מאת: הרב יצחק אושינסקי - אב"ד, בית הדין הרבני ירושלים.
התחייבה האם להפחית מזונות האב או שקבלה על עצמה בבית הדין או במסגרת הסכם גירושין לזון את הילדים לבד.
האם יכולה לתבוע לאחר זמן בשם הילדים שהאב הוא שישלם את מזונותיהם, במקרה שהיא אכן מסוגלת לשלמם, ע"פ הפיסקה הקודמת? בבתי משפט נוטים לקבל תביעה זו, ומהי דעת ההלכה בזה?
לשאלה זו ישנה התייחסות בפד"ר ו (עמוד 227), וכך כתבו: "הנה זה ברור שהסכם של הורים בקשר לילדיהם אינו יכול לחייב את הילדים במדה שזה פוגע בזכויותיהם כלפי אביהם.
אולם במקום שתנאי ההסכם אינו מקפח את הילדים אלא מטיל את החיובים הכספיים על האם במקום האב, והילדים נמצאים ברשות האם והיא מפרנסת אותם, וכל רע לא יאונה להם, ודאי שאין מקום לתביעת הילדים שהאב יפרנס אותם, ואין זה אלא תכסיס מצד האם להוציא כספים מהאב שלא כדין.
ואין מקום למה שבדו מלבם לחלק שרק האם אינה יכולה לתבוע עבור הילדים במקום שיש הסכם לפטור את האב ממזונות, אבל הילדים בעצמם יכולים לתבוע מהאב כי ההסכם לא מחייב אותם.
דברים אלה אין בהם ממש, משום דאין בכלל מקום לתביעה מצד האם, מפני שהאב אינו מחוייב שום דבר לאם באופן אישי, ואם יש מקום לתביעת מזונות מצד האם, אינה אלא משום שהיא שלוחם ואפוטרופוסים של הילדים לתבוע בעדם מזונות".
ועוד הוסיפו שם (עמוד 228): "והנה בעיקר התחייבות האם כלפי הילדים אחר הגט, ברור הדבר שאין זו התחייבות נוספת לחיובו של האב, וששניהם צריכים לשלם כשהילדים הם פחותים משש, שאז חיובו של האב מעיקר הדין ולא מטעם צדקה.
דודאי זה אינו, מפני שכל מקרה שהאישה מתחייבת לפרנס את הילדים הוא רק לפי דרישתו של האב, שרוצה להתחמק מחיובו כלפי הילדים או שאין לו אפשרות לפרנסם, וכל עיקר התחייבותה היא רק שהאב לא יצטרך לשלם מזונותיהם.
וא"כ ודאי שאין מקום לתביעת ילדים בזמן שהם נמצאים תחת רשותה של האם. ואין זה דומה כלל למתחייב לבת אשתו בזמן נישואיו עם אמה, שהוא מחוייב לשלם לה גם אחרי שהתחתנה הבת והבעל מפרנס אותה, וכדתנן בכתובות ק"א ע"ב.
דשם ודאי שהייתה התחייבות סתם לבת אשתו שאינה קשורה עם אף אחד, ולא נפקע חיובו גם אחרי שיש כבר לבת בעל; משא"כ במקרה דידן שמעולם לא חשבה האם להתחייב חיוב בפני עצמו נוסף לחיוב האב, ורק חיוב אחד יש, או של האישה או שהחיוב חוזר לאב".
ועי' גם נימוקיו של הגר"א שיינפלד זצ"ל (פד"ר טו עמוד 137) שכתב: "אכן מן הדין מן היושר ומן הצדק שלא יהיה אדם נטרד בפני שתי אינסטנציות שיפוטיות באותו עניין'.
ולכן בני זוג שהסדירו את ענייניהם בהסם גירושין סביר ומתקבל על הדעת, והתחייבו האחד כלפי השני בהתחייבויות שונות וכו', במיוחד, כאשר הם מופיעים לפני אינסטנציה שיפוטית אחת, במקרה זה ביה"ד הרבני, ומצהירים במבוא להסכם כי הם הגיעו להסכם בכל השאלות וכו'.
ולאחר זמן מוגשת תביעה בנושא המזונות ע"י האם בשם הילדים וכאפוטרופוס שלהם וכו', האם זו אינה הטרדה בניגוד לדין וליושר ולצדק?".
ועי' גם בפסק דינו של הגר"א שינפלד זצ"ל (שורת הדין טו, עמוד תנז) שכתב כך אודות תביעת אם בשם הילדה: "אין מקום גם לטענה שלמרות הסכמת האפוטרופוסית שלה, הקטינה יכולה להגיש תביעה עצמאית. שהרי ילדה בת תשע לא חתמה על יפוי כח לעו"ד א. וכו'.
מי שהגישה את התביעה היא האם, כאפוטרופסית טבעית וכו'. כי הנה, חוק הכשרות המשפטית וכו' קובע שההורים הם האפוטרוסים הטבעיים וכו'.
כאשר אין הסכמה בין ההורים בעניין הקשור בתפקידם כאפוטרופסים וכו', יובא הדבר להכרעה משפטית. מי הסמיך אותה לתבוע את האב בשם הילדה?
נמצא שהתביעה שהגישה האם בשם הילד כאפוטרופסית טבעית, היא שהוגשה בחוסר סמכות, שכן תחילה היה עליה להגיש בקשה ותביעה בשם עצמה, לקבוע את סמכותה לפעול כאפוטרופסית בלעדית ללא הסכמת האב.
ורק אח"כ, אם הייתה בקשתה נענית, הייתה יכולה לפעול בשמו של הילד". הרי שאין מקום לתביעה זו ע"פ הדין.