התחייבת סתמית לזון (כאשר המתחייב אינו חייב לזון מעיקר הדין), לכמה זמן תוקפה של התחייבות זו?

מאת: הרב יצחק אושינסקי - אב"ד, בית הדין הרבני ירושלים.

בשאלה זו דנו בפד"ר ג (עמוד 174, ערעור על פס"ד ביה"ד האזורי). אם, שאינה חייבת לזון מעיקר הדין (או אב שאינו חייב באופן מסויים, וחייב עצמו), למשך כמה זמן חלה התחייבות זאת (כל עוד ולא גילו בהסכם הגירושין את משך זמן ההתחייבות)?

וכך כתבו שם: "לא כתוב בהסכם לכמה זמן קיבלה האישה לכלכל את הילדים. ובחו"מ סי' ס' סעי' ג' הביא הרמ"א פלוגתא דרבוותא בדבר זה, לדעת הרשב"א המקבל עליו לזון חבירו סתם כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע.

הרא"ש סובר דאם קיבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו, ובסמ"ע מבואר דלדעת הרא"ש סתם אפי' שעה אחת במשמע, ומה שפסק כאן דעכ"פ שנה אחת צריך לזונו שאני הכא דגילה דעתו לשנה א' מדאמר או יתן ק' זהובים לשנה אבל בסתם ס"ל להרא"ש דאפי' שעה א' סגי, ואומר ידור פלוני בביתי סתם אפי' שעה א' במשמע".

ועוד: "אכן הגר"א ז"ל בביאורו לחו"מ סי' ס' סק"כ כתב: וסברא הראשונה (הרשב"א), נראה עיקר. ובערוך השולחן חו"מ סי' ס' אות ו' כתוב: ולדינא יש שהכריע כדיעה הראשונה וכו', ויש שפסקו כדיעה אחרונה וכו', ולענ"ד נראה כדיעה ראשונה וכו'".

והוסיפו: "אולם האו"ת בסי' ס' אורים ס"ק י"ט כתב: עיי' ע"י תומים דכתבתי דלא פליגי דהרשב"א איירי באומר לעני דהוי נדר בפיך זו צדקה ולכך פסק להחמיר כל ימי חייו משמע והרא"ש בעל י"א זו מיירי בסתם במקום דלא שייך נדר והמוציא מחבירו עליו הראיה בכל אופן וזה נכון לדינא.

וכן פסק בחת"ס חו"מ סי' ט' ובבית שלמה חו"מ סי' י"ז. העלה ג"כ דבסתם אין מוציאין מיד המוחזק. ועיין בדברי חיים חו"מ סי' ל"ה".

וסיכמו: "והואיל ודבר זה שנוי במחלוקת הרי י"ל דאי אפשר להוציא ממון מיד המוחזק, גם אם נניח כדברי ב"כ המשיב שהאישה קיבלה תמורה עבור התחייבותה לכלכל את הילדים וכך טען בפנינו:

ויתר על חלקו בבעלות הדירה לטובת האישה, מסר לה דירה מרוהטת, רכוש המספיק בהחלט להזנת הילדים גם בגוונא דא הדבר מוטל בספק אם בהתחייבות סתמית אפשר להוציא מזונות לכל הזמן שהם צריכים למזונות".

ועוד כתבו: "ועיין ברשב"א בחידושיו לגיטין דף ע"ו: ולעניין תנאי שבממון וכיוצ"ב אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני או את אבי ולא פירש זמן איכא למימר דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהן ולרב אשי כמפרש על מנת שתזון בו אחד או שעה אחת דמי.

ואיכא למימר דלכולי עלמא לעניין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו דמי לא פליג ר"א אלא גבי גיטא משום דלצעורה קא מכוין והא צערה יום א' או שעה א'... אבל לגבי ממונא לכו"ע להרוחה קא מיכוין וסתם כמפרש כל ימי חייו קאמר וצ"ע. וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א שם ומסיק והדבר צריך תלמוד".

וביחס לנידון הנ"ל: "וא"כ לכאורה הוא הדין במקרה דנן ספיקא הוא, ואי אפשר להוציא ממון מספק. אכן בח"ס בחו"מ סי' ט' כתוב: מי שנותן מתנה לחבירו ע"מ שיזון בנו דהמתחייב אינו מתחייב מעצמו ורצונו אלא שזה נותן לו ביתו ע"ת כך בהא לאו בדידי' תלי' מילתא.

אלא אומדן דעת הנותן קרקע זו בודאי לא שייך לומר הדמים מודעים שהרי לא בתורת מכר נתן לו ביתו אלא עשה לו חטיבה ויהיב לי' מתנה והוא יעשה עמו חטיבה לזון בנו בהא איכא לספוקי טובא ולדינא נראה דהוי ספק ספיקא וכו', ואם הוא בתורת התחייבות שלא בתורת נדר לעני המוציא מחבירו עליו הראיה וסגי בשעה א' לכו"ע וכו'".

וחילקו בין מקרים: "לפי"ז היה מקום לומר שאם נאמר כדברי ב"כ המשיב שהאב מסר להאם רכוש המספיק בהחלט להזנת הילדים, ועל יסוד זה התחייבה האישה לכלכל את הילדים.

במקרה זה אי אפשר לאישה לפרוק מעליה את התחייבותה ולומר שאפי' שעה אחת במשמע הואיל ואין כאן עניין של מתנה שכתב החת"ס הוא עשה לו חטיבה ויהיב לי' מתנה, והוא יעשה עמו חטיבה לזון בנו, אלא הוא מסר בידה את רכושו למטרה זו ע"מ שתפרנס את ילדיו, ובכה"ג אמרינן הדמים מודיעים".

וסיכמו: "אולם פרט זה אם האישה קיבלה תמורה עבור התחייבויותיה או לא, שנויה במחלוקת של שני הצדדים, והדבר טעון בירור". עד כאן הסיקו ברמה העקרונית.

ביחס לנידון שעמד לפניהם הסיקו: "אמנם אחרי עיון בפתשגן כתב ההסכם נראה דמוכח מתוכו דהאישה התחייבה לכלכל את ילדיה במקום האב, ועד זמן שאב מחוייב לפרנס ולזון את ילדיו, נכנסה בעול הזה.

בפתיחת ההסכם כתוב: ההסכם שנערך היום וכו', בין גב' ד' וכו', ובין מר ג', והואיל וכו', והצדדים סדרו את דבר החזקת הילדים ואת כל העניינים המטריאליים (החומריים) הכרוכים בחלוקת הרכוש נכסי דניידי ודלא ניידי כגון דירה רהוט וכו', אי לזאת הותנה והוסכם בין הצדדים כדלקמן: ...

שתים, צד ב' מוותר לטובתו של צד א' על כל זכויותיו הכרוכות בחלקו בבעלות ובהחזקת הדירה וכו'. שש, צד א' יתחייב בזה להחזיק ולכלכל את שני הילדים וכו', מבלי לבוא בתביעה כל שהיא לגבי צד ב'. שמונה, צד א' מקבל את הרהיטים החדשים וכו', את הוילונות וכו', צד ב' מקבל את החפצים הבאים וכו'".

ועוד:

"ומעתה אם נפרש את הסעיף הששי בהסכם שזאת היא התחייבות סתמית אשר לפי האמור הרי כל ההתחייבות תלוי על בלימה והדבר נתון לחסדה של האישה ובידה לומר כי התחייבה רק על זמן מה, ותו לא. והאיך זה מתאים להכתוב בפתיחת ההסכם והואיל והצדדים סדרו את דבר החזקת הילדים וכו'.

והסידור הזה הרי כאין וכאפס הוא, וע"כ אין לנו אלא לפרש את כוונת החותמים על ההסכם אשר בו נאמר צד א' מתחייב להחזיק ולכלכל וכו', מכספו ועל חשבונו וכו', היינו שהאישה קמה ע"י ההסכם זה תחת אביו לפרנסו וכמשמעות סיפא של פסקא זו מבלי לבוא בתביעה כל שהיא לגבי צד ב', כי היא קיבלה ע"מ להחזיק את הילדים ולכלכלם במקומו של האב לכל הזמן שאפשר לחייב אב לזון את ילדיו".

הלכך הסיקו: "לפי כל האמור יוצא שיש לאשר את פס"ד המעורער".

בשאלת התחייבות אם בהסכם לזון את הילד – למשך כמה זמן תקפה, ובמילים אחרות - האם חיובה לזון את הילד לכל חייו או שמא לאחר זמן קצר יכולה להתנער ממזונות הילד? בכך עסקו גם בפד"ר ה עמוד 180. שם כתבו כך:

"יש לברר עוד נקודה אשר מעוררת בעיה הלכתית, הואיל ובהסכם לא צויין משך זמן ההתחייבות, הרי מזכותה של האם לטעון כי ההסכם מוגבל לזמן קצר ואכן הלכה זו במחלוקת שנויה בחו"מ סי' ס' סעיף ג'. וי"א דהמקבל לזון את חבירו סתם כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע, וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם וכו', נפטר בשנה אחת".

וביאורו לאור שיטות הראשונים השונות: "לאור הלכה זו, עם תום השנה מחתימת ההסכם, מזכותה של האם להתחרט ולדרוש הגדלת מזונות, ואם כי הלכה זו עוסקת במקרה שאחד התחייב כלפי השני בתורת מתנה ואילו בנדוננו הרי ההתחייבות הייתה תמורת סכום כסף.

וההבדל מובן מאליו, כי יתכן כשמקבלים תמורה עבור התחייבות, כל הפוסקים מודים שאין להגביל את ההתחייבות רק לשנה אחת, אבל טרם נחליט על כך כעל דבר ברור כי יש גם צדדים להסביר את דעתו של הרא"ש שהוא סובר שהתחייבות היא רק לשנה, כי אין אדם רוצה לכבול את עצמו לצמיתות.

ויש על כן להניח שגם בהתחייבות תמורת קבלת סכום מסוים אינו מעונין להיות כבול לתמיד, וכן הרשב"א והנמ"י בגיטין ע"ה דנים כשאחד נתן מתנה ע"מ שיזון את בניו וזה מהוה כעין תמורה, ובכל זאת הסתפקו במשך הזמן שחייב לזון את הבן.

(ועי' בפ"ת חו"מ סי' ס' ס"ק ז' כשקהלה התקשרה עם שו"ב בלי קביעת זמן שרצו לתלות שאלה זו במחלוקת הנ"ל, הרי לכאורה דעתם נוטה כי כל התקשרות בין אחד לשני דינה כמו בהתחייבות לתת מזונות במתנה).

אולם אף אם אנו צודקים בהנחה הנ"ל, יש לבחון אם שמענו טענה כזו מהתובעת. לכאורה נראה מטענותיה שההסכם לא היה מוגבל לשנה כי הטענה היא רק שהאב חייב בהלבשה, וגם העלו טענה שההסכם כזה ניתן לשינויים, אך לא שמענו טענה שהכוונה בהתחייבות הייתה לזמן מוגבל.

ועי' באמרי בינה חו"מ סי' ס'. אכן אם נרצה לדייק מטענותיה של התובעת, יש לומר שטענה זו האחרונה טומנת בחובה טענה שההסכם היה לזמן קצר ומיד הייתה מחשבה שהסכם זה לא יאריך שנים, כיון שטענה שהסכם בין ההורים ניתן לשינויים, הרי טענה זו כמוה כטענה שהכוונה בהתחייבות הייתה לזמן קצר.

אם כי ברור הדבר שבעיקר יש לתת חשיבות מה שכתוב בהסכם ולא לגבב פירושים מפירושים שונים, אך כאמור שקיימת פלוגתא בין הפוסקים שהתחייבות ללא זמן מוגבל פירושה לזמן קצר, הרי טענתה של התובעת אינה בנגוד גמור להסכם".

ואולם ביחס לנידון שלפניהם הוסיפו כך: "אכן אין להתעלם מההתחייבות של האם לא לתבוע הגדלת מזונות ואם תהיה תביעה כזאת מחוייבת לפצות, ונראה לנו כי ההתחייבות שלא לתבוע אינה מוגבלת בזמן.

והמשמעות היא כל אימת שתהיה תביעה כזאת מצדה לא ישמעו את התביעה, וכסמוכין לכך יש לציין את ההלכה בשו"ע אהע"ז סי' קמ"ג סעיף כ"ב: אמר לה ע"מ שלא תנשאי לפלוני ולא קבע זמן אינו גט שאין זה כריתות וכו'".

ובהמשך עוד הוסיפו: "אולם אפשר לומר זיל לאידך גיסא כי ההתחייבות השניה לא לתבוע הגדלת מזונות מגלה את הכוונה הטמונה בהתחייבות הראשונה לפרנס את הילדה שהיא לזמן בלתי מוגבל".

וציינו מקור נוסף: "ראה בפסקי דין כרך ג עמוד 175 שביה"ד הגדול נגע בשאלה זו והגיע למסקנה. הואיל ובפתיחת ההסכם כתוב שהצדדים סדרו את דבר החזקת הילדים אי לזאת צד א' מחייבת להחזיק ולכלכל את שני הילדים מבלי לבא בתביעה כל שהיא.

וכו' ואם נפרש את הסעיף ג' שזאת היא התחייבות סתמית והדבר נתון לחסדה של האישה ובידה לומר כי התחייבה על זמן מה ותו לא, והאיך זה מתאים שהצדדים סדרו החזקת הילדים והסידור הזה הוא כאין וכאפס, וע"כ אין לנו אלא לפרש את כוונת החותמים על ההסכם וכו', היינו שהאישה קמה ע"י ההסכם זה תחת אביו לפרנסו".

והוסיפו: "אם אמנם כי בנדוננו לא כתוב ההסכם באותו הסגנון, אבל נראה לנו שאותה הכוונה הייתה לשחרר את האב מחיובו ותמורת זה לקבל הסכום שצויין בהסכם.

מכל האמור לעיל יש להגיע למסקנא שהסעיף בהסכם ביחס למזונות אינו ניתן לשנויים הואיל וקיימת התחייבות להחזיר כל סכום שיחויב האב בעתיד והאב מחויב לשלם סך ששים וחמש ל"י לחדש צמוד לאינדקס כפי החישוב המקובל במדד יוקר המחיה.

וכמו כן ביה"ד יוצא מתוך הנחה שהאם התחייבה לספק גם הלבשה, והספק שיש לעורר הוא רק אם הכוונה הייתה לזמן מוגבל, וכמו כן היינו צריכים לנגוע בהלכה של קניין אתן הואיל ובהתחייבות האישה כתוב לדאוג לכל צרכיה ולשון זו מאד סתמית.

ועי' בחו"מ סי' רמ"ה סעיף ב', אבל פטורים אנו בנידון זה לברר שאלות אלו כיון שבהשפעת ביה"ד הסכים האב להוסיף סכום להלבשה וכו'".

הרי שנטו לומר שחיובה של האב הוא כחיובו המקורי של האב, ואינה רשאית להתנער מחיובה זה לאחר זמן קצר ולהטיל את פרנסתם על האב.

לשאלה זו התייחסו גם בפד"ר חלק ח (עמוד 168, בבית הדין הרבני הגדול, פסק הדין נכתב ע"י הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אודות אם שהתחייבה לזון את הילדים, אך לא הגדירו בהסכם הגירושין עד איזה גיל), והסיקוט למעשה שחיובה הוא כל זמן שהילדים זקוקים לפרנסתה, וכך כתבו שם:

"אך מה שיש לדון בזה הוא מכיון שלא קבעו בהסכם עד לאיזה גיל קיבלו עליהם התחייבויותיהם. ובחו"מ סי' ס' הביא הרמ"א פלוגתא בזה בין הרשב"א להרא"ש.

ולהדעה השני' שהיא שיטת הרא"ש אם אחד קיבל לזון את חבירו סתם יכול לפטור את עצמו במזון סעודה אחת (ע"ש בסמ"ע סקט"ז), וזה מטעם דיד בעל השטר על התחתונה.

ועוד: "הרי לפי שיטת הרא"ש יכולה האישה לפטור א"ע בזמן כל - שהוא, וממילא נשאר האב בחיובו כלפי בתו ככל אב המחויב לתמוך בילדיו, אף שבתשו' הרא"ש כלל ו' אות י"ט נראה לכאו' דזה דוקא כשהצד טוען שכך הייתה כוונתו, וזל"ש וכו'.

ומאחר שבסתם פטרוהו יש לדון לשון הפטור לכל הפחות שאנו יכולין לדונו דכל הבא להוציא ידו על התחתונה כדתנן בג"פ וכו', הילכך בנדון זה נמי אילו היו הקהל אומרים לא פטרנוך אלא מן המס הראשון היינו שומעים להם".

ועוד כתבו: "משמע דרק כשטוענים שכך הייתה כוונתם, אז אין פוטרים אותו אלא מהמס הראשון, ובמקרה דנן לא שמענו מפי המערערת טענה כזו. אך באמרי בינה חו"מ הל' מלוה כתוב דלשון הרא"ש לאו דוקא וגם כשלא טען טענינן לי'.

אמנם נראה דיש תוקף להתחייבות שקיבלה האישה על עצמה, לכל זמן שיש להילדה צורך בהם. והרי הנימוקים למסקנה זו".

וכך נמקו: "א. הגר"א ז"ל בביאורו לח"מ שם סק"כ הכריע כהרשב"א במקבל לזון את חבירו סתם, חייב לזונו כל זמן שהוא צריך למזונות. ושם בסקי"ח: ופסק הרא"ש והרמב"ן כרבא וכו' ואפי' לרב אשי י"ל דוקא בגט וכו' ר"ן (וכ"פ בערוך השלחן שם אות י').

וז"ל הר"ן גיטין דף ע"ה: לכו"ע לעניין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו ולא פליג רב אשי אלא לגבי גיטין דלצעורה קא מכוין והרי צערה יום אחד.

והנה זה דוקא בהתנה ע"מ שתשמשי את אבא, או ע"מ שתניקי את בני, אבל בהתנה עמה ע"מ שתשלם שכר הנקה, גם לרב אשי, סתם כמפרש כל זמן שצריך, ועליה לשלם שכר הנקה של שתי שנים, כמ"ש בירושלמי.

וכ"פ הב"ש אה"ע סי' קמ"ג סקי"ב: - ואם אמר ע"מ שתשלם שכר הנקה לכו"ע שתי שנים קאמר".

וכתבו ביחס למקרה שלפניהם: "וא"כ בנ"ד שלפי האמור בהסכם הגירושין בסעיף ו': הוסכם במפורש בין הצדדים שצד ב' (אם הילדה) בלבד תפרנס ותכלכל את הילדה באופן שלא תחסר לה מאומה, פרט לסכום שצד א' (אבי הילדה) התחייב וכו' דינו כמתחייב לזון את חבירו סתם שחייב לזונו כל זמן שהוא צריך. כמו שהכריע הגר"א ז"ל (ועי' ערוה"ש אה"ע סי' קמ"ג)".

ועוד נימקו: "ב. המוהרי"ט בתשו' חחו"מ סי' מ' ר"ל דגם הרא"ש ס"ל דלזמן לעולם משמע אלא דעילה מצא באותו הנדון דקבל לזון את פלוני או יתן לו ק' זהובים לשנה, וזה הלשון מסופק אם ר"ל דעד שנה, והיינו שנה אחת או לכל שנה ויד בעל השטר על התחתונה, וע"כ גזר שאינו חייב לזון אלא שנה א', ובעד שנה אחת קאמר.

ג. בתשו' הרא"ש הנ"ל כתוב: ... ואע"ג דאמרי' בגמ' פ' מי שאחזו, ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני - מניקתו שתי שנים, ולאביו תשמש כל ימיו ופריך בגמ' ומי בעי כולי האי ורמינהו שמשתו יום אחד הניקתו יום א' ה"ז גט, ושני עלה רבא כאן בסתם כאן במפרש ...

ונתקיימו דברי רבא דבסתם בעינן שתי שנים, שאני גבי גט משום דלצעורה קא מכוין הילכך אנו דנין לשונו להחמיר".

ועוד ביארו: "והנה מסקנת הגמ' באוקימתא דרב חסדא [גיטין ע"ה ע"ב]: אלא ברייתא רשב"ג דמיקל כתנאי [דאמר תתן דמיה. רש"י], מתניתין רבנן.

היינו דלרבנן הסוברים לצערה קמכוין לדידהו אנו מניחים דלהחמיר עליה התכוון, ולהטיל עליה חיוב הנקה לכל הזמן שהולד זקוק לזה דהיינו שתי שנים, ולשמש את אביו כל ימי חייו.

ונראה לדון בהא מילתא דאמרי' גבי גט לצעורה קמיכוין ודנין לשונו להחמיר, שאין הכוונה דוקא בתנאי שמתנה הבעל שהוא קשור בחלות הגט, שבאי קיום התנאי מתבטל הגט.

אלא גם בהתחייבויות שקיבלה האישה על עצמה בהתאם לדרישת הבעל עובר לסידור הגט, בגלל דרישותיו של הבעל שעמד על כך אף שע"י אי קיומן לא מתבטל הגט.

גם בכה"ג י"ל דאמרינן לצעורה קמיכוין וכשקיבלה עליה לשאת בעול החזקת הילדה, בלי קביעות זמן, אמרינן - גם להרא"ש - דקיבלה ע"ע להחזיק אותה לכל זמן שיהי' צורך בדבר. ואין בידה לפטור את עצמה במזון סעודה אחת".

והוסיפו ונמקו: "ד. דעת התומים בחו"מ סי' ס' סק"ח וכן הסכים החת"ס חחו"מ סי' ט' כוותי', דבקיבל עליו לזון עני סתם, אנו מפרשינן כוונתו שלעולם קאמר, כמו באסר ע"ע סתם דהכוונה היא לעולם.

ובמקרה דנן בזמן עריכת ההסכם הייתה הילדה בת שש, כשכל חיובו של האב לפרנסה היא מדין צדקה, ולא יצאה איפוא הילדה מדין עני [ויש לדון לפי"ז דהאומר לתת סכום כסף לילד אשר הוא למעלה מגיל שש חייב משום בפיך זו צדקה].

ולפי"ז התחייבויותיה של האישה כלפי הילדה כמוה כמו בקיבלה לזון לעני, דלפי האמור גם לדעת הרא"ש הכוונה היא לכל זמן שיהי' לו צורך בדבר.

ה. גם מתוך המשא ומתן אשר קדם להסכם בנוגע להחזקת הילדה, נראה בעליל שכל כוונתם ודאגתם הייתה לפתור שאלת החזקת הילדה באופן תמידי וכתוצאה מזה נערך ההסכם.

לפיכך בהצטרף כל הני מילי, הדין הוא - לפי המסיבות שבנידון - שההתחייבות האישה כלפי הילדה היא לכל הזמן שיש לה צורך".

באשר להסכם במסגרתו התחייבו ההורים לזון את הילדים ולא פירטו לכמה שנים, עסקו אף בשורת הדין טו, עמוד רל והלאה (מאמרו של הרב אליעזרוב שליט"א בשאלה זו), ומעלה כך את נידון השאלה:

"ומה שיש עוד לדון בשאלה זו גם אם האם התחייבה לזון את הילדים שבחזקתה, לא מוזכר לכמה זמן היא התחייבה. ובשו"ע חו"מ, סי' ס', סעיף ג', הביא הרמ"א פלוגתא בזה.

לדעת הרשב"א המקבל עליו לזון חבירו סתם אמרינן כל ימי חייו או כל זמן שצריך כמשמע. והרא"ש סובר, דאם קיבל עליו לזונו סתם. או יתן לו ק' זהובים לשנה, נפטר בשנה אחת מנדרו.

ובסמ"ע כתב דלפי הרא"ש אפילו שעה אחת במשמע. ומ"ש לשנה, משום שהוסיף שיתן לו ק' זהובים לשנה".

והמשיך וביאר: "וא"כ יוצא שיש לנו ספק לדינא מחמת מחלוקת הראשונים. ואולם בתומים כתב, דלא פליגי הרא"ש והרשב"א.

בהרשב"א איירי באומר לעני, דהוי נדר, אמרינן דמחמירין כל ימי חייו או כל זמן שצריך. והרא"ש איירי באופן שאינו עני, ואין כאן נדר.

ובנידון שלנו שהקטנים זקוקים למזונות עד שיגדלו א"כ זוהי התחייבות כ"ז שצריכים, כמו לעני אליבא דהרשב"א".כך שההתחיבות לקטינים שבהסכם היא כל זמן שהם נזקקם לתמיכה כספית זו.  

והוסיף וביאר שם: "ובנידוננו יש להוסיף שבכל הסכם יש שני צדדים, והאב גם כן התחייב לאישה, וכן נתן לה גט פיטורין שרצתה בכך בכל מאודה, ותמורה זאת יש התחייבות של האישה.

והיכא דיש תמורה לא אמרינן דתלוי בכוונת המתחייב לבד, אלא תלוי גם בדעת שכנגדו. וכ"כ בשו"ת חתם סופר, חו"מ סי' ט' (ועיין בפד"ר ח"ג עמוד 175)".

ותלה הדבר אף בלשון הרשום בהסכם הגירושין:

"אך בנידוננו גם אם נאמר דיש ספק בדין, הרי קיבלה האישה על עצמה להתחיב גם במחלוקת כפי הפוסק המקיים התחייבות זו, אפילו בדעת יחיד וכנ"ל, וק"ו שיש הרבה פוסקים דס"ל דבעני שנזקק, אמרינן דהתחייב כל זמן שצריך, וביותר, דכאן מוכח מתוך ההסכם עצמו.

שהכוונה הייתה להתחייבות כ"ז שצריכים, כפי שכתבו במבוא, 'הואיל והצדדים רוצים להסדיר את כל העניינים הכרוכים בגירושין בהסכם האמור, שכולל החזקת הילדים משמורתם וכו' ומזונותיהם'.

מדברים אלו משמע שזה סידור שלא תתעורר אחרי שעה בעיה שתוכל לומר שלא התחייבה רק לשעה. שהרי אין בכך כל סידור.

וכמו כן התחייבה שלא לפנות בתביעות כי אחרת מתחייבים משפ' האישה לשלם זאת. ברור מאומדנא דמוכח שהכוונה שהתחייבותה לפרנס את הילדים שבחזקתה, היא כל זמן שהילדים זקוקים לכך, ולפיכך על האם ישנה התחייבות לפרנסם בהתאם להסכם".

כך שההתחייבות לילדים בהסכם גירושין היא בדרך כלל כל זמן שהם זקוקים לתמיכה כספית זו.