בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן נג) דן בעניין בעל שהעביר לאשתו בהסכם גירושין כל זכויות או תגמולין שיבואו בגין בנם המנוח.
בהסכם גירושין בסעיף ה היה כתוב "כל זכויות או תשלומים או תגמולין שיבואו בגין הבן המנוח יעברו לזכות האישה", ונשאל האם רשאי הבעל לאחר מכן לחזור מהסכמתו.
והסיק שם שאינו יכול לחזור בו, אף אם יטען שחתם באונס, משום שרצה כבר את הסכמת אשתו לגירושין, ותמורת סעיף זה ניאותה להתגרש. והוסיף בתשובתו כי המערער הצהיר וחתם בחתימת ידו על כתב הבקשה לזירוז הגירושין.
ושם כתב כי חתם על ההסכם מרצונו הטוב, וא"כ שוב איננו נאמן לטעון שנלחץ בזמנו להסכים לכך.
והוסיף עוד שאפילו אם אכן הסכים לכך מפני שלא הייתה לו ברירה ורצה שהאישה תקבל את הגט, הא בכה"ג של אנוס מחמת עצמו לא נקרא אונס, כדנפסק בשו"ע חו"מ (סימן רה סעיף יב) שבאונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא הוי אונסא, וזביניה זביני.
וכאן בנידוננו הא קיבל משום כך את התמורה הגדולה שרצה לקבל, שהרי משום כך הסכימה האישה לקבל את גיטה.
לעניין זה נזקק בשו"ת ציץ אליעזר גם במקום אחר (חלק יב סימן עד), וזה הנידון שעסק בו: זוג שהתגרש, וכדי שתתרצה האישה לקבל הגט הסכים בעלה והתחייב לשלם מזונות יותר גבוהים מהרגיל לילדם, עד שיגדל.
וזמן מה אחר שהתגרשה, רצה הבעל לפטור את עצמו מחיובו הגבוה במזונות ולשלם פחות, בטענה שהוכרח להתחייב כפי שהתחייב אז מפני שאחרת לא הסכימה אשתו לקבל ג"פ. וקשה לו כעת לשלם סכום גבוה כזה.
וכתב: "הנה אין כל מקום למבוקשו זאת של הבעל, היות ובזמנו סודר ההסכם לפני ביה"ד שדן בדבר ומתוך הסכמה מפורשת שלו. לא מסר שום מודעה על כך, וגם לא הביע שום גילוי דעת בע"פ שמתוך אונס הוא מסכים לזה.
ואם חשב בלב על כך הר"ז בבחינה של דברים שבלב שאינם דברים, והסכום שהסכים אליו איננו מוגזם כ"כ עד שיהא מקום להרהר אולי הוה כאומדנא דמוכח שלא הסכים מרצון על כך".
ועוד הוסיף: "ועל הטענה שהיה אנוס, מלבד שכבר הזכרנו שלא היה כן, יש להוסיף שאפילו לו נניח שהסכים לכך מתוך הכרח.
הא הרי זה אז רק אונסיה דנפשיה דלא מיקרי אונס, וכל מו"מ וכל הסכם ופשר בין צדדים מריבים לא תמיד בא הדבר מתוך הסכמה ורצון של ממש משני הצדדים גם יחד, אלא האחד מתוך הכרח ומתוך רצון לגמור את העניין מסכים לדרישותיו של השני.
וכדי שעי"כ ישיג מתוך זה מה שחשוב לו ביותר להשיג לפי צריכתו (יעוין בב"ב ד' מ"ח, וכן בערוה"ש אה"ע סי' קל"ד סעי' כ"ב), ולכן אונס כזה לא מיקרי אונס".
ועוד טען: "יתר על כן, אפילו אי לו בנידוננו היה כן מיקרי זה אונס, הא ג"כ אין זה כאונס של תלוהו ויהיב, אלא כאונס של תלוהו וזבין, כי על ידי הסכמתו - ההכרחי הזה קיבל מה שרצה ורדף לקבל תמורת זה ואשר היה מוכח בעליל שהייתה זאת התמורה שקיבל עבור כך שוה לו ביותר מזה.
והוא לזכות להיות עי"כ בן חורין מזאת האישה וליפטר מכל חיוביו כלפיה שחלו עליו כל עוד הייתה אשתו, וגם לרבות, ואולי זאת בעיקר להיות עי"כ בן חורין לישא האישה שחפץ בה, וד"ל.
(יעוין בפ"ת אה"ע שם ס"ק י"א וס"ק י"ז עיי"ש). ויתכן על כן שאין זה אפילו בגדר של תלוהו וזבין, אלא הוא זה נתינת תמורה עבור ההסכמה של האישה לקבל את הג"פ ולעשותו עי"כ בן חורין.
והיא הסכימה לכך ע"י ההתחייבות היותר גדולה מהרגיל למזונות הבן אשר זה יביא לה יותר הקלה בטיפולה בו ובכלכלתה אותו, וכיוצא בזה".
הלכך הסיק ביחס לנידון דידיה: "על כן אין כל מקום להענות למבוקשו של הבעל כעת להוריד ולהפחית גובה סכום התחייבותו במזונות בנו".
בשאלת ביטול הסכם חתום בתואנת אונס, דנו גם בפד"ר ג (עמוד 172, ערעור על החלטת בית הדין האזורי) בהקשר שונה. וכך כתבו שם:
"שנית, בא ב"כ המערערים בטענה: אין כל ערך להתחייבותה של האישה לזון את הילדים הואיל והבעל הי' מתאכזר עליה ועל הילדים והיא רצתה בגט והוא לא רצה אלא בתנאי אם ישוחרר ממזונות הילדים לכן הייתה נאלצת להתחייב בזה.
ומאחר שזה נעשה מתוך אונס א"כ אין לזה כל ערך וכו', וכל מה שעשתה היה מתוך אונס".
ועל כך השיבו: "ברם בכתב התביעה שהוגשה בביה"ד האזורי ע"י האישה, לא הזכירה האישה אף ברמז שכאילו מתוך אונס חתמה על ההסכם.
טענתה - בכתב התביעה - היא טענה אחרת: בהסכם הנ"ל קבעו הצדדים כי התובעים (כלומר הילדים), ישארו בחזקת אמם וגם מזונותיהם יחולו עליה.
מאז ההסכם השתנה מצב אם התובעים לרעה ועקב חוסר יכולת אין היא מספקת את מזונות התובעים אלא במדה זעומה ובהתאם לאמצעיה הדלים".
וכך טען בא כחה בביה"ד האזורי: "אי אפשר שהאב יגלגל את חובותיו על מישהו אחר בזמן שהשני אינו יכול לשאת בהם, התנאים נשתנו, בזמן ההסכם היה מצב אחר, כעת האישה חלתה וכו', ההוצאות לילד הקטן גדלו וכו'".
והוסיפו: "גם בפנינו אמרה האישה (בניגוד לדברי בא כחה אשר הופיע בפנינו): אנו התגרשנו בגלל הילדים אולם בינינו לא היה שום דבר הוא אהב אותי ואני הייתי אישה טובה ולא היה לו כל טענה כלפי".