חיוב בהסכם הגירושין לזון את הילדים, האם הוא כולל גם מלבושים ורפואה?

מאת: הרב יצחק אושינסקי - אב"ד, בית הדין הרבני ירושלים.

בשאלה זו עסקו בפד"ר ג (עמוד 173), וכך כתבו: "נוסח ההסכם הוא: צד א' (גב' ד'), מתחייב בזה להחזיק ולכלכל את שני הילדים וכו', מכספה ועל חשבונה מבלי לבוא בתביעה כלשהי לגבי צד ב' (מר ג').

והנה הלכה פסוקה באה"ע סי' קי"ד סעי' י"ב: כל המחייב עצמו מדעתו לזון שלא מתנאי בית דין אינו חייב במלבוש אלא א"כ פורש אזון ואפרנס.

ושם בסעיף ו': וכו' ובין כך ובין כך אינו חייב ברפואה (וכן הוא בחו"מ סי' ס' סעי' ג' בהגה). והרשב"א בתשו' הו"ד בב"י אה"ע סוס"י קי"ד: 

ואלא מיהו במי שבא לחייב עצמו מדעתו שלא מתנאי בי"ד אין דנין ומוציאין לבעל השטר המלבושים מחמת מזונות סתם עד שיפרש אזון ואפרנס דיד בעל השטר על התחתונה.

וכיוון שלעתים אינם כוללים אותם בכלל המזונות ועוד שאינם בכלל מזונות בלשון בנ"א לפיכך מי שבא להוציא עליו הראיה וזהו שנהגו עכשיו לכתוב בכתובות ואזון ואפרנס יתיכי.

ועיין בתשו' הרשב"א ח"ב סי' קט"ז ובמיוחסות להרמב"ן סי' ק"ח. ובביאור הגר"א אה"ע סי' קי"ד סק"א: במאכל ובמשקה שזהו בכלל מזונות אבל לא מלבושים וכמ"ש ס"ח א'.

היינו דבכתובות שם נאמר הא ניזונות ומתפרנסות קאתני וכו', לא אידי ואידי בפרנסת עצמה (מזונות בעודה אצל אחין. רש"י), ולא קשיא הא באכילה ובשתיה והא בלבושא וכיסויא מוכח דהלבשה לא נכללה בכלל מזונות".

והוסיפו: "ועיין בשו"ת מבי"ט ח"א סי' קע"ה במי שנתחייב לזון ולפרנס את בנו עד שישא אישה דדוקא משום שהתחייב לזונו ולפרנסו מפקינן מיניה גם להלבשה ע"ש.

וברא"ש פי"ב דכתובות סי' א' כתוב: ואם חלתה אינו חייב לרפאותה ואע"ג דאמרי' לעיל נ"ב במזון האישה דרפואה שאין לה קצבה הרי הן כמזונות כמזונות, הני מילי באוכלת בתנאי בי"ד שהוא מחוייב להספיק כל צרכיה אבל המקבל עליו לפרנס אין הרפואה בכלל".

הלכך דנו: "ומעתה יש לדון דלשון לכלכל דינו כלזון ואין הלבשה ולא ריפוי בכלל, ואם אין זה בכלל מה שקיבלה האישה על עצמה, ממילא נשאר האב עומד בחיובים הללו".

אך למעשה הסיקו: "אולם הדעת נוטה מתוך נוסח ההסכם שאמנם האישה קיבלה על עצמה לעמוד בכל הצרכים הדרושים להם, שהרי כתוב מתחייב בזה להחזיק ולכלכל וכו', מבלי לבוא בתביעה כלשהי וכו'.

ולשון להחזיק כולל התחייבות גם בהטיפול וגם בצרכיו הדרושים (ומבלי לבוא בתביעה כלשהי לגבי האב היינו שהאישה נכנסה בעול פרנסת הילדים במקומו של אב, ראה לקמן בסוף דברינו)".

ביחס למלבושים, האם הם כלולים בהתחייבותו של האב לזון, עי' בפד"ר ה (עמוד 173), וכך כתבו: "והנה הסעיף הרביעי שבהסכם פותח בתרתי ומסיים בחדא, ברישא של הסעיף נאמר כי האישה מתחייבת להחזיקה לחנכה ולדאוג לכל צרכיה.

היינו שהאם תספק לילדה מזונות, הלבשה ויתר הצרכים, ואילו בסיפא נאמר שהבעל מתחייב לשלם סך ששים וחמש ל"י לחדש דמי מזונות עבור הבת. וכן נאמר בסעיף ה': האישה מתחייבת לא לפנות לביה"ד הרבני בתביעה להגדלת דמי המזונות.

לפי משמעות הדברים מהווה הסכום ששים וחמש ל"י תשלום עבור מזונות ולא עבור יתר הצרכים, שהרי כן קובעת ההלכה באם אחד התחייב לתת מזונות לשני.

ההתחייבות למזונות אינה כוללת הלבשה, עיי' בשו"ע אהע"ז סי' קי"ד ובחו"מ סי' ס', כמו כן בנדוננו כשנאמר מתחייב לשלם עבור מזונות.

פירוש הדבר שהסכום הוא התשלום עבור מזונות ולא עבור הלבשה, וכמו כן יש לפרש את הסעיף חמש שאם תפנה בתביעה להגדלת דמי מזונות וכו' היא חייבת לפצותו, היינו באם התביעה תתייחס להגדלת מזונות, אבל אינה מנועה לתבוע עבור הלבשה ויתר צרכי הילדה.

ועל אף שאמור בהסכם שמתחייבת לדאוג לכל צרכיה, יתכן שהתחייבה רק לדאוג ולספק אבל המימון יחול על האב.

וכסמוכין לכך יש לציין שו"ת הרשב"ש סי' קכ"ב: ובשטר התנאי לזון את הבן רוצה לומר לחורגו בן אשתו אינו מחויב לזונו וכו', לפי שלא כתב שקבל לזון ולפרנס אלא להאכילו ולהשקותו שבמשמע להאכילו הוא שיתן מזונות לתוך פיו וכו'.

ויש במשמע שיקנה לו מזונות ויכניס לו כדאמרינן בקדושין גבי כבוד אב ואם מאכיל ומשקה ואיבעי אי משל אב ואע"ג דאפשר נמי וכו', כיון דמשמע הכי ומשמע הכי יד בעל השטר על התחתונה".

והוסיפו: "לאור דברי הרשב"ש שהלשון להאכילו ולהשקותו אינה כוללת התחייבות כספית וניתן לפרש שקיבל על עצמו רק את הטיפול, כן יש לכאורה לתת פירוש בסעיף ההתחייבות לדאוג לכל צרכיה, היינו שקבלה על עצמה הטיפול אבל לא קבלה על עצמה התחייבות לממן את צרכי הילדה".

אך חילקו: "אכן מורגש הבדל בין נדונו של הרשב"ש לנדוננו. כי במקרה של הרשב"ש, הרי הייתה דרושה התחייבות מיוחדת מצד הבעל לטפל בבן אשתו ובהעדר התחייבות כזו אינו מחויב לטפל בו כלל וכלל ובעתיד מזכותו להרחיק את הבן מדירתם.

ולכן יתכן מאד כי ההתחייבות להאכילו ולהשקותו יש לה חשיבות כשלעצמה מבלי שתכלול איזו שהיא התחייבות ממונית, אבל שונה הדבר כשבהסכם בין זוג מגורש נאמר כי הבת נשארת אצל האם בהחזקתה, הרי אין טעם להוסיף שהאם תדאג לכל צרכיה.

כי אם בפיסקה זו אין התחייבות ממונית כל שהיא הרי מיותרת היא וללא כל צורך, ולכן יש להניח כי התחייבות זו כוללת יותר מאשר טיפול גרידא, ויתכן שמוסכם ביניהם שהאב ישתתף בחלקו המיועד למזונות ואילו האם תשלים את יתר הצרכים.

ועיי' בחו"מ סי' מ"ב סעיף י': וכל לשון שהיא כוללת יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפילו ליפוי בעל השטר".

אך הוסיפו: "אכן טרם נחליט כעל דבר ברור שהלשון בהסכם היא חד משמעית וכי היא מכריעה רק לטובת האב, כי יתכן שהמשמעות נוטה אמנם יותר לצדו של האב אך לא חד משמעית.

ונקודת הלכה זו טעונה בירור, כשלשון השטר אינה ברורה אלא שנוטה יותר לצד אחד מאשר לצד השני, אם ההכרעה תפול לאותו הצד שהמשמעות נוטה לצדו, וכבר ישבו על מדוכה זו רבותינו הקודמים.

ועיי' בב"י חו"מ סי' הנ"ל (י"ג) שהביא בשם המהרי"ק: ומהרי"ק כתב כשלשון תלוי ומסופק יד בעל השטר על התחתונה ואפילו כשהלשון משמע קצת כדברי בעל השטר.

לדעת מהרי"ק נשאר איפוא הדבר בלי הכרעה גם אם יש איזו נטיה שהיא לצד אחד ויד בעה"ש על התחתונה". והמשיכו לדון בכך באריכות (בסוגיית יד בעל השטר על התחתונה).

ובהמשך (עמוד 178) הוסיפו: "וגם לדעת הש"ך בנדוננו יד בעה"ש על התחתונה, כיון שהשטר הוא אשר מהוה גורם ליצירת החיוב או הפטור ולא קדם להסכם קניין אחר, שאז היה שונה מהותו של השטר ודינו היה רק כשטר ראי' בעלמא".

ודנו באשר לקניין שנעשה: "ואף שהצדדים קבלו בקגא"ס, ואולי יש לומר שעל ידי הקניין נוצרה ההתחייבות ולדעת הש"ך כל שקדמה התחייבות להשטר לא אמרי' יד בעה"ש על התחתונה גם להוציא.

אבל נראה לנו שהש"ך מתכוון כשבעל השטר טוען שהיה קניין ביניהם על עצם הדבר ובשעת הקניין היה ברור הדבר לחיוב או לפטור, והספק שמתעורר כעת הוא לפרש את כוונת השטר, אז אם הוא מוחזק לא אמרי' יד בעה"ש על התחתונה.

כיון שהטענות שביניהם סובבות על הקניין הברור שנעשה ביניהם לפני חתימת השטר, אבל בנדוננו שהצדדים אמנם קבלו קגא"ס אך הקניין היה מתיחס לכל האמור בשטר ויש לראות שהקניין והשטר הם צמודים יחד וכדבר בלתי נפרד.

ומכיון שאנו מחליטים יד בעה"ש על התחתונה, ממילא נגרר הקניין שנעשה ביניהם לאותה המסקנא שנחליט על הכוונה שבשטר".

וסיכמו: "לכן יש להגיע למסקנא כאמור לעיל, כי בנדוננו האב הנו המוציא מהאם כיון שהוא רוצה להשתחרר מחיובו שמוטל עליו על ידי זה שהאם התחייבה לשלם את חיובו ובכגון זה ידו על התחתונה".

ועי' גם פד"ר ה (עמוד 216) שכתבו: "הלכה פסוקה בחו"מ סי' ס' סעי' ג': המתחייב לזון את חבירו אם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו כי הוצאות ריפוי אינו בכלל מזונות, וכן מבואר באה"ע סי' קי"ד סעי' ו', כמו"כ אינו מחוייב בביגוד, כמ"ש באה"ע שם (חו"מ סי' ס') סעי' י"ב.

ובב"י שם (חו"מ סי' ס') הובא לשון הרשב"א: ששאלת אם יש בכלל המזונות מלבושים וכו', וכיון שלעיתים אינם כוללים אותם בכלל המזונות ועוד שאינם בכלל מזונות בלשון בני אדם לפיכך מי שבא להוציא עליו הראיה".

הלכך הסיקו ביחס לנידון שעמד בפניהם: "ולפי"ז אם לדון לפי לשון הכתוב בהסכם: האישה מוותרת על מזונותיה, הרי לכאורה אין לראות בזה וויתור לא על ריפוי ולא על ביגוד". אך למעשה הסיקו בהמשך הדברים אודות הנידון שלפניהם (אישה המוותרת על כתובתה ומזונותיה):

"אבל אישה המוותרת על מזונותיה י"ל שהכל בכלל, והכי מסתברא, דמשמעות לשון מזונות באישה היושבת תחת בעלה כולל הכל, אם כי בתשובת הרשב"א הנ"ל כתוב:

ועוד שאינם בכלל מזונות בלשון ב"א וכו', וזהו שנהגו עכשיו לכתוב בכתובות ואזון ואפרנס יתיכי, מ"מ נראה שלפי הנאמר בהסכם האישה מוותרת על כתובתה ומזונותיה.

משתמע מזה שוויתרה גם על כסות וגם על ריפוי, כלומר שעל כל חיובי הבעל שמחויב כלפי אשתו היא מוותרת, וביחוד כשבסוף ההסכם כתוב אין כל תביעות כספיות נוספות ביניהם".