לשאלה הנ"ל של הפרת הסכם ע"י תביעת להגדלת מזונות בבית המשפט, ישנה התייחסות גם בשורת הדין כרך יב במאמרו של הגר"א שיינפלד זצ"ל (מעמוד שעו).
ועי' גם בנימוקיו של הגר"א שינפלד זצ"ל (פד"ר טו עמוד 138) שהלך בדרכו זאת וכתב (אודות אישה שהתחייבה שלא לתבוע הגדלת מזונות, ולבסוף תבעה בביהמ"ש הגדלת מזונות בשם הילדים):
"גם מן ההיבט ההלכתי, גורם הדבר לחשש רציני על כשרותו של הגט, כי בשעת נתינת הגט היה הבעל סבור שההסכם סופי, ויותר לא יתבע בדין בתביעות כלשהן וכו', נמצא שאם יתברר שההסכם היתן להפרה, יש חשש רציני שעל דעת זה, לא נתן את הגט.
וראה מ"ש הגר"מ פיינשטיין בספרו אגרות משה אבעה"ז ח"ג סימן לז בעניין בני זוג שנפרדו בגט כדמו"י על סמך הסכם שנעשה בבית הדין, ואח"כ תבעה האישה תביעות ממוניות בערכאות.
אני בטוח שלו הייתה האישה יודעת לאיזה חששות הלכתיים היא מכניסה את עצמה וכו', הייתה משלמת כל הון שהעולם שלא תיכשל באיסור אשת איש ושלא ידבק בבניה שמץ פסול ממזרות וכו'".
ועי' גם בספר ביכורי אשר (לרה"ג מסעוד אלחדד, כרך ב, עמוד קט) שכתב כך:
"יש לתת את הדעת ולא להקל ראש, שאם האישה כאן מפירה מה שקבלה עליה בקניין בפני בי"ד חשוב, וחתמה עליו מרצון, הדבר מעמיד בסימן שאלה את כשרותו של הגט, שלא יהיה ח"ו בבחינת גט מוטעה".