האב התחייב בהסכם הגירושין לזון את הילד בסך מסוים מדי חודש בחודשו, ואולם עתה טוען כי הילד התחיל לעבוד ומכלכל את עצמו, ועל דעת כן לא התחייב בהסכם. האם מתקבלת טענתו?
בשאלה זו עסקו בפסקי דין רבניים (חלק ג מעמוד 329, ערעור בבית הדין הרבני הגדול בפני כבוד הדיינים: הרבנים ע' הדאייא, י"מ בן מנחם, י"ש אלישיב בעניין תשלומי מזונות ילדים ע"פ התחייבות). וכך כתבו:
"נראה שאין לפטור את המערער מדין אומדנא, לומר אדעתא דהכי שהילד ירוויח את לחמו לא התחייב לשאת בעול החזקתו".
והוכיחו דבריהם מהמובא בשו"ע אבה"ע סימן קיד, שם פסק: "הנושא אישה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה, נתגרשה בתוך הזמן ונשאת לאחר ופסקה גם עמו שיזון את בתה, אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות".
הרי מצאנו שאין המתחייב הראשון יכול לטעון "אדעתא דהכי לא נתחייבתי, הואיל ויש לה ממה להתפרנס", משמע שלא מועילה אומדנא כדי לפטור את הבעל מהתחייבותו המפורשת.
בכגון זה עי' שו"ת מהרש"ל (סימן טז, שם הובאה תשובה מהרמ"א) וז"ל (שיטת הרמ"א): "גרסינן בכתובות הנושא את האישה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים.
לא יאמר הראשון כשתבוא אצלי אזונה וכו', הרי קי"ל דאע"ג דאיכא אומדנא גדולה שלא כתב לה אלא ע"מ שתהיה אצלו ולא אמר שתתגרש עמה וכו', אפ"ה מאחר שכתב לה סתמא ולא התנה כלום, אמרינן שחייב לתת לה דמי מזונה משלם וכו'".
וציינו שם שאמנם המהרש"ל עצמו חלק על הרמ"א בנדון דידה (סבר המהרש"ל שלא בכל התחייבות נאמר שאין האומדנא מבטלת אתה), אבל גם לפי דבריו של המהרש"ל אין להפקיע את ההתחייבות של המערער מכח אומדנא הנ"ל, וכך דחה המרש"ל את דין הרמ"א:
"ואינו דומה להפוסק לזון בת אשתו כו', דהתם לאו בדעתו לחוד תליא מילתא אלא אף בדידה תליא שהרי פסקה עמו שיזון ונתחייב לזה בשעבודו שנשתעבד לה, וא"כ אין שייך אומדנא כ"כ דאדרבא אומדנא דידה מוכח שיזון אותה עכ"פ בדמיו".
הרי שסברו שאין בכוחה של האומדנא לבטל את התחייבותו של האב (כל עוד ולא באה התחייבות מיוזמתו בלבד, ע"פ שיטת המהרש"ל).