פטור מתוספת כתובה בגירושין מרצון הדדי

^{כאשר בני זוג מתגרשים בהסכמה בדרך כלל מסכמים על פטור מהכתובה בכפוף לסידור הגט ושאר ההסדרים הרכושיים, או שמסכמים על איזו שהוא פיצויי מוסכם כגון 10% מגובה סכום הכתובה.} 

^{השאלה העולה מה קורה כאשר צד אחד מבקש להתגרש כגון מחמת מריבות הדדיות, והצד השני רוצה בגירושין וגם דורש בצורה מפורשת להתגרש, האם לפי ההלכה במקרה כזה יש חיוב בכתובה?} 

חילוקי דעות אינם עילה לחיוב בכתובה

^{יש לדעת שמריבות וחילוקי דעות אינם עילה לחיוב בכתובה, גם אם מי מהצדדים הוא זה שהתחיל במריבות ובחילוקי דעות או שהם נגרמו בשל מעשיו, וכידוע שאין זוג לא מוצלח אלא יש זוג שאינו מודרך, ובהעדר הדרכה ישנם חילוקי דעות ולפעמים גם לאחר הדרכה ישנם חילוקי דעות, אך לפי ההלכה אין הפסד כתובה או חיוב בכתובה רק בגלל חילוקי דעות.}    

ביאור המושג יצאו הגירושין ממנה

^{בטור (אבן העזר סימן קיח) כתב "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה", מפסידה את הכתובה, הכוונה היא יצאו ממנה הגירושין היינו שהיא היוזמת את הגירושין אם בהגשת תביעת גירושין, או שעושה פעולות שאינם מאפשרות את המשך חיי הנישואין, כגון שעוזבת את הבית בכאלו מקרים אינה זכאית לכתובה.} 

גירושין ברצון שני הצדדים אינם עילה לחיוב בכתובה

^{על כן כאשר בני הזוג מגעים יחד בהסכמה להתגרש, אם בהסכם גירושין, או במענה של צד על תביעת חבירו, או הגשת תביעת גירושין הדדית, וכל עילת הגירושין הינה חילוקי דעות ומריבות הדדיות, לכאורה אין משמעות למי התחיל את המריבה אלא לתוצאה העכשווית ששני הצדדים מסכמים להתגרש.} 

פטור מכתובה במורדים זה על זה

^{בהתאם לכך מחדש רבנו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק ח) שכתב: וכתב מורי הרב אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאשה שאמרה "לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה", והוא אומר "אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט", מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.} 

פטור מכתובה בגירושין בהסכמה

^{עולה מדברי רבינו ירוחם שמדובר בבני זוג אשר אינם חפצים זה בזה ומעוניינים בגירושין בצורה הדדית, ובכל זאת בסוף ההליך לאחר שהתברר שאינם רוצים לשוב לחיי נישואין תקנים האישה מפסידה את תוספת הכתובה. בפסק דין רבני בערעור לבית הדין הרבני הגדול שהצדיקו את העיקרון הזה, וזו לשונם "ולדברינו, כיוון שמדובר שהיא אומרת "לא בעינא ליה כי הוא לא רוצה בי", והוא מודה שאינו רוצה בה, די בכך כדי שלא תפסיד את עיקר הכתובה, וגם לא נחשב שהגירושין 'יצאו ממנה' בלבד. ומכל מקום את התוספת מפסידה גם במקרה זה, מפני שגם בזה ברור שכיוון שהיא מבקשת את הגירושין "אדעתא דהכי לא כתב לה".} 

פטור מכתובה כשהגירושין יוצאים משניהם

^{עיין שם עוד בהמשך שהסיקו הדרינן לנידון דידן: כיוון שלא הוכח שהאיש רצה את הגירושין ולא רצה באישה, והאישה היא שעמדה על ההכרח בגירושין לכן שפיר קבע בית הדין שאין חיוב כתובה." עד כאן מפסק הדין הנ"ל. ויש לדקדק היטב שזה על אף שהאיש הוא זה שהגיש את תביעת הגירושין. תביעת הכתובה של האישה נדחית. ואכן הערעור בבית הדין הרבני הגדול נדחה, וההחלטה מבית הדין האוזרי קוימה ככתבה וכלשונה וזוהי המסקנה "יש לראות בשני הצדדים מורדים זה על זה ומי שהגירושין יצאו משניהם ומרצונם המשותף, ואין האישה זכאית לגביית כתובתה." ויצוין זה על אף שהבעל תבע את הגירושין.}  

העולה מן האמור:

^{למדים אנו כי כאשר הצדדים מעוניינים בגירושין בצורה הדדית, מחמת שלא מסתדר להם יחד בשל חילוקי דעות סביב נושאים מסוימים, קיים פטור מתשלום תוספת הכתובה. כמו כן גם כאשר האיש הגיש את תביעת גירושין והאישה גם כן רוצה להתגרש באופן עצמאי מרצון הבעל ואינה מעוניינת בשלום בית, או שהגישה האישה תביעת גירושין נגדית או עצמאית, והצדדים בסופו של הליך התגרשו בהסכמה, קיים פטור מתשלום תוספת הכתובה, והטעם לזה הוא משום שעל דעת כן שתבקש האישה את הגירושין לא כתב לה הבעל את הכתובה.}