הצמדה כספית למדד או לתוספת יוקר בחיובים שבהסכם (ומזונות שהתייקרו)

מקובל להצמיד את התחייבותו הכספית של הבעל; בשכיר מצמידים לתוספת יוקר השכירים, ובעצמאי מצמידים למדד.

ונשאלת השאלה, כיצד יש לפסוק כאשר הצמידו למדד, והבעל טוען לאחר זמן שאינו יכול לעמוד בהתחייבותו עקב עליית מחירים כללית (עליית המדד באופן בלתי צפוי)?

עוד יש לשאול, כיצד יש לפסוק במקרה  שהצמידו את התחייבותו רק למדד, וטוען הבעל כי תוספת היוקר המתווספת לשכרו אינה מכסה את מלוא עליית המדד, ומבקש להגדיל את המזונות אך ורק בהתאם לעליית תוספת היוקר.

ביחס לשאלות אלו, עי' משפטי שאול סימנים כט–ל, וכן עי' שורת הדין, כרך ט, עמודים שו-שז. בעניין מזונות שהתייקרו, עי' גם בשורת הדין כרך ט, מעמוד רצט.

שם הובאה מחלוקת הט"ז ושער המשפט בשאלה זו, ביחס למזונות בת אשתו שהתייקרו, הט"ז פוטרו משום שזה אונס שלא שכיח, ושער המשפט מחייבו. כן פסק גם החתם סופר (חו"מ, ז).

וניסה בעל המאמר לטעון שביחס לבעל ואישה בהסכם גירושין, כו"ע יודו שהוא חייב אך בהתייקרות לא שכיחה.

בשאלה זו עסקו גם בפד"ר ג (מעמוד 121), וכך כתבו שם: "אשר לבעיה הראשונה רואה ביה"ד שהלכה מעין זו מפורשת בחו"מ סימן ס' סעיף ג' ובאבן העזר סימן קי"ד סעיף א', המתחייב לזון את חבירו עליו לעמוד בהתחייבות גם כשחל שינוי בשער המזונות.

וראה בטורי זהב אהע"ז סימן הנ"ל ס"ק ב' שהוסיף בביאור הדבר וחיוה את דעתו שהלכה זו שנקבעה בשו"ע תלויה בשיעור ההתיקרות שאם היוקר עלה למעלה מהמשוער כמו ביוקר דלא שכיח, יש להחליט שהמתחייב לא קיבל עליו לפרנסו בשיעור כזה.

וסיים את דבריו, שזהו כמו אונס דלא שכיח, דאיתא בחו"מ סימן רכ"ה דלא מהני אפילו קבל עליו אחריות יוקר בסתמא וברור הדבר אפילו קבל עליו אחריות בפירוש היינו, שקבל עליו אחריות יוקר בסתמא וברור הדבר שבאם התחייב במפורש לפרנס בכל שער שהוא הרי עליו לעמוד בהתחייבותו בכל יוקר שיתהוה, וכן מבואר בחו"מ שם סעיף ג'.

ודברי הט"ז הובאו להלכה בב"ש אה"ע סימן קי"ד". והוסיפו את השיטה החולקת: "אמנם הלכה זו במחלוקת שנויה וראה בשער המשפט סימן ס' ס"ק ד' שחולק על עצם הנחתו של הטורי זהב.

ודעתו שעל המתחייב לעמוד בהתחייבותו גם במקרה שהמחירים עלו למעלה מהמשוער וההתיקרות היא בלתי רגילה והוכיח כדבריו מכמה מקומות בהלכה (שאין כאן מקומם להביאם), וכן דעת הבית מאיר באה"ע שם".

ואולם הסיקו: "לפי המבואר לעיל, בהתיקרות רגילה, אין מחלוקת בין הטורי זהב והשער המשפט, ודעת שניהם שעל המתחייב לעמוד בהתחייבותו. ונראה הדבר שתנודה במחירים לרגל עליית האינדקס שייכת לסוג התיקרות רגילה, כי זה שנים רבות שחלה עלייה באינדקס מזמן לזמן.

הרי לכאורה בנידון דידן חייבת המשיבה לפרנס את הילד תמורת הסכום שהסכימה עליו בשעת חתימת ההסכם ביניהם".

אך ציינו שיתכן ואין להשוות דין האחרונים לנידון דידן: "אכן נראה שיש לחלק בין הנושאים, ונושא דידן שונה לגמרי מהנושא של הטו"ז והשער המשפט, שהם דנים בהתחייבות לפרנס ללא תשלום בסכום מסוים המשמש כתמורה עבור המזונות ושם יש מקום לומר שהתחייב למזונות בכל מחיר שהוא.

ברם בנידון דידן כשההתחייבות הייתה מחושבת מראש נגד סכום חדשי מסוים שיש לראות את הצד השני כמחייב את עצמו לתת את התשלום המלא עבור המזונות שמקבל.

לכן דעת ביה"ד נוטה שעם שינוי המחירים ועלייתם הנוכחית, היות וההתחייבות הייתה תמורת תשלום ואחרי שעם ההתיקרות ירד ערך התמורה, מזכותו לדרוש השלמתה בהתאם לשער המזונות".

ועי"ש שדנו עוד באריכות בעניין זה, ולבסוף הסיקו: "ואחרי העיון והשקול בדבר, דעת ביה"ד שמזכות המתחייב לדרוש העלאה בעד סיפוק המזונות, וכמו שנתבאר שההתחייבות לזון הייתה במפורש נגד תמורה, לכן עם שינוי השער וירידת ערך התמורה זכאי המתחייב לדרוש השוואת התמורה לערך המזונות בהתאם לשער".

בשאלת מזונות שהתייקרו עסקו גם בפסקי דין רבניים (חלק ד עמוד 3), וכך כתבו במסקנות: "א.

(א) קיבל עליו אדם התחייבות של מזונות, הכל מודים שהוא חייב בהם אף אם עלה השער.

(ב) במקרה של התייקרות בלתי שכיחה, יש סוברים שאין לחייבו בה כי לא עלה על דעתו לקבל מראש תנאים כאלה.

(ג) אם עליית המחירים הגבוהה באה בגלל ירידת ערכה של המטבע, אין לזה דין של יוקר בלתי שכיח".

וכך כתבו בגוף הדברים יותר בהרחבה: "עיין באה"ע סי' קי"ד סעי' א': הנושא אישה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה במאכל ובמשקה חמש שנים הראשונות שאחר הנשואין בין אם המזונות ביוקר או בזול וכו'.

"ובט"ז שם סק"ב: נראה דהיינו עכ"פ ביוקר דשכיח אבל אם היוקר דלא שכיח לא קיבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בחו"מ סי' רכ"ה דלא מהני אפי' קיבל עליו אחריות בפירוש".

"ושם בחו"מ סעי' ג': [...] אבל אם נפסק הנהר שהי' משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה וכו', ה"ז פטור, שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה וכו'".

"ועיין בית מאיר שם שהוכיח מדברי הרשב"א גיטין נ"א דלא סבירא ליה להא דהט"ז, ועל ראיית הט"ז מחו"מ סי' רכ"ה כתב הב"מ לחלק בין אם קיבל עליו אחריות אונסים שהוא כולל לכמה מיני אונס שפיר אמרי' דמין אונס זה לא אסיק אדעתי'.

אבל במקבל עליו פרט עניין מזונות אפשר מדחויב נמי ביוקר ע"כ שכבר מסיק אדעתיה להתחייב בשינוי סוג זה ממה שהוא עכשיו אף גם מחוייב לאסיק אדעתיה אף יוקר דלא שכיחא ומדלא התנה חייב וצ"ע".

והוסיפו ביחס לנידון שלפניהם (התחייבות אישה לזון): "ונראה פשוט כי בנ"ד כולי עלמא מודו שבכלל התחייבות האישה לספק לה את כל צרכיה ולתת לה וכו', כולל כלכלה, הלבשה, הנעלה, טפול רפואי, חנוך וכו' - הוא גם במקרה ונתיקרו המיצרכים מיום חתימת ההסכם, כגוונא דנן.

הואיל ושנת תשי"ג השנה שבו נחתם ההסכם לא הייתה מן השנים כתיקונן לגבי יציבת השער, כבשנות הט"ז ודעימי', התנודות במחירים ועליית השער היו מן הדברים הרגילים וא"כ הרי זה בכלל יוקר דשכיח דהו"ל להמתחייב לאסוקא אדעתיה.

זאת ועוד. מסתברא שעניין המזונות ביוקר שע"ז דן הט"ז שאם הוא יוקרא דלא שכיח אין המתחייב מחוייב לעמוד בעליית המחירים, הכונה היא שנתייקר השער ע"י סיבות מיוחדות, רעב כי יהיה או שדפון וכיוצ"ב, בזה סובר הט"ז שאין לחייב אותו כי אדעתא דהכי לא סביר וקביל להוציא מכיסו כסף תועפות.

לא כן כשעליית המחירים נובעת מזה שירד ערכה של המטבע ושער המיצרכים ביחס לערך הכסף לא עלה במדה כזו אשר יצדיק לומר שזה בכלל יוקר דלא שכיח ולפי"ז חייבת האישה בהוצאות החזקת הילדה גם כשעלה האינדכס".

וביחס למקרה הנ"ל: "אולם בנוגע למערער, הוא התחייב בסכום מסויים ולא קשר את הסכום בעליית האינדכס, הרי י"ל שמן הדין אין להוציא ממנו, אם לדון על יסוד ההסכם גרידא, יותר מהסכום שהתחייב בהסכם, אשר לפי"ז נראה לכאורה שאין לחייב את האב יותר מהסכום הנקוב בהסכם".

כן הסיקו גם בפד"ר ט (עמוד 258, נימוקי הג"ר יוסף קאפח זצ"ל) שכתב: "נראה שיש לדחות את שני הערעורים ולאשר את פסק הדין לכל פרטיו. (א) אשר לדרישת האם להצמיד את סכום המזונות למדד, הרי דבר זה לא נזכר בהסכם כלל.

ואין להטיל על האב דברים שלא נתחייב בהם, ובפרט עניין של מדד שאפילו היה כתוב, הרי הוא דבר בלתי קצוב ולדעת הרמב"ם ורבים אחרים לא חל החיוב כלל, כפי שיבואר להלן".

בעניין סיומת דבריו, התחייבות בדבר שאינו קצוב, עי' פסקה הבאה שם נדון העניין באריכות.

ואולם, עי' פד"ר ט (עמוד 301, נימוקי הגרב"ש ורנר) שם כתב כך: "יש מקום לדון בתביעתה להגדלת סכום המזונות מפאת יוקר המחיה מאז הגירושין עד היום כעתירת התובעת בנימוק השני. הבה ונראה לאור ההלכה טענה זו".

והוסיף: "בשו"ע חו"מ סימן ס' סעיף ג, ובאה"ע סימן קי"ד סעיף א, מבואר דהמתחייב לזון את חבירו, עליו לעמוד בהתחייבות גם כשחל שינוי בשער המזונות.

וראה טורי זהב אה"ע שם ס"ק ב' שהוסיף בביאור הדבר וחיוה דעתו שהלכה זו שנקבעה בשו"ע תלויה בשיעור ההתיקרות, שאם היוקר עלה למעלה מהמשוער כמו ביוקר דלא שכיח.

י"ל שהמתחייב לא קבל עליו לפרנסו בשיעור כזה והוי כמו אונס דלא שכיח, דאיתא בחו"מ סימן רכ"ח דלא מהני אפילו קיבל עליו אחריות בפירוש, עיי"ש, הובא בבית שמואל שם סימן קי"ד.

ומש"כ הט"ז דיוקר למעלה מהמשוער י"ל שהמתחייב לא קיבל עליו לפרנסו בשיעור זה והוי כאונס דלא שכיח, דלא מהני אפילו קיבל עליו בפירוש, כוונתו שלא קיבל עליו אחריות יוקר, שאם התנה במפורש לפרנסו בכל שער שיהיה, עליו לעמוד בהתחייבותו. וכן מבואר שם בחו"מ סעיף ג'".

וכן: "אמנם שער המשפט שם ס"ק ד' חולק על הט"ז ודעתו שעל המתחייב לעמוד בהתחייבותו גם במקרה שהמחירים עלו למעלה מהמשוער, והאריך להוכיח כן מכמה מקומות. וכן דעת בית מאיר".

ועוד: "מבואר שבהתיקרות רגילה הכל מודים שעל המתחייב לעמוד בהתחייבותו, ונראים הדברים שתנודה במחירים לרגל עליית האינדקס שייכת לסוג התיקרות רגילה.

כי זה שנים רבות שחלה עלייה באינדקס מזמן לזמן, ולכאורה בנידוננו יש לחייב את האישה לפרנס את הילדים תמורת הסכום שהסכימה עליו בשעת חתימת הסכם הגירושין".

ועוד: "אכן כבר כתבנו במקום אחר שנידון דידן שונה מהנושא של הט"ז ושער המשפט, שהם דנים בהתחייבות לפרנס ללא תשלום בסכום מסוים המשמש כתמורה עבור המזונות.

ובזה י"ל שהתחייב לזון בכל מחיר שהוא, ברם בנידוננו כשההתחייבות הייתה מחושבת מראש נגד סכום חדשי מסויים, שיש לראות הצד השני כמחייב לתת את התשלום המלא עבור המזונות שזה מתחייב לתת, ולכן עם חלות שינוי המחירים ועלייתם הנוכחית.

מזכות האישה לדרוש תוספת והגדלת סכום המזונות בהתאם לשער המזונות, הואיל וההתחייבות של האישה לזון הייתה תמורת תשלום וכאשר ירד ערך התמורה יש לחייבו בתוספת".

והוסיף והוכיח: "סמוכין לכך יש להביא מדברי הרמב"ם בתשובה (הוצאת אל המקורות, סימן שט"ו) וז"ל: שאלה וכו' ראובן מת והניח בנים גדולים ובן קטן מתגורר עם אמו האלמנה וכו' וכאשר שמע הדיין צוה לבני ראובן הגדולים שישגיחו על אמם ואחיהם הקטן.

והלכו המפרנסים והתנו עמהם לתת לו מדי יום ביומו זוז אחד לפרנסתו, ושם נמצא אחד מקרוביו והוא נטל קניין שלם ליקח את הילד אצלו ולפרנסו בעד הזוז מדי יום ביומו וכו' הנער התבגר ולא היה מספיק לו שני זוזים בכל יום.

ועוד זו רעה חולה כי קרא רעב, והרעב כבד בארץ, ולא היה מספיק לו ארבעה זוזים מדי יום ביומו וכו' וכאשר שמע קרובו שאין הקומץ משביע ויקרב אל אחיו וידבר אל לבם למען יתנו ארבעה זוזים דמי פרנסתו, אם יכול קרובו לתבוע לאחי הקטן אם לא.

ומה גם כי אחי הקטן טוענים כי כך התנו עמו בקניין לתת לו זוז עד אשר יגדל. תשובה, אין קרובו חייב מפני הקניין אשר לקח כלל, ואפילו היה ביכלתו לפרנסו, חייבים אחי הקטן לפרנסו מממון אביהם די מחסרו אשר יחסר לו עד אשר יגדל או ישא אישה".

והסיק: "הרי מבואר מדברי הרמב"ם שהתחייבות לפרנס תמורת סכום מסויים, ניתנת לשינויים במקרה שחל שנוי בשער, וזכאי לגרוש העלאה על הסכום הקודם. ובפס"ד שנדפס בפסקי דין רבניים כרך ג' הנ"ל בעמוד מאה עשרים ושנים הארכנו להוכיח ולבסס הנחה צודקת זו.

ולאור זה בנידון דידן שעל אף שבהסכם הגירושין נקבע סכום קבוע למזונות הילדים שהוא שלש מאות ל"י (מתוך השש מאות ל"י), אין לחייב את האישה לפרנס את הילדים בסכום זה וזכאית היא לדרוש העלאה בגובה המזונות שלהם לפי מדד יוקר המחיה".

והגביל: "ואכן אם היה בא האב הנתבע והיה דורש ותובע שהילדים ימסרו להחזקתו, והיינו משוכנעים שזהו טובת הילדים, כמובן שהיינו דנים בתביעה זו בהתאם להלכה.

אבל כל עוד שאין לפנינו תביעה כזו ולא שמענו שום טענה או תביעה ברמז שכאילו יש מקום לדון על מקום החזקת הילדים, הרי ברור שאין לחייב את האישה בהחזקת הילדים במחיר שאינו הולם".

וביאר פסיקת הדין במקום ספק: "וכבר פסק כן ביה"ד הגדול (בהרכב הגאונים הגרי"א הלוי הרצוג והגרב"צ עוזיאל והגר"י קלמס זצ"ל), נדפס באוסף פסקי דין, אחרי שהביאו שיטת הט"ז ובית שמואל ושער המשפט הנ"ל וז"ל:

אך נוסף לכך יש לקחת בחשבון שאפילו אם נניח שיש ספיקא דדינא, במקרה הנוכחי אין אנו יכולים להכריע לטובת אחד מהצדדים על יסוד הנחה זו, כי כאן שניהם מוחזקים. ברור הדבר שהאב הוא המוחזק לגבי תביעת אשתו על תשלום סכום נוסף לשם מזונות בתם בגלל יוקר החיים הבלתי שכיח.

אך מאידך גיסא מעמדה של מוחזקת מגיע גם לאם בנוגע לטענת בעלה, שעליה להמשיך ולזון את בתם גם לעתיד מבלי לקבל ממנו שום תוספת יוקר נוסף לסכום המצומצם שהוא שילם בשעת הגירושין.

יוצא מזה כי אילו דעת ביה"ד הראשון הייתה נכונה (לא לחייב לאב בתוספת מזון), הרי שני הצדדים היו פטורים מלשלם בעד מזונות בתם, וכמובן הייתה סובלת מזה בהכרח הילדה שלטובתה ביה"ד חייב לדאוג קודם כל. לכן הנימוק הנ"ל (שאין להוציא מהבעל) של פסה"ד המעורער מוטעה ואיננו עלול להצדיק החלטת ביה"ד בנקודה זו. ע"ש מש"כ עוד בנידון".

וביחס לנידון שלפניהם פסקו: "ומכאן לנידון דידן, כמו שסיכמנו שעל האב להוסיף על הסך שלש מאות ל"י שחייב למזונות הילדים תוספת מדד יוקר המחיה, בשינויים מיום ההתחייבות ט"ז מ"א תש"ל למדד המחיה של היום. ושיחולו במשך הזמן עד שיגיעו לגיל שמונה עשרה".

וכתב בהחלטתו: "תוספת זו חלה החל מיום מתן פס"ד זה". ואולם, הגרח"ג צימבליסט (שם, עמוד 304) חלק עליו בעניין חיוב ההצמדה, וכתב:

"מה שכתב בפסה"ד דלעיל שיש לחייבו בתוספת מדד יוקר המחיה עבור הסך שלש מאות ל"י שמשלם עבור הילדים, בנימוק שאין לחייב את האישה לפרנס את הילדים בסכום זה וזכאית היא לדרוש העלאה לפי מדד יוקר המחיה, לענ"ד אין הדבר כן.

משום שאין עומדת לפנינו כלל הבעיה אם לחייב את האישה לפרנס הילדים בסכום זה או אחר, לא זה הוא הנידון שלפנינו, ואם בוא תבוא האישה ותאמר בסכום שאני מקבלת מבעלי לשעבר איני יכולה לפרנס הילדים, מאחר וצרכי המחייה התייקרו, יתכן שיתקבלו דבריה ותיפטר מלפרנס הילדים.

אולם לא זהו הדבר שעומד לפנינו לדיון. לפנינו השאלה: אם אפשר לחייב את האב (הבעל לשעבר) בתוספת מדד יוקר המחיה".

והוסיף: "והנה לחייב את האב אין בנו כח אלא על יסוד התחייבותו בהסכם הגירושין, שהרי הילדים הם כבר גדולים מבחינת ההלכה (ונוסף לכך הרי הבת עובדת ומשתכרת), ובאותו הסכם לא התחייב האב לזון ולפרנס את הילדים, אלא לשלם עבור מזונות הילדים סך /שש מאות/ ל"י לחודש.

והרי זו ככל התחייבות כספית שכל עוד לא פורש בה שצמודה למדד יוקר המחיה אין מחייבים אותו בתוספת זו".

וכן כתב: "ועי' בפס"ד מביה"ד הגדול, כרך ד' עמ' 5 שכתב שם (בנידון הסכם גירושין שהבעל התחייב סך עשרים וחמש ל"י לחודש בתור השתתפות בהוצאות החזקת הבת), וזו לשונם:

הוא התחייב בסכום מסויים ולא קשר את הסכום בעליית האינדקס, הרי י"ל שמן הדין אין להוציא ממנו, אם לדון על יסוד ההסכם גרידא, יותר מהסכום שהתחייב בהסכם, אשר לפי"ז נראה לכאורה שאין לחייב את האב יותר מהסכום הנקוב בהסכם.

והוא הדין בנידוננו ששני הילדים הם מגיל כחמש עשרה ומעלה (והבת עובדת ומשתכרת) ואין לחייב את האב אלא על יסוד ההסכם גרידא, ובהסכם הוא התחייב סכום מסויים עבור מזונות, הרי לכאורה אין לחייבו בתוספת האינדקס".

וחילק בין מקרים: "ומה שכתב בפסה"ד דלעיל להוכיח מפס"ד מביה"ד הגדול (נדפס באוסף פסקי דין, עמ' ט"ז) שכתבו כי אילו דעת ביה"ד הראשון הייתה נכונה (לא לחייב האב בתוספת ההתייקרות), הרי ששני הצדדים היו פטורים מלשלם בעד מזונות בתם.

וכמובן הייתה סובלת מזה בהכרח הילדה שלטובתה ביה"ד מחוייב לדאוג קודם כל - אין הדברים דומים כלל לנידון דידן, כי שם מדובר בילדה שהיא למטה מגיל שש שבית הדין מחייב את האב במזונותיה גם מבלעדי התחייבותו. וכמו שכתבו בפסה"ד הנז' בעמ' י"ז וז"ל:

וגם הנימוק השני וכו' שהילדה מתקרבת כבר לגיל שש וכו' אינו מבוסס, כי אפילו לפי הדין שחיוב האב במזונות ילדיו בגיל למעלה משש הוא מדין צדקה, הרי כל בתי הדין בארץ נוהגים לדון סתם אדם בדין אמיד לגבי מזונות ילדים, ומחייבים וכופים אותו לדאוג לכל צרכיהם.

הרי מפורש ששם חייבו לא על יסוד התחייבותו כי אם בתורת אבי הילדה, שכך נוהגים כל בתי הדין בארץ.

אין זה איפוא עניין לנידוננו שהילדים למעלה מגיל חמש עשרה שכל בתי הדין בארץ אין נוהגים לחייב את האב במזונות (ובפרט כשהילדה עובדת ומשתכרת כבנידוננו) כל זמן שלא התחייב האב בפירוש, ומצד ההתחייבות הרי כבר נתבאר לעיל שאין לחייבו בתוספת מדד יוקר המחיה".

ועוד חילק: "ובכלל אין נידוננו דומה לנידון ביה"ד הגדול הנ"ל, כי שם דרש האב מהאם להמשיך ולזון את בתם גם לעתיד מבלי לקבל ממנו שום תוספת יוקר (עיין שם), משא"כ בנידוננו שלא טען כן האב, הוא רק טוען להפחית מסכום המזונות שמשלם בטענה שהילדה עובדת.

והוא בעצמו משלם הוצאות חינוכה ונותן לה ביגוד וכו', ובודאי שאין להשתמש בנידוננו בנמוק הנ"ל: שאם לא נחייב את האב בתוספת המדד הייתה סובלת מזה בהכרח הילדה שלטובתה ביה"ד מחוייב לדאוג, שהרי הילדה עובדת ומשתכרת!

ואם אמנם למרות השתכרותה של הילדה חייבנו את האב בסכום שהתחייב בהסכם, וכמו שנתבאר למעלה, אבל פשיטא שאין לנו לחייבו יותר מאותו הסכום שבהסכם. אי לכך נראה לפסוק בנידוננו:

להשאיר בתוקף את סכום המזונות הנקוב בהסכם הגירושין, ועל האב איפוא להמשיך לתת לאם עבור מזונות הילדים סך שש מאות ל"י לחודש עד הגיעם לגיל שמונה עשרה".

כן הייתה למעשה דעת הרוב בפס"ד שם, שאין לחייב את האב בתוספת הצמדה למדד, וישלם רק מה שהתחייב בהסכם המקורי.

בשאלת מדד שעלה (התיקרות בלתי צפויה, ואב שאינו מסוגל לעמוד בעליית המדד) עסקו גם בפד"ר יא (עמוד 213, נכתב ע"י הרבנים י.נ רוזנטל, ע. הדאיה, ב. רקובר), שם מובא כך:

"גם עילה ג' נדחית בזה כי אמנם האב צודק בזה בעובדה שבזמן חתימת ההסכם לא היה צפוי שמדד יוקר המחיה יעלה בשיעור כה גבוה, אעפ"כ אין לגרוע מהתחייבותו עקב סיבה זו.

כי כאשר האב מתחייב לזון בנו בסכום הצמוד למדד יוקר המחיה, הכוונה היא שמתחייב לזון אותו בהתאם ליוקר שמשתנה מיום ליום בכדי שהבן יקבל מזונותיו כפי שזקוק לו באופן שוטף.

וכאשר מדד יוקר המחיה עולה, הרי גם יוקר מזונותיו של הבן עלה, וכוונת ההתחייבות הייתה שהאב יפרנסו כפי היוקר המשתנה מזמן לזמן".

ועוד כתבו: "ובאשר לטענתו שמשכורתו לא עלתה בהתאם לכך צמוד למדד יוקר המחיה, כי אם צמוד לתוספת היוקר של השכירים, ולפיכך אין עליו לשלם מזונות צמוד למדד יוקר המחיה, וכן לגבי טענתו שמאחר והוא נשוי כעת בשנית ויש לו ילדים מאשתו השניה.

יוצא שבהתאם למשכורתו והוצאות מחיית משפחתו הנוכחית אין עליו לשלם לבן כפי העלאת יוקר המחיה, כפי שאמרנו לעיל אין לגרוע מהתחייבות שלו בהסכם הגירושין.

אא"כ יש לו סיבה מוצדקת ועילה ברורה לבטלו, בנידון דידן היה המבקש יכול לכתוב במפורש שבאם יורע מצבו הכלכלי או יצומצו אפשרויותיו יוכל המבקש לבקש הפחתת הסכום, ומאחר שלא עשה כן אינו יכול לבטל כעת ההסכם".

ודנו לאור שיטת הט"ז: "אך לכאורה יש לבוא כאן מצד דברי הט"ז באהע"ז סי' קי"ד שכתב דבקיבל לזון חבירו, אך היוקר הוא יוקר שלא שכיח אינו חייב לשלמו. וכ"כ בית שמואל שם, ואם אמנם יש חולקין ע"ז, ראה בית מאיר שם.

ובספר שער משפט בחו"מ סי' ס'; - הרי התובע כאן הוא מוחזק ואין להוציא ממנו נגד דעת ט"ז ובית שמואל.

אולם כבר פסקו בזה בתי דין בישראל דלגבי חיוב מזונות צמודים אין הנידון דומה לדברי הט"ז, כי הט"ז מדבר ביוקר דלא שכיח שאינו קשור ברווחים של המתחייב, משא"כ בנידון דידן שהמשכורות עולים מדי פעם בפעם בערך למדד פחות או יותר

(ראה פס"ד מבי"ד בירושלים שנדפס בכרך ב' דף רט"ו ובכרך ד' דף ה' ופס"ד מביה"ד תל אביב יפו שנדפס בכרך י' דף שפ"ג, ודבריהם הנאמרים בטוב טעם ודעת).

בנידון שלנו עדיף טפי שהתחייב במפורש שלא להגיש תביעה להפחתת סכום המזונות בשל כל סיבה שהיא, וגם הסכום שמשלם כיום לילדיו, אינו מוגזם עבור צרכיהם, לאור היוקר המדהים השורר כיום בארץ, אי לכך אין להיעתר לבקשתו בגין עילה זו".