אב שקבל על עצמו לזון את הילד עד גיל שמונה עשרה, אך הבן החל לעבוד

מאת: הרב יצחק אושינסקי - אב"ד, בית הדין הרבני ירושלים.

בשאלה זו דנו בפסקי דין רבניים כרך ט (עמוד 299, שם דנו אודות אב שהתחייב בהסכם הגירושין לזון את הבת עד גיל שמונה עשרה, אך קודם לכן היא החלה לעבוד ולפרנס את עצמה), וכך כתבו:

"בשאלה אם האב הנתבע עומד בהתחייבותו לזון את בתו כאשר היא עובדת ומרויחה לפרנסתה ולצרכיה. ראה פסק הרמ"א בחו"מ סימן ס' סעיף ג: וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע.

ועיין בסמ"ע שם ס"ק ט"ו שכתב דדוחק לפרש דדברי הרמ"א שמסתפק אם משמעותו כל ימי חייו או כל זמן שצריך, ואפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך, סתמא דעתו היה כל זמן שצריך, ואם נדר לו בשעה שאינו צריך, אז דעתו היה כל ימי חייו, וצ"ע. והש"ך בס"ק ט"ו העתיק לשון הסמ"ע".

וביאורו לשיטת הסמ"ע: "לדברי הסמ"ע כשאנו מסופקים בהתחייבותו של המתחייב אם כוונתו הייתה לזון אף כשאינו צריך למתחייב, עלינו לבדוק את מצבו של המקבל בשעת ההתחייבות.

אם אז היה זקוק להתחייבותו של הנותן, אנו אומרים שכאשר המקבל אינו זקוק כבר לעזרתו של הנותן שוב אין עליו התחייבות, כי אנו אומדים דעת המתחייב שרוצה לתת למקבל עזרה כשיהיה זקוק לאותה עזרה כמו בעת ההתחייבות.

אבל אם בעת שקבל עליו הנותן לזון את המקבל, לא היה המקבל זקוק לעזרתו, ובכל זאת התחייב הנותן לזונו, אנו יכולים להסיק כי דעתו של הנותן היה לזונו גם כאשר לא יהיה זקוק לעזרתו, ומפרשים אנו את ההתחייבות, שלכל ימי חייו יזונו".

והוסיפו ביחס לנידון שלפניהם: "ומכאן לנידוננו, שהאב (הנתבע) התחייב לשלם לתובעת עבור מזונות הילדים סך שלש מאות ל"י (מתוך הסך שש מאות ל"י) עד שיגיעו לגיל שמונה עשרה שנה, יש מקום לדון.

דיתכן שחשבו אז שעד גיל שמונה עשרה שנה יהיו זקוקים למזונות האב, כי כן הוא הנוהג המקובל שעד אותה תקופה הילדים זקוקים לעזרת האב, ולכן התחייבותו של האב הייתה כל זמן שיצטרכו לעזרתו, וכאשר הבת אינה זקוקה לעזרתו, אין לחייבו להמשיך לשלם הסכום שלש מאות ל"י חדשית".

ודנו בקושיית הט"ז: "אבל ראה טורי זהב שם שכתב על דברי הרמ"א או כל זמן שצריך משמע: צ"ע מ"ש ממי שקבל עליו לזון את בת אשתו, דאמרינן בפרק הנושא דאע"פ שיש לה מזונות, אח"כ צריך לתת לה דמי מזונות.

וכתב ע"ז בהגה שם (מבעל חכם צבי) וז"ל: ולע"ד אין כאן קושיא, דשאני התם שקצב חמש שנים, לאפוקי הכא דמיירי במחייב עצמו סתם כמבואר.

וכבר אפשר לחלק בעניין אחר, דשאני הנושא את אישה וכו' דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא, אלא גם בדעת האישה, והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונות, משא"כ הכא דהכל תלוי בדעת הנותן, אבל אין צריך לזה כי העיקר כמש"כ לחלק בין קוצב למתחייב סתם וכו'.

לדברי חכם צבי בנידוננו שהנתבע התחייב לזון זמן קצוב עד הגיעם לגיל /שמונה עשרה/ שנה, הרי יש במשמעות ההתחייבות שכל אותם השנים ישלם לפרנסתם, אף אם לא יהיו זקוקים לעזרתו כמו במתחייב לזון בת אשתו. וחילוק זה הלא קובע חכם צבי כעיקר להלכה".

והוסיפו: "ואף גם לחילוק השני של חכם צבי שתלוי אם ההתחייבות הייתה תמורת משהו מהמקבל שאז אין אנו מפרשים את ההתחייבות כמוגבלת בתנאי שיהיה המקבל זקוק לעזרת הנותן, כי לא מפיו של המתחייב לבד אנו חיים.

ויתכן שהמקבל לא היה מסכים לתת הסכמתו לתוכן ההתחייבות והגבלתו, והיה דורש שההתחייבות תעמוד בתוקפה בכל אופן גם כשלא יהיה זקוק לעזרת הנותן, אחרת לא היה מסכים לחוזה שביניהם.

ולכן בנידוננו הרי כאמור הייתה התחייבות האב תמורת הסכמת האישה לקבל גט, ויתכן שהאישה לא הייתה מסכימה לקבל גט אלא א"כ יתחייב האב לזון את בתו עד גיל שמונה עשרה בכל המצבים, גם כאשר תעבוד הבת ותרויח כדי צרכיה".

וסיכמו: "בסיכום, הוברר שלדעת גדולי הפוסקים האב שמתחייב במזונות בתו עד גיל מסויים, עומד בחיובו גם כאשר הבת מרויחה לצרכיה".

בהמשך הדברים דנו האם מעשי ידיה של הבת הזו (שעובדת, והאב ממשיך לפרנסה) הם לאביה, והסיק שאינם לאביה, משום שזנה בעל כרחו (מחמת ההסכם) ולא מרצונו, עי"ש.