הטילו סנקציות על הבעל כדי שיגרש, אך הבעל לא מתנגד לגירושין

לעומת המובא ברמ"א (שבשאלת קנס שהטיל על עצמו חלוקים הראשונים), הבית מאיר (על השו"ע שם, סעיף ד) לא קבל את דבריו וסבר שאין מחלוקת בזה בין השיטות.

וחילק וכתב שכל מה שחלים הגירושין במקרה שהטיל קנס על עצמו (לשיטת הריטב"א, וכן לשיטת הרשב"ץ והר"ר מיימון המובאים בב"י).

זה רק באופן שלא ראינו שהתחרט על נדרו או על קנסו וגירש, שאז בפשטות יש לומר שלא מיקרי אונס ומתחלה עד סוף כולו רצון אחד (ועל כך דיברו הראשונים הנ"ל).

משא"כ במקרה שהתחרט הבעל לאחר שעשה את הקנס, ועשה השתדלות לבטל או להקטין את הקנס, ומחמת הפחד מהקנס גירש, הרי שאנו רואים שהגירושין לא מרצונו נעשו אלא מחמת אונס ממון, בזה הגט פסול, ואין להקל אף בדיעבד (ולא כמובא ברמ"א שבדיעבד הגט כשר בכגון זה).

כמו כן עי' בפתחי תשובה (שם, סימן קלד ס"ק י) שהביא בשם מכתב מאליהו והמהרח"ש שכתבו כשיטת הבית מאיר הנ"ל, שאין כאן מחלוקת כלל, והעיקר תלוי בשאלה האם אנחנו יודעים ומכירים שאין הוא מגרש אלא מצד הקנס, ואם מגלה דעתו שאכן זה כך, הוי גט מעושה.

ולא התירו הרשב"ץ והר"ר מיימון רק בנדון שלהם, שקיבל מתחלה את הקנס מצד עצמו ורצונו, ולא זז מדעתו מתחלה ועד סוף, דאז אין לתלות שעשה זה מחמת אונס.

למעשה, ציינו שם בפד"ר ב (עמוד 14, ביחס לערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי) שאמנם יתכן לומר שביה"ד האזורי לא חשש לזה (והסכים להטיל סנקציה בהסכם הגרושין) כי היה משוכנע שהבעל לא יתחרט מלתת גט, הואיל והוא היה הדורש לגט.

ובכל תקופת הדיונים הממושכים שהיו בין הצדדים עמד הבעל על דעתו לגרש. אבל למעשה לכתחילה יש לחוש בכל מקרה לחשש גט מעושה, ויש להימנע מלאשר הסכם גירושין אשר מתחייב בו הבעל בקנס אם יתחרט מלתת את הגט.