שם (פד"ר ד, עמוד 172) העלה ב"כ האישה העלו טענה נוספת: "שוב טוען ב"כ המערערים: לפי הלכה פועל שקיבל עליו לעשות עבודה מסויימת, יכול לחזור בו.
והואיל והאישה קיבלה על עצמה להחזיק ולכלכל את שני הילדים הרי יש כאן שני חיובים שעבוד הגוף לטפל בילדים וחיוב ממוני לפרנסם ולכלכלם, מקודם הסכימה בחנם להחזיק אותם כעת אינה מוכנה בחנם והיא יכולה לחזור בה וכו'".
והשיבו על כך בית הדין הגדול: שלש תשובות בדבר:
א. במקרה דנן עיקר התחייבותה של האישה היא לא על פעולה מסויימת שקבלה עליה לפעול במו ידיה.
היא התחייבה להחזיק ולכלכל את שני הילדים מכספה ועל חשבונה מבלי לבוא בתביעה כל שהיא לבעל היינו התחייבות כספית עבור כל הדרוש לילדים.
ובמקרה והיא לא רוצה לטפל בעצמה בילדים הרי י"ל שעליה לשכור על חשבונה מי שיטפל בהם כמו שאר כל ההוצאות הדרושות עבור הילדים.
ב. עיין נוב"י חו"מ סי' ל"ו שכתב: ועוד דאפי' בלא קניין כיוון שכתבו שטר שוב אין יכול לחזור בו כמבואר בחו"מ בסי' ש"כ ס"ב בהגה (המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות וכו', שמשנכתב השטר אין יכולין לחזור בו).
והתם ע"כ בלא קניין מיירי ובין שטר בעדים ובין שטר כתב יד הבעל דין וחתימתו אין חילוק וכו', אבל לכל יתר הדברים אלימא מילתא דשטרי בחתימת ידו כמו שטר בעדים.
ג. עצם טענה זו שלא במקומה היא, למעשה האישה מטפלת בילד, והיא ממשיכה לטפל בו, והתביעה אשר לפנינו היא לחייב את האב בתשלום כסף, השתתפות בדמי החזקתו, לא טענה שהיא חוזרת בה מהטיפול בילד, ועלינו לדון לפי הטענות שנטענו בביה"ד האזורי.