כיצד ישנו תוקף להתחייבות בהצמדה, והרי הוי התחייבות לדבר שאינו קצוב?

שאלה זו נידונה בקצרה לעיל, אות יז, באופן כללי, ביחס לכל התחייבות ללא קצבה המופיעה בהסכם הגירושין.

למעשה רוב השיטות נוקטות שאין בהסכמי גירושין חיסרון של "דבר שאינו קצוב", מלבד השיטה האחרונה שתובא בסוף הדברים.

בשאלה זו של התחייבות בהצמדה למדד יוקר המחיה (או תוספת יוקר השכירים), דנו בפד"ר ג (מעמוד 116) ולהלן יובאו עיקרי הדברים משם. וכך כתבו אודות התחייבותו של אב להמשיך ולזון את ילדתם המאומצת גם לאחר הגירושין:

"כל זה באשר להתחייבות המקורית הקצובה בסך ארבעים וחמש ל"י חדשית שהתחייב למגורשתו עבור החזקת הילדה המאומצת.

אולם עלינו עוד לדון בזה שהתחייב שהסכום הנ"ל יהיה צמוד לאינדקס יוקר המחיה, ועי"ז לכאורה העמיד את התחייבותו על סכום שאינו קצוב, שהרי תנודות האינדקס אינן קצובות ואינן ידועות מראש, ובאנו בזה לשאלה בהלכה, באם התחייבות בדבר שאינו קצוב מועילה מצד הדין וכו'".

והחלו לפרט השיטות: "בהתחייבות בדבר שאינו קצוב, ידועה שיטת הרמב"ם בפי"א מה' מכירה הט"ז, שכתב: חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אע"פ שקנו מידו, לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו רבותי.

ובהלכה י"ז שם: ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב לזונה, מפני שפסק בשעת נשואין, והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה".

ועוד הוסיפו: "וראה בכ"מ שם, ובב"י בטור אה"ע סימן קי"ד, שעמד על הסתירה בדברי הרמב"ם ממש"כ בפכ"ג מאישות י"ז, ומה שתירץ שם, וכתב בתוך דבריו.

דבהתחייבות לחבריו לא מועילה אף בקניין, ובהתחייבות לבת אשתו בשעת קידושין גם קניין לא צריך, מדינא דרב גידל הן הן הדברים הנקנים באמירה (כתובות ק"כ).

ובשעת נשואין, שלא בשעת קידושין, מהני עכ"פ בקניין, עיי"ש בארוכה. וכ"כ הב"ח וכן משמע מתשובת הרשב"א ח"ד סי' קמ"ה שכתב: וסבר הרב ז"ל דדוקא כאן (בבת אשתו), אבל בעלמא, אע"פ שכתב או שאמר לעדים אתם עדי או אפילו קנו מידו לא. ומבואר שחילק כנ"ל".

וחילקו בין המקרים: "לפי"ז כאן כשהמדובר בהתחייבות עבור בת מאומצת, הרי זה כהתחייבות לאחר, המבואר בהל' מכירה שאינו מועיל גם בקניין, שהרי אין האימוץ מתנאי נשואי הזוג, ואין לזה עניין להא דבת אשתו ולדברים הנקנים באמירה.

מטעם מיגו דמתחתני אהדדי גמר ומקנה, ויש לראות זאת כהתחייבות רגילה כלפי אחר, ושייכים בזה לכאורה הגדרים של מתחייב בדבר שאינו קצוב, כנ"ל".

והוסיפו בביאור השיטות: "והנה שיטת הרמב"ם הובאה בשו"ע חו"מ סימן ס' וכתב שם המחבר: וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטינן.

וכן כתב הרשב"א בתשובה הנזכרת: שלא נתכוונו בזה דברי הרב ז"ל ופוק חזי מאי עמא דבר.

ובש"ך שם ס"ק י"ב, אחרי שהביא חבל פוסקים, הסבורים שהמוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ם, הסיק להלכה, שאין דבריהם נראים לו ואין לומר קים לי כהיחיד, היכא שכל חכמי ישראל חלוקין עליו.

והאריך שם הרבה והסיק, שהמנהג פשוט להתחייב כל אחד במזונות לחבירו בדבר שאין לו קצבה, וכן עושים מעשים בכל יום, שלא כהרמב"ם, עיי"ש שנשאר בצ"ע רק לעניין לטרוף ממשעבדי.

וא"כ הדבר ברור לדינא, שמועילה ההתחייבות גם בדבר שאין לו קצבה, ומה גם בנד"ד, שההסכם בין הצדדים נעשה בפני ביה"ד בהסכמת וחתימת הצדדים, שיש לו תוקף של שטר, וההסכם אושר ע"י ביה"ד בפס"ד מיום ב' כסלו תשט"ז וכו'".

הרי שלהלכה מועילה התחייבות גם בדבר שאין לו קצבה. והסיקו להלכה: "לאור כל הנ"ל מוצא ביה"ד שבהתאם להלכה אין מקום לפטור את המאמץ, הבעל ב', מכל חיוביו שקבל עליו כלפי מגורשתו, להבטחת החזקתה של הילדה המאומצת ג', וגם הצמדת התחייבותו לתנודות האינדקס שרירה וקיימת מצד הדין, כנ"ל".

עתה דנו בשאלה האם התחייבות הצמודה למדד היא בכלל התחייבות בדבר שלא קצוב. וכך כתבו: "בעיקר השאלה, באם הצמדת התחייבות למזונות בסכום הנקוב, לאינדקס יוקר המחיה, נכלל בגדר התחייבות בדבר שאינו קצוב, יש מקום לדון בזה טובא.

אף אם נניח שאין זה נוגע לעניננו לדינא, כמו שנתבאר לעיל והדעת נוטה שאין לבא מטעם אינו קצוב מטעם אחר לגמרי, והוא, תנודת האינדקס, היינו מדד יוקר המחירים, נמדד כידוע לפי סל מזונות קבוע.

ועם השתנות שער אותו סל מזונות, עולה האינדקס או יורד חליפות, יוצא שע"י הצמדת התחייבות מסויימת לאינדקס, האדם מתחייב למעשה לספק לשני את סל המזונות הקבוע לפי איזה שער שיעמוד.

א"כ אין לראות בזה התחייבות נוספת במה שאינו קצוב וידוע לשעתו, כי אם, התחייבות קבועה ועומדת כבר לשעתה, בסיפוק אותם מצרכים מהם מורכב סל המזונות העלול להשתנות במחירו במשך הזמן.

במלים אחרות, זה מעמיד את ההתחייבות לא על סכום כסף, מחיר המזונות שאינם קצובים וידועים בשעת התחייבותו, כי אם על סל מזונות מסויים וקבוע כבר בזמן התחייבותו".

וביארו אף לשיטת הרמב"ם: "בכגון דא, אולי גם הרמב"ם יודה, שההתחייבות מועילה, שהרי כל הטעם לאינו קצוב שאינו מועילה ההתחייבות, הוא מגדר אסמכתא דלא קניא (ראה קצוה"ח סי' ס' ונתה"מ שם), וכשכולל בהתחייבותו לספק דבר מסויים וידוע.

אף שמחירו לעתיד אינו ידוע כעת, יתכן שאין זו אסמכתא, שהרי גמר בדעתו לספק אותו דבר שמקבל עליו בכל התנאים שהם, וכל דינו של הרמב"ם, שבמחייב עצמו לזון חבירו חמש שנים אינו מועיל מדין אינו קצוב, הוא כשהתחייב בסתם לזון, מבלי שהצמיד התחייבותו לסל מזונות קבוע, משא"כ כשמתחייב לסל מזונות קבוע ועומד, כנ"ל".

אך סתרו הנחה זו: "אכן לאחר העיון מצאנו מפורש שלא כדברנו, דהנה הב"י בטור חו"מ סימן ס' הביא: ומצאתי בספר התרומה שער ס"ד שהשיב הרמב"ן ומה ששאלת על דעת הרמב"ם אם קיבל עליו לזון ה' שנים אם הוא דבר קצוב.

אע"פ שהוא שלא כדעתנו ודאי לאו קצובין הן וכו', וכן האומר מדות כך וכך של חטים אני נותן לכל שנה ושנה מכאן ועד ה' שנים כדבר שאינו קצוב הוא שמא יוקרו החטים הרבה, עכ"ל.

וראה בשו"ע חו"מ סימן ס' שם בבאה"ג ובביאור הגר"א ס"ק י"ב שהביאו שיטה זו, הרי להדיא דאף כשנתחייב במדה מסוימת של חטים למשך ה' שנים נקרא דבר שאינו קצוב לדעת הרמב"ם.

א"כ לא הועלנו כלום בזה שבצמידות לאינדקס, התחייבות המתחייב לזון היא לא על סכום כסף מחיר המזונות לעתיד, כי אם על סל מזונות קבוע וידוע לשעתו, אכן מאחר שמחיר אותו סל מזונות אינו קבוע ועלול להתיקר ולהשתנות חליפות, זהו שוב דבר שאינו קצוב לדעת הרמב"ם".

ואולם הביאו מיד ביאור נוסף המסלק את החיסרון של "התחייבת בדבר שלא קצוב": "ברם אף אם נניח שלא כדברינו, ואין חילוק בדין אינו קצוב בין התחייב סתם לזון ולפרנס, לבין התחייב במפורש, בהתאם לתנודת האינדקס, ובכל עניין מקרי אינו קצוב.

היות ובשעת ההתחייבות עדין לא ידע בכמה מתחייב, יש מטעם אחר לומר דלא הוי בנד"ד חסרון מגדר אינו קצוב, כך שההתחייבות תהא מועילה גם לשיטת הרמב"ם.

והוא; המל"מ בפי"א ממכירה, שם, הביא בשם המהרח"ש ומהר"ש הלוי דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דלא מועילה התחייבות בדבר שאינו קצוב, רק במתחייב במתנה לחברו מבלי קבלת תמורה.

משא"כ כשהתחייב תמורת דבר מה, אגב זוזי גמר ומשעבד נפשו גם באינו קצוב לשעתו, וכן כתב בתומים בסימן ס' והוכיח כן מלשונו של הרמב"ם.

וז"ל: ולכן היה נראה ע"כ סבירא ליה להרמב"ם דמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, אין חיובו חל, היינו כשאין מתחייב לו הזוכה בחיוב דבר כנגדו, ולכך לא נחית לחיוב, אבל כשכנגדו מתחייב למולו דבר אחר, הרי זה מכניס עצמו בחיוב בכל אופן אפילו בלתי קצוב, ולכך כתב הרמב"ם שזה כמו מתנה היא, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו לו במתנה, הרי דכל עניין דבריו במתנה מוחלט, ואע"פ שאמרו בלשון חיוב הואיל הוא בלתי קצוב, לא מכניס עצמו בכך וכו'".

וביארו: "ראה שם דבריו בארוכה שיישב בזה קושיות הראשונים על הרמב"ם, וראה גם בקצוה"ח ובנתה"מ שם בסי' ס', שהביאו שיטה זו ומש"כ שם. ולפי הנחה זו ברור שיש מקום לחלק בין סתם מתחייב לזון את חבירו בכדי, שזהו נדונו של הרמב"ם.

לנד"ד שהתחייב עבור מזונות לילדה שאומצה ע"י המתחייב, שהנאה זו של אימוץ ילדה לחשוך בנים, הרי היא ככסף ומחיר שאגב זה גמר ומשעבד נפשו גם לחיובים שאינם קצובים בזמן התחייבותו, וכגון ההתחייבות לפרנסה ולזונה".

ועי"ש שדנו בכך עוד. ולבסוף הביאו ביאור נוסף כדי לסלק הבעיה של "אינו קצוב": "והנראה עוד להוסיף, דלפי המבואר, מתחייב באינו קצוב שאינו מועיל להרמב"ם, הרי הוא מגדר אסמכתא דלא קניא.

ובנד"ד אין לבא מגדר אסמכתא, אחרי דכל גדר אסמכתא הוא כשאדם מתחייב בדבר שאינו החלטי, ולא ברור חיובו בזמן התחייבותו, ומניח בדעתו שבכלל לא יבא לכלל חיובו שקבל עליו.

וכגון באם אוביר ולא אעביד אשלם אלפי זוזי, דדעתו שיעבוד ולא יתחייב בקנס שמקבל עליו, או כגון במתחייב בדבר שאינו קצוב, שלא ידוע לו בזמן התחייבותו לכמה הוא משתעבד.

שבכל אלה חסרה גמירת דעת המתחייב, שזהו התנאי העיקרי לתחולת החיוב, וכל זה שייך כשאין סבה שתאלץ אותו להתחייב בזמן שמקבל עליו חיובו.

משא"כ אם אדם מעונין באיזה דבר, עיסקא או הנאה וכדומה, ואין באפשרותו לקבל אותו דבר אם לא שיתחייב בדבר שאינו קצוב, והוא מעונין בהשגת אותו דבר, הרי מתחייב בלב גמור ושלם, גם כשגבולות שעבודו אינם ידועים לו בשעת התחייבותו.

וכגון בנד"ד, שאין באפשרות הרוצה לאמץ ילד, לקבל את הילד לרשותו, אם לא שיתחייב להיות אחראי להזנתו ופרנסתו של אותו ילד, ואחרת לא יקבל אותו לרשותו הוא ובהיותו מעונין שהילד ימסר לרשותו לגדולו וחנוכו ושיקרא על שמו.

הרי הוא ברצונו נכנס להתחייבות זו של פרנסתו אף שאין המזונות קצובים לשעתם, שהרי מגמתו היא לא רק לפרנס את מי שהוא, כי אם, ובעיקר, לקבל את הילד המאומץ ולזכות בו, א"כ גמר דעתו ושעבד עצמו גם להזנתו". הרי שבנידון דידן אין לחוש מצד דין אסמכתא.

והוסיפו: "ומצאנו כעין זה בצמח צדק החדש חו"מ סי' כ"ז, שכתב שם בסוף התשובה, וז"ל: דאסמכתא היינו כשהוא בדרך קנס, ואין רצונו כלל לזה הדבר.

כמו אם אוביר ולא אעבוד וכו' דדעתו שיעבוד וכו' משא"כ הכא רצונו ודעתו בטוב שיזדמן השכירות ושיסלק לו שכרו, ואע"פ שאפשר שלא יזדמן, הו"ל כשאר תנאי וכו' דאינו עניין לאסמכתא וכו', עיי"ש".

והסיקו: "א"כ ה"נ בנד"ד דעתו שיהיה הילד המאומץ ברשותו על אף שתעלה לו החזקתו ופרנסתו בסכום שאינו קצוב כעת וגמר דעתו לכך, ואין זה נכלל בגדרי אסמכתא, ומהני שפיר התחייבותו גם להרמב"ם".

כן מובא גם בפד"ר ט (עמוד 297) שכתבו: "אולם אחרי הנחה זו שהתחייבותו של הנתבע כלפי התובעת אינה מוגבלת בזמן, יש לדון אם ההתחייבות הזאת יש לה תוקף לפי ההלכה על אף שקבלו ע"ז בקניין גמור ושלם, כי הלא זו התחייבות בדבר שאינו קצוב שאין קניין מועיל בזה לדעת הרמב"ם.

וז"ל הרמב"ם פי"א מהל' מכירה הל' ט"ז: חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אע"פ שקנו מידו, לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו רבותי.

ואמנם להלכה כבר כתב המחבר בשו"ע חו"מ סימן ס' סעיף ב, בזה"ל: וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטינן. וכ"כ הרשב"א בתשובה ח"ד סימן קמ"ה: שלא נתכוונו בזה דברי הרב ז"ל ופוק חזי מאי עמא דבר.

וע"ש בש"ך סקי"ב שמסיק: שאין הנתבע יכול לומר קים לי כהרמב"ם והמנהג פשוט להתחייב וכו', וכן עושים מעשים בכל יום".

והוסיפו סברא מכוון אחר המסלקת חסרון "אינו קצוב": "ובר מן דין נראה כי בנידוננו אף להרמב"ם מועיל קניין, כי כבר כתב משנה למלך שם בשם המהרח"ש ומהר"ש הלוי דעד כאן לא פסק הרמב"ם דאינו מועיל התחייבות רק במתחייב ליתן מתנה לחברו, אבל כשנתחייב תמורת איזה דבר, גמר ומשעבד נפשו גם בדבר שאינו קצוב.

וכן הורה תומים סימן ס'. ולפי זה בנידוננו שהנתבע התחייב לתת לתובעת סכום מסויים עד שתינשא מחדש, הלא זו לא הייתה התחייבות משום מתנה או התנדבות, אלא תמורת הסכמתה לקבל ממנו גט כדרישתו.

וכאמור בתביעת הנתבע אחרת - איימה לא תסכים להתגרש, ומשום כך גמר ומשעבד נפשו בהתאם להסכם, והוא עומד בתוקף חיובו שקבל ע"ז קניין גמור ושלם המועיל בנידוננו".

ואולם, עי' פד"ר ט (עמוד 258, נימוקי הג"ר יוסף קאפח זצ"ל) שם כתב:

"נראה שיש לדחות את שני הערעורים ולאשר את פסק הדין לכל פרטיו. (א) אשר לדרישת האם להצמיד את סכום המזונות למדד, הרי דבר זה לא נזכר בהסכם כלל, ואין להטיל על האב דברים שלא נתחייב בהם, ובפרט עניין של מדד שאפילו היה כתוב, הרי הוא דבר בלתי קצוב ולדעת הרמב"ם ורבים אחרים לא חל החיוב כלל, כפי שיבואר להלן".

והמשיך והאריך לדון בדבר (עמוד 260): "ולעצם ההתחייבות בדבר שאינו קצוב, הרי פסק הרמב"ם בהלכות מכירה פי"א הל' ט"ז, וז"ל:

חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אע"פ שקנו מידו, לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו רבותי.

וכבר באר הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פ"ה הל' ו' כי רבותיו הם הר"י מיגש והרי"ף, וכפי שכתב גם יד מלאכי. ויש סוברים שגם רש"י סובר כשיטת הרמב"ם.

עיין שיטה מקובצת כתובות דף ס"ח. ואם כן אין הרמב"ם יחידאה, כפי שכתב הש"ך בחו"מ סי' ס', ורבו כמו רבו הסוברים שיכול הנתבע לומר קים לי כהרמב"ם, וכפי שהובאו מקצתם בשדי חמד קונטרס הכללים ערך דבר שאינו קצוב.

גם גט פשוט סבור שיכול הנתבע לומר קים לי כהרמב"ם ורבותיו, וכן הרשד"ם בסי' צ"ט שכתב וכדאי הוא הרמב"ם ורבותיו להסמך עליהם.

והרמב"ן עצמו שהוא מראשי החולקים על הרמב"ם כתב, כפי שהובא בשמו בהרשד"ם סי' כ"ט, וז"ל: מכל מקום למדנו שסברת הרמב"ם מספיק שלא להוציא ממון.

וכל שכן שהרי מצינו שהרמב"ן כתב בתשובה וז"ל: אלא שיש לחוש לדעת האומרים שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב. וכיוצא בזה כתב עוד שם בסי' ל"ד, אחר שהביא דברי הרמב"ן הנ"ל:

הרי שאפילו שדעתו (כלומר הרמב"ן) כדעת הראב"ד ושאר הפוסקים דסברי שאדם מחייב עצמו אפילו בדבר שאין לו קצבה, מכל מקום כתב שיש לחוש לדעת החולקים, וכ"ש בהיות החולקים הר"י מיגש והרמב"ם כי מי הוא שימלאנו לבו להוציא ממון נגד סברתם".

והוסיף: "וכיוצא בזה כתב עוד שם בסי' פב, קכא, קכד, קעו, שע, שעג, תנ, וכ"כ גם בחלק אה"ע סי' קכא, קכג. וכ"כ מהר"י בן לב בח"א סוף כלל י"ב: וכיון דאגלאי מילתא דלא הוה חייב מן הדין דיכול לומר קים לי כהרמב"ם אם כן השבועה בטעות, ע"ש.

וכ"כ עוד בכמה מקומות בספרו. וכ"כ מהרש"ך חלק א' סי' עה, פא, קא, קכ, קכא, והמהרש"א בתשובה סי' ל, ומשפט צדק ח"ב סי' י, ל, וכמ"ש כנסת הגדולה מם בשם הראב"ד בתשובה כ"י סי' קמ"ח, קס"ד, קפ"ג, ומעשה חייא סי' י"ח.

והר"מ מטאלון, הובאו דבריו בספר משפטי שמואל סי' מ"ה, ומהר"ש הלוי בחלק חו"מ סי' ה' ומהרח"ש, הובאו דבריו בספר משפטי צדק ח"ב סי' י', ובעל גידולי תרומה בדף שמ"ה ושנ"ג, ומהר"מ גלאנטי סי' קי"א, קט"ו.

ומהר"י וויל, ומהר"י אדרבי בסי' קפ"א, רל"ה, ושצ"ד, וכן פסק מכתב לדוד חו"מ סי' ט', שהמוחזק יכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם ורבותיו, אע"פ ששאר הפוסקים חולקים עליו.

וכ"כ מהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יו"ט סי' י"ז שכבר עלו בהסכמה כל הפוסקים שהמוחזק יכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם ורבותיו שאינו מתחייב בדבר קצוב. ועוד ועוד עשרות ראשונים ואחרונים סוברים כן".

וכן: "ואם כל הני רבוותא לא רב גוברייהו ולא סגי חילייהו לעשות מעשה ולהוציא ממון נגד דעת הרמב"ם ורבותיו, כ"ש אנן יתמי דיתמי".

וכתב ביחס לנידון שלפניו: "והנה בנידון דידן נראה ברור כי המוחזק הוא האם, שבאים להוציא ממנה למזונות הבן בכח התחייבות שאינה התחייבות.

ואילו האב בנידון זה, הרי חובת האב לבנו ברורה ומבוררת, אם מן הדין ואם מן התקנה ואם מכל חיוב אחר, ואילו מה שרוצים להטיל על האם הוא רק מכח קניין זה שאינו כלום, בודאי אין להוציא ממנה מאומה".

וביאר אף לדעת הש"ך: "וגדולה מזו, דאף לדעת הש"ך ודעימיה, שאין לומר קים לי כדעת הרמב"ם ורבותיו, נראה לומר שאף יחידים הללו לא אמרוה אלא במקום שאינו אתריה דהרמב"ם.

אבל בארץ ישראל שהיא אתריה דהרמב"ם לא עלתה על לב איש לעשות מעשה נגד הרמב"ם ורבותיו, וכמ"ש מהר"א ישראל בספר בית אברהם סי' ס':

ולעניין הלכה כבר ידוע שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים הסכימו דמוחזק מצי למימר קים לי כהרמב"ם ורבותיו שאינו מחוייב בדבר שאינו קצוב, ובודאי שכן ראוי להורות.

ואפילו במקומות שנהגו לפסוק כדעת מרן ז"ל והוא פסק בשו"ע דלא כהרמב"ם בזה, מ"מ ודאי שאפילו במצרים ואגפיה מצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם ורבותיו, הואיל וגם הרמב"ם הוא מריה דהנהו אתרוותא, וכן ראוי להורות. ע"ש".

וביחס לדין בארץ ישראל: "הרי דבריו אלה במקום שגם אחרים וגם הרמב"ם מריה דאתרא. כל שכן במקום שהרמב"ם לבדו מריה דאתרא, שאין שום תוקף להתחייבות מסוג זה באתריה, וארץ ישראל אתריה דהרמב"ם כמ"ש רבים וטובים, מהם הרשב"ש בתשובה סי' רנ"א.

וראה גם שו"ת הרלב"ח סי' ל"ב, והר' בצלאל אשכנזי סי' א', והרשד"ם סי' קצ"ג, והמבי"ט ח"ג סי' נ"ו, והר"מ אלשיך סי' צ"ו. וכ"כ מרן בשו"ת אבקת רוכל סי' ל"ב: הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקים וכל קהלות ארץ ישראל והערביסתן והמערב נוהגים על פיו וקבלוהו עליהם לרב.

ושם סי' ק"ס: אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם שכן נהגו בכל המלכות ואפילו שיהיו החולקים עליו רבים, כבר קבלוהו עליהם. כל שכן דלא מפקינן ממונא שלא מדעתו. ע"ש. ודברים הללו חתומים עליהם הרדב"ז ומרן מהר"י קארו ז"ל".

והסיק שוב: "אם כן איפוא ברור הדבר שהתחייבות האם לזון את בנה בסכום מסויים עד שיהא הבן בן שמונה עשרה שנה, חספא בעלמא ביחס למזונות ואין לה שום תוקף בארץ ישראל, ולפחות יכולה לומר קים לי".

והמשיך: "וגדולה מזו הייתי אומר דהיכא שמקדם קדמתה נהגו כדעת הרמב"ם, כפי שמוכח מכל הפוסקים דלעיל שארץ ישראל אתריה דהרמב"ם ולא מפקינן ממונא שלא מדעתו, יש חרם חמור שלא לשנות המנהג אפילו להחמיר.

וכמו שכתב כסף משנה בהלכות תרומות פ"א סוף הל' י"א: והמנהג הפשוט בכל ארץ ישראל כדברי רבנו וכו' ועוד מאחר שבכל המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבנו, מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן וכו', ונתקבלו כולם וגזרו גזרת נח"ש (נידוי, חרם, שמתא) שעוד כל ימי עולם וכו', אלא כמו שנהגו עד עתה כדברי רבנו. ע"ש.

ואין לומר שהחרם דוקא באותו עניין הנידון שם בלבד, שהרי משום שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן אתי עלה, וא"כ הוא הדין בכל עניין שנהגו הראשונים כן, כל שכן וקל וחומר להקל להוציא ממון ממי שאינו חייב בו או להטיל עליו חיוב שאינו מוטל עליו".

הרי לשיטתו יש לפסוק כשיטת הרמב"ם שאין תוקף להתחייבות בדבר שאינו קצוב (בארץ ישראל), ויכול המתחייב לפטור עצמו בטענת "קים לי".