית הדין הגדול (הרה"ג ע. הדאייא זצ"ל, י"ש אלישיב זצ"ל, ב. ז'ולטי זצ"ל) והערעור נדחה.

נמצאנו למדים מפסק דין זה, שאם ישנו תאריך ידוע לביצוע, הוא הקובע, ואף שלא נעשו הגירושין, יש לבצע את אותו סעיף בהסכם. ואולם, בהסכם גירושין רגיל שעדיין לא בוצע, ולא נקבעו בו סעיפים מפורשים שיהיו בתוקף בטרם יסודר הגט, הרי שאין תוקף לסעיפים הנ"ל טרם ביצוע הגט עצמו.

כן הסיק גם הגר"א שיינפלד זצ"ל, במאמרו בשורת הדין, כרך ז (והביא שם מקורות נוספים לכך). בשאלה זו דנו גם בביה"ד הגדול, פד"ר כרך י, עמודים 144-115 (בהרכב הרבנים הגאונים: ש. גורן זצ"ל, א. שפירא זצ"ל, ש. מזרחי זצ"ל).

שם הבחינו בין הסכמות בעניינים כספיים שמבקשים הצדדים להסדיר בעקבות הגט וקודם הגירושין, לבין עניינים שפותרים בני הזוג ביניהם בלא קשר למועד גירושין.

בהסדרים הנעשים בעקבות הגירושין, יש לראות את סידור הגט בפועל כתנאי לביצועם, ורק בכפוף לגט הם יחולו.

ואולם, הסדרים אחרים שהם הסדרים שוטפים ולא חד פעמיים ועליהם להיקבע גם ללא קשר לגט, כגון בענייני מזונות ילדים, הם נכנסים לתוקפם מיד עם אישור ההסכם בבית הדין, אף קודם לביצוע הגט, וניתן לאכוף את ביצועם לא קשר לסידור הגט בפועל. 

הגר"א שפירא זצ"ל מאריך שם לבאר שיש להתחשב בנסיבות השונות בהם נערך ההסכם, ומסיק שם שמועד הביצוע של סעיפי ההסכם הוא בעת מתן הגט, אף אם לא נקבע שהגט הוא התנאי לחלות ההסכם. וכך כתב בתוך הדברים:

"הכוונה היא שזמן הביצוע של ההתחייבות חל לא בזמן חתימת ההסכם, אלא מכח אומדנא דוחים זמנה עד ביצוע הגירושין בין הצדדים. שכל עיקרו של ההסכם בא להסדיר את העניינים של בני הזוג העומד להתגרש, על אחר הגירושין, וכל עוד שלא התגרשו, לא הגיע בכלל זמן ביצוע ההתחייבות.

ואין בכך התחייבות ממשית כלל לפני הגירושין. ועל כן, כשמישהו מהצדדים חוזר בו מהסכמה לגירושין, אין כלל מקום לדון לחייבו בחוב הכספי שבהסכם הגירושין, שהחיוב אינו בר תוקף כלל לפני הגירושין, אלא אם כן הובהר בפירוש שההתחייבות חלה מיד, או שזה מובן מאליו שההסכם הכספי תוקפו לחול מיד".

הרי לשיטתו בדרך כלל אין חלות לסעיפי ההסכם קודם הגט, אלא אם כן ישנה משמעות שסעיף מסויים יחול אף קודם. אך הוסיף הסתייגות:

"אמנם, במקרה שההתחייבות הכספית מוגדרת לגמרי כעומדת לעצמה, ולא באה להסדיר את ענייני הממון לאחר הגט, בזה יש כבר מקום לדון מה תוקף ההתחייבות כשאחד מהצדדים מתחרט.

וזה תלוי בנסיבות המקרה ובנוסח כתב ההתחייבות, כדי שנוכל לקבוע אם יש כאן על כל פנים גדר שהגירושין הם לכל הפחות תנאי למילוי ההתחייבות".

ועוד הוסיף שם, כמובא לעיל, שאם הצדדים מסכמים אודות תביעות וחילוקי דעות שהיו ביניהם בעניין כספי מסויים, ומגבשים זאת בהסכם הגירושין, אזי הסדר ממוני זה קיים ללא קשר לסידור הגט.

וכך כתב: "אין זה גם מסתבר בדרך כלל, שסכסוך ממוני קיים, שהצדדים סדרו אותו בהסדר סביר בהסכם גירושין, יחיל להיות לא סביר עם חרטתו של אחד מהם מעצם הגירושין וכו'.

אבל כשלא ניכר שיש איזה גוזמא בהתחייבות, יש לראות ההסדר שהושג כהסכם סופי ומסתבר לסכסוך, בלי שיהיה תלוי בביצוע הגירושין בזמן".

סוגיה זו נדונה גם בפ"דר יא, עמודים 171-153 (בית הדין באשדוד, בהרכב הרבנים הגאונים: ש. ילוז זצ"ל, ח. ריז'י זצ"ל, י.ד. הגר זצ"ל).

שם היה מדובר בהסכם גירושין שערכו הצדדים, ולפיו נשארו הילדים במשמורת האב. לאחר מכן חזרה האישה ותבעה את המשמורת על הילדים, בטענה שחזרה בה מביצוע הגר, וממילא כל ההסכם בטל. לדעת המיעוט בין חברי בית הדין כל סעיפי הסכם כפופים לסידור הגט בפועל.

ולכן משחזרה בה האישה מסידור הגט, בטל כל ההסכם. לדעת הרוב, אע"פ שההסכם כפוף לסידור הגט, מכל מקום הסעיף בעניין משמורת הילדים קיים גם ללא קשר לגט. וכך נסחו דעתם:

"נראה שהסעיף הזה נוגע לטובת הילדים עצמם וכו', סעיף זה אינו קשור בהסכם הגירושין של הגט עצמו, ואף שההסכם לביצוע הגט עצמו נתבטל מחמת שחזר בו אחד הצדדים ואינו רוצה להתגרש, מכל מקום ההסכם בדבר החזקת הילדים נשאר קיים, היות והאב והאם הסכימו שהילדים יסודרו במוסד.

היות וביה"ד נתן תוקף של פס"ד להסכם הגירושין, לכן זאת אומרת שהצדדים, דהיינו האב והאם ובית הדין, באו לידי מסקנה שטובת הילדים היא אך ורק שיסודרו במוסד.

והיות והילדים הם לא 'סחורה' שיעשו הסכמים על גביהם ולקשור אותם עם שאר הסעיפים שבהסכם הגירושין, לכן יש לפסוק שאע"פ שהסכם הגירושין עצמו בטל, הסעיף בדבר החזקת הילדים נשאר קיים".

והסיק הגר"א שיינפלד זצ"ל במאמרו שם: "הדעה המקובלת בין דייני ישראל לדורותיהם היא, שסעיפי הסכם גירושין קשורים לביצוע הגט בפועל, ואינם ניתנים לאכיפה בטרם סודר הגט.

אלא בנושאים מיוחדים כגון מזונות ילדים והחזקתם, או בתנאים מוגדרים, כגון שההתחייבויות בוצעו בפועל, או כשנקבע בהסכם עצמו מועד ביצועו של סעיף אף בטרם הגט ובלי קשר אליו".

ועי' גם פד"ר ח (עמוד 189) שם הסיקו בקצרה כך: "והנה זה ברור שהפס"ד לגירושין שניתן בהסכמה, אף שקיבלו הצדדים בקניין, אינו מחייב לגבי עצם הגירושין, שהקניין לא היה אלא לגבי התנאים הכספיים שאם הם מתגרשים, אלה הם התנאים הכספיים.

אבל מעצם הגירושין יכול כל צד לחזור בו, כי על זה לא קיבלו בקניין וע"ז גם לא שייך קניין כי הוא קניין דברים. וא"כ יכולה האישה לחזור בה מהסכמתה לגירושין.

ברם, אם יתברר שלפי ההלכה, האישה חייבת לקבל גט והם באים להתגרש, שוב יהיו התנאים הכספיים שהסכימו עליהם שרירים וקיימים, כי הרי הסכימו שאם מתגרשים, אלה הם התנאים, ומאי נפקא מינה אם מתגרשים ברצון או שביה"ד מחייבם על כך".

הרי שיש לחלק בין גירושין בהסכמה (שאין מקום לתנאים הכספיים ללא גט) לבין חיוב לגט (שאז ישנו כבר תוקף לכל ההסכמים הממוניים).

ועי' גם בספר ביכורי אשר (לרה"ג מסעוד אלחדד, כרך ב עמוד נא) שכתב בפשיטות שאמנם גם לאחר הסכם גירושין, רשאי כל צד לחזור בו מרצונו לגירושין, אך אם לא חזר בו מזה, אינו יכול לחזור מסעיפי ההסכם.

ועי' גם פד"ר משפטי שאול, סימן כז, שם כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל כך: "א"כ נידון שלנו, שמסירת ההכרעה בתביעות הממוניות לביה"ד הי' כשהיה מוסכם על שני הצדדים שיפרדו בג"פ, ועל סמך זה פסק ביה"ד מה שפסק, כיון שרשות בידי שניהם לחזור מהסכמת הגירושין.

יחד עם חזרה זו מתבטלת מאליה גם הקביעה בענייני הממונות שביניהם, בין שהייתה ע"י הסכמה ישירה של הצדדים, ובין שהייתה ע"י פס"ד, שניתן על סמך הסכמתם להכרעת ביה"ד.

שהרי לא הותנה שיש הפרדה בין העניינים הממוניים לבין הגירושין. ואף אם היה הדבר בספק, הרי ג"כ אין לפטור ממזונות מצד הספק, כיון 'שהחוב הוא ברור' וכמובא לעיל מתשו' הרדב"ז וכו'. עפ"י כל האמור יש לדעתי לדחות את הערעור. שאול ישראלי".

והוסיף על דבריו הגר"מ אליהו זצ"ל: "קראתי דברי הרה"ג ר' ש"י (שליט"א) [זצ"ל] ואני מסכים ולמען הסר ספיקות ברצוני להוסיף: בפס"ד הנדפס בכרך ה' עמודים 203 – 214.

וכן בערעור שעליו שם עמודים 214 - 218, נכתבו אמנם נמוקים רבים, אך עיקר הנמוקים היו מפורטים בפס"ד שם (המובאים בעמוד 215) שנקבע תאריך מסויים הפוטר את הבעל מחיוביו וכן שביצוע הכספי של ההסכם הכרוך בזכויות האישה בוצע ושני דברים אלו מוכיחים שאין ההסכם נכרך בעניין ביצוע הגט, כמוזכר שם בנימוק י"ד ט"ו ו - כ'.

ושני יסודות הללו חסרים בנ"ד, וע"כ יש לדחות את הערעור, וביה"ד האזורי ימשיך לדון לגופו של דבר בעניין התביעות של הצדדים כאמור בסעיף א' של פס"ד נשוא הערעור. מרדכי אליהו".

ועי' עוד להלן אות ל' אודות תוקף הסעיף לויתור על הכתובה במקרה שלא התבצעו הגירושין.