עי' שורת הדין (כרך יא) מאמרו של הגר"א שינפלד זצ"ל, שם כתב שאנו נוקטים להלכה שחתימה על הסכם דינה כקניין "סיטומתא" ואין צורך בקניין נוסף. והביא את דברי המהרשד"ם (חו"מ, סימן שפ) שכתב:
"הרי מוכח בהדיא דכל דבר שבמון יש לו שתי פנים במה שיתקיים. או באחד מהדברים הברורים כדין תוה"ק או בחז"ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שאינם כתובים בתורה ואינם מן הדין וכו'.
אם כן נתברר לנו ממ"ש שאם הדבר אמת, שדרך התגרים כמנהג פשוט בעיר אנקונה לקנות חובות לחבריהם וכו', מחוייב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה, אע"פ שכפי דין תורתינו אין במו"מ בזה ממש וכו'".
תשובה זו (מהרשד"ם) הובאה בפד"ר ג (עמודים 363-369), בבית הדין הגדול בהרכב הרה"ג ע. הדיה זצ"ל, י.ש אלישיב זצ"ל, וב. ז'ולטי זצ"ל. וכתבו בעמוד 368:
"אכן נראה שיש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא", והוסיפו בעמוד 369: "הואיל ולפי מנהג בין הסוחרים, הרי חוזה התחייבות בחתימת יד מחייב אותו למלאות אחרי התנאים האמורים בחוזה.
ולכן במקרה שלפנינו, שהמערער חתם על התחייבות לשנה למשיבה 200 ל"י לחודש תמורת טיפולה בילדה, מחייב אותו לקיים את כל הכתוב בהסכם, מדין סיטומתא".