מאת: הרב יצחק אושינסקי - אב"ד, בית הדין הרבני ירושלים.
הסכמי גירושין ניתר לאשר גם בבית הדין וגם בבתי המשפט לענייני משפחה.
ואולם, בעוד שבבתי הדין ניתן לאשר את ההסכם במלואו, על כל סעיפיו, בבתי המשפט ניתן לאשר רק את הסעיפים שאינם נוגעים לעצם הגירושין עצמם, אך ביחס לגירושין עצמם (סעיף הגירושין במופיע בהסכם), הסמכות הבלעדית היא של בית הדין.
זאת ועוד, הבדל נוסף הוא בתלותו של ההסכם כולו במתן הגט. עי' בספר שורת הדין (כרך ח, עמוד תקנב, פס"ד בענייני סמכויות ע"י הגר"ש דייכובסקי, הגר"ע בר שלום והגר"א שרמן) שם כתבו כך:
"בתי המשפט מאשרים הסכמי גירושין מכח "חוק יחסי ממון בין בני הזוג" תשל"ג 1973" סעיף 2(א). בתי הדין מוסמכים לאשר הסכם גירושין באותה מידה כאמור בסעיף 2(ד) לחוק הנ"ל. אולם קיים הבדל יסודי בין גישת בתי המשפט לגישת בית הדין.
כאשר הצדדים אינם מתגרשים עקב שינוי עמדה של אחד מהם מגירושין לשלום בית, נוהגים בתי הדין בדרך כלל לראות את ההסכם כמבוטל.
טעמם ונימוקם: ההסכם נעשה על דעת שיתגרשו בפועל, על כן, משלא התגרשו, אין מקום לתנאים הנלווים.
הגירושין כידוע באים מתוך הסכמה, מדובר בהסכם גירושין ולא בחיוב לגירושין, ואין לאכוף אותם אם אחד הצדדים חזר בו וכו'".
ופה באה ההשוואה: "בתי המשפט רואים את ההסכם כעומד מכוח עצמו, למרות שהצדדים לא התגרשו, ולמרות שאחד מהם חוזר בו ותובע שלום בית".
ואולם, לאחר כמה שורות המשיכו וכתבו: "על כן, אישור הסכם גירושין ע"י בית המשפט המחוזי, נוגע רק ליחסי הממון של השנים כשותפים, ואינו נוגע ליחסי הממון של השניים כנשואים".
רק נציין שכבר ראינו לעיל שאף בבתי הדין, יש שסוברים שאין כל ההסכם בטל בחזרתו של אחד מהצדדים מרצונו להתגרש, וישנם סעיפים אשר אינם תלויים בהכרח בגירושין עצמם, והם אינם בטלים.