האם התחייבה בהסכם לזון הילדים, אך אינה מסוגלת לעמוד בכך, האם החיוב חוזר לאב?

לשאלה זו ישנה התייחסות בכמה פסקי דין. בפד"ר ג (עמוד 171, ערעור על פס"ד של בית הדין האזורי) דנו במקרה שהאם היא זו שהתחייבה (במסגרת ההסכם) לפרנס את הילדים, ולאחר זמן תבעה את האב לזון את הילדים מדין צדקה.

ודנו בין השאר בשאלה, האם גם כאשר האם התחייבה במזונות הילדים עדיין מוטל על האב חיובו מדין צדקה.

וכך כתבו: "טענתו הראשונה, אין בכחה של אם לפטור את האב מחיובים כלפי ילדיו. כמבואר באה"ע סי' קי"ד, יש עוד חיוב מדין צדקה.

ואין האישה יכולה לשחרר את האב מצדקה, החיוב של צדקה הוא על האב לפי סדר עדיפות של קירבה ולא על האם".

והכריעו: "אין לדברים אלה, ולפס"ד המעורער, ולא כלום. כב' ביה"ד האזורי לא הפקיע את החיוב המוטל על האב, ובמקרה והילד יסובל ולא יקבל את צרכיו הדרושים לו מן האם, ברור שהאב עומד בחיוביו.

אולם בנדון זה שוכנע ביה"ד האזורי שבכחה של האם למלאות אחרי ההתחייבות אשר קיבלה על עצמה, ואין כאן שאלת רעב ומחסור כלפי הילד".

הרי שחיובו של אב לזון את בניו לא פוקע (אף חיובו מדין צדקה), כל עוד והילדים נזקקים לפרנסתם.

ועי' גם בפד"ר ד (עמוד 7) שכתבו דברים דומים (אודות אם שהתחיבה לזון ילדיה): "פשוט וברור שבמה דברים אמורים בזמן שהמשיבה היא בעלת אמצעים ויש לה האפשרות לעמוד בהתחייבותה.

אבל כשאין בידה לסלק לילדה את התחייבותה אז הדר דינא ולא פקע חיובו של האב, אם הוא אמיד, כי הילדה לא צריכה לסבול מהסכמים שנערכו ונעשו על חשבונה".

כן מובא גם בפד"ר חלק ד (עמוד 275), שם כתבו: "והנה אף שלפי האמור לעיל יש תוקף לההסכם גם ביחס להמשיבה ועליה איפוא למלאות את יתר ההוצאות הדרושות להחזקת הילד.

אבל זה הרי פשוט כי במקרה ואין ידה משגת לפרוע את חלקה אשר קיבלה עליה, חוזר החיוב על האב, המחוייב בתור אב, שהרי אין הילד צריך לסבול בגלל ההסכמים הנערכים בין ההורים.

אך כל עוד לא התברר בבית הדין האזורי שאין בידה לפרוע את חובה, הרי אין מן הדין להטיל על האב במקרה זה סכום נוסף על מה שקיבל עליו".

ועי' גם בפד"ר חלק ה עמוד 173, פס"ד בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו בפני כב' הדיינים: הרב ש' ב' וורנר אב"ד, הרב י' אפשטיין, הרב ש' טנא, בעניין תביעת אישה מבעלה להוסיף על מזונות בתם בהתאם ליוקר המחיה, לפי ההסכם שביניהם, ולחייבו לספק לה הלבשה.

ושם כתבו כך: "ביה"ד בהרכב זה כבר נתן פסקי דין בנדונים דומים ונגע בנקודות הלכה שונות כמו התחייבות בדבר בלתי קצוב, התיקרות בלתי רגילה, ואכן הגיע למסקנה שחובתו של האב לפרנס את ילדיו אינה תלויה בהסכמים הנעשים בינו ובין צד שני (מגורשתו).

והצד המטפל ומחזיק את הילדים עושה רק שליחותו של האב, וההסכם אינו פוטר את האב מחיובו ובמיוחד במקרה שהצד המתחייב הנו מחוסר אמצעים ואינו יכול למלא התחייבותו".

ואולם כיצד יש לנהוג כאשר בהסכם הגירושין ישנו סעיף של שיפוי, שהיה והאב ייאלץ לשלם האם תישא בהחזרים לאב?

ביחס לכך כתבו שם: "אולם נראה לנו כי נדון דידן חורג ממסגרת של הסכם רגיל. הואיל וקיימת התחייבות הדדית ועל האם להחזיר כל סכום שיחויב האב בעתיד, הרי אין טעם לחייב את הנתבע ולחזור חלילה ולחייב את התובעת בהחזרת אותו הסכום שקבלה.

ואמנם יש לציין כי האם אינה צד בלעדי לערוך הסכם ולוותר על מזונות הילדים, דבר שעלול לפגוע בזכויות הילדים, ואם העתירה הייתה לטובת הילדה, יהיה ההסכם אשר יהיה, היה ביה"ד נענה לעתירה זו מיד.

אך שונה הדבר כשהאם מחזיקה את הילדה ודואגת לכל צרכיה והדיון סובב בפירוש ההסכם שבין הצדדים והתחייבויות שביניהם וכו'".

לשאלה זו ישנה התייחסות גם בפד"ר ו (עמוד 228), וכך הסיקו: "ואף במקום שהאם פיטרה את האב מלשלם מזונות הילדים שברשותה, והצהירה שאף פעם לא תדרוש ממנו כסף עבורם והיא אף התחייבה לפרנסם.

בכל זאת כשאין באפשרותה לתת לילדים מזונותיהם, היא בעצמה יכולה לתבוע מזונות מאביהם כי ע"י התחייבות האם במזונות הילדים, לא פקע חיובו של האב כלפיהם, אלא שהאם משלמת חיובו של האב.

וכשאין לאם כסף, חוזר החיוב לאב, אם כי יתכן שהאב יכול לתבוע מהאם, לאחר שתעשיר, שתחזיר לו את כל הכספים שהוציא עבור הילדים, מאחר שהיא מחוייבת לפרנסם.

ותביעה כזאת מצד האם למזונות הילדים היא תביעה רגילה כמו כל תביעה שאם מגישה בשם הילדים, וא"צ לשנות את שם התובע, בהיות שיש רק תובע אחד, והם - הילדים".

כן נפסק גם בספר פסקים וכתבים לגרי"א הרצוג זצ"ל, שו"ת אבהע"ז (עמוד תקיד), וזה לשונו: "העיקר בנידון זה הוא שעליה חלה ההתחייבות, אבל הוא לא נפטר מחובתו עפ"י תקנת חז"ל וכו'".

כן עי' גם בפסקי דין רבניים, חלק ח (עמוד 170, ע"י הגרי"ש אלישיב זצ"ל), שם כתב כך (אודות אם שהתחייבה בהסכם הגירושין לזון את ילדיה אך עתה אין באפשרותה):

"אכן במקרה ולא הייתה יד האישה משגת לפרנס את הילדה, והילדה הייתה סובלת ממחסור, פשוט שאין בידי ההורים להתנות תנאים ולערוך הסכמים על חשבונה של הילדה, ואין חבין לאדם שלא בפניו, וחיובו של האב כלפי הילדה היה חוזר וניעור.

אך מתוך החומר שבפנינו לא הוכח שאין לה די מחסורה אשר יחסר לה, וממילא אין מקום, לפי המצב העובדתי, לחייב את האב יותר על מה שהתחייב בהסכם".

ועי' גם בפד"ר ט (עמוד 101) שכתבו כך: "למעשה יש לדון בתחילה אם האם המערערת חייבת בחוב כל שהוא כלפי האב או כלפי הבן, כי ברור הוא שהאב חייב במזונות בנו ולא האם.

ואפי' אם האם פטרה אותו מחיובו, זה רק חשבון שבין האם לאב ולא בין האב לבן, כי החיוב לזונו ולפרנסו חל על האב ואין האם יכולה לפטור את האב מזה (עיין בשו"ע אבה"ז סימן קיד סעיף ג) ולחוב את הבן.

אלא החוב נשאר על האב והוא פטור בפועל ממנו אם האם תתחייב לספק צרכי הבן במקומו הוא, וההתחייבות צריכה להיות כדין כל התחייבות כספית".

ועי' גם פד"ר יא (עמוד 167) שכתבו כך: "מכאן אני בקענ"ד אומר, שבכל הסכם גירושין שביה"ד רואה שיש להפריד בני הזוג זמ"ז בגט, והבעל מתעקש שלא ליתן לה את הגט עד שהאישה תפטור אותו ממזונות הילדים בהסכם הגירושין.

שעל פי הדין אין ויתור האישה על מזונות הילדים משחרר את אביהם מחובתו למזונות ילדיו, ואע"פ שתשפה אותו האישה מכל חיוב מזונות שיחויב בו, אין השיפוי פוטרו ממזונות ילדיו.

כי עליו יהיה לשלם לה למזונותיהם תחילה, ואח"כ לתבוע ממנה כפי שנתחייבה לשפותו, ואם יש לה תשלם, ואם אין לה, יישאר השיפוי עליה חוב, אבל אי אפשר לקזז חובו למזונות ילדיו בחוב השיפוי שהיא חייבת לו אם אין לה.

וברוב ככל המקרים אין הבעל יודע שויתור האישה על מזונות הילדים אינו תופס על פי הדין, אין בית הדין צריך להבהיר [עמוד 168] לבעל שאין הויתור תופס, אם בית הדין יודע כי ע"י זה יחזור בו הבעל מהסכם הגירושין והאישה תישאר בכבלי עיגונה עם בעל כזה שאינו זן ואינו מפרנס ותמיד יוצא ונכנס לבתי הכלא בפלילים וכדו'".

ועי' גם פד"ר יא (עמוד 330) שכתבו: "האמת היא שהמערער חייב לשלם מזונות עבור הבת, לא על סמך סעיף המזונות שבהסכם הגירושין, אלא על סמך עצם קיום חובתו של אב לזון את בתו, בין אם יש הסכם או אין הסכם בדבר תשלום מזונות אלו.

אלא שאם בהסכם הגירושין הייתה התחייבות אישית של האישה לזון את הבת גם מעבר לסכום הנקוב בהסכם, ובנוסף היה מובטח באחריות אישית של האישה לשפות את האב בכל סכום נוסף שיחויב למזונות בגין מזונות הבת.

אז הייתה קיימת טענה שאפוכי מטרתא למה לי ולמה לחייב את האב לשלם לאם התובעת סכום מזונות מוגדל, ולחייבה שוב בהחזרת הסכום אליו. אבל התחייבות כזו לא קיימת בהסכם הגירושין שלפנינו".

ועי' גם פד"ר שם עמוד 331 שכתבו: "יתר על כן נראה שגם כאשר ישנה התחייבות מפורשת של האישה לא לתבוע הגדלת המזונות אך אין התחייבות מצדה לשפות את האב על כך, אין זאת אלא קניין דברים בעלמא, שאינו תופס לפי הדין ואין זה מחייב את האישה להמנע מלתבעו בניגוד להסכם.

ובפרט במקרה שהאישה היא חסרת אמצעים כספיים לפרנס את הילדה מכספה, הרי זו התחייבות לא מוסרית כי ממדת הצדק והדין שהילדה תקבל מאביה תוספת המזונות שהיא זקוקה ואין זה מזכותה של האם לוותר על כך".

ועוד: "אמנם אילו הייתה האם מתחייבת לזון ולפרנס את הילדה הרי שהילדה לא הייתה נשארת ללא מזונות. ומכיון שהתחייבות זו הינה ברת תוקף לפי הדין, לא הייתה האם רשאית לתבוע אחר כך את האב לזון את הילדה כדי מחסורה כי יש בידו טענה חזקה, שהרי הילדה לא חסרה מזונות כי האם חייבת לזונה".

והוסיפו: "אך במקרה שלאם עצמה אין כסף מספיק לפרנס את הילדה כפי שהתחייבה, אין האב יכול להגיד, הנה יש מי שיפרנס את הילדה.

במקרה כזה גם ההצהרה של האם שלא תתבע אותו אינה מחייבת, כי כאמור אין זה תופס לפי הדין, כי זה רק קניין דברים בעלמא".

וכשיש סעיף שיפוי כתבו: "אם הייתה התחייבות לשפות את האב על כל סכום שיחויב למזונות הילדה יתכן שזה היה מועיל גם במקרה שלאם אין די כסף לפרנס הילדה במדה מספקת, כי הרי היא מחוייבת ועומדת להחזיר לאב את הכסף שהיא תקבל ממנו.

אכן זה דוקא אם האם תובעת מזונות הבת מטעמה ולא מטעם הבת, אבל אם היא תובעת מטעם הבת, אין ערך רב לשיפוי שהרי ההתחייבות הנגדית של האם לשפות, אינה יכולה לפגוע בעצם זכות תביעת הבן מן האב באופן ישיר".

וסיכמו: "בכל אופן במקרה זה שאין כל התחייבות מצד האם לפרנס את הבת, אין הבעל פטור מלישא בהוצאת מזונות הבת, וההתחייבות של האם לא לתבעו מעל לסכום של /שש מאות/ ל"י, אף אילו הייתה, אינה אלא הבטחה בלבד.

להבטחה כזו אין גם תוקף מוסרי כשיוקר המחיה עלה בהרבה ובסכום של /שש מאות/ ל"י לחודש אי אפשר לפרנס את הילדה כראוי. מה עוד שכפי הנראה במקרה שלפנינו לא תמיד יש ביד האם כסף משלה לזון את הבת כראוי".