באלו מקרים אין זכאות לכתובה על פי ההלכה


דחיית תביעת כתובה בבית הדין הרבני


כתובה בבית הדין הרבני

לבית הדין הרבני הסמכות הבלעדית לדון בנושא כתובה. הסיבה לכך היא פשוטה משום שהכתובה שואבת את כוחה מההלכה היהודית והדין העברי. 

ישנם כמה טעמים מדוע הבעל כותב לאשה כתובה במעמד החופה אך העיקרי שבהם ובו נתמקד במאמר זה "שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה". חכמים תקנו את הכתובה בכדי שהבעל לא יגרש את אשתו בפזיזות.


טוען רבני לדחיית תביעת כתובה

בכדי שבית הדין ידחה את תביעת הכתובה צרכים להתקיים פרמטרים רבים הן הלכתיים והן עובדתיים. 

השולחן ערוך חלק אבן העזר רווי בהלכות ופרטי פרטים של הלכות מתי אין אישה זכאית לקבל את כתובתה, מתי תשמע טענתה, ומתי מפסידה את כתובתה ולא תשמע עוד טענתה. 

טוען רבני הוא האדם הרלוונטי ביותר לייצוג בהתנגדות לתביעת כתובה משום שבבוא שחלק מלימודיו בין היתר על כמה סימנים בשולחן ערוך בנושא כתובה. 

בכדי לסבר את האוזן אצרף סעיף אחד מתוך עשרות סימנים בשולחן ערוך אבן העזר העוסק באשה שמפסידה את כתובתה הסעיף נערך במסגרת קורס טוען רבני.

סימן קטו

דין היוצאת בלא כתובה, והמפסדת כתובתה.

סעיף א

אלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה, שהאכילה את בעלה שאינו מעושר, או אחד מכל האיסורים, או ששימשתו נדה, ונודע לו אחר כך, כגון שאמרה, פלוני חכם תקן לי הכרי הזה או התיר לי חתיכה זו או טיהר לי הדם הזה, ונמצאת שקרנית, ודוקא שהוכחשה בעדים, כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה שפלוני תקן לה לא היה אותו פלוני בעיר, וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתוקן ושהוא אכלו על פיה, אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו, או שמכחשת החכם שאומר שלא תקן לה, והיא אומרת שתיקן לה, נאמנת, ודוקא שהכשילתו ואכל על פיה, אבל אם רצתה להאכילו דבר איסור, לא איבדה כתובתה.

פרטי הדינים

אשה שאוכלת איסורים בעצמה האם הפסידה כתובתה, ומה הכלל בדינים אלו, ומה הדין אם הבעל אוכל איסורים או נודר ואינו מקיים? הח"מ (ס"ק א) כתב שבמקרה שהיא אוכלת איסורים לא הפסידה כתובתה, וכתב שהכלל בזה שהאשה מפסידה כתובתה כאשר מכשילה אותו בדבר איסור או שעושה דברים שיש חשש שמא תזנה, [והפת"ש (ס"ק א) העיר על הח"מ בשם המשנה למלך, שעושה דבר שיש חשש שמא זנתה ולא שמא תזנה, והנפקא מינה בין הח"מ לפת"ש שבמקרה שעשתה דבר פריצות והתברר שלא זינתה, לדעת הפת"ש לא הפסידה כתובתה.] או שעושה דבר שבעבורו מתים בנים כגון נודרת ואינה מקיימת, ובמקרה שהבעל מאכיל אותה דברי איסור או שנודר ואינו מקיים כתב השלטי גיבורים שיוציא ויתן כתובה. והב"ש (ס"ק א) כתב שדווקא שבאה האשה מחמת טענה, כגון שאומרת שרוצה ילדים שיעזרו לה כשתזקין אז יוציא ויתן כתובה!

אשה שהמירה את דתה אך אינה מאכילה את בעלה דבר איסור ולא נודרת נדרים וגם לא מתנהגת בפריצות, האם יש לה דין עוברת על דת משה ויהודית, שמפסידה כתובתה, ומה הדין באשה עקרה שנודרת ואינה מקיימת, והאם בזמנינו מוצאים אשה ללא כתובה משום שנדרה? הב"ש (ס"ק א) כתב בשם תשובת הרא"ש שאשה שהמירה את דתה וממשיכה לחיות עם בעלה ואינה מאכילה אותו דבר איסור ואינה נודרת נדרים, ואינה מתנהגת בפריצות, אין לה הדין עוברת על דת משה ויהודית, אך יש לומר שיש תקלה לבעלה ולבנים שתלד, שיצא עליהם לעז שאמם הייתה בין הערלים, וגם לאחר שיפדוה יש לבעל סכנה לחיות איתה במקום שהמירה את דתה שמא יכירוה, ולמסקנת הרא"ש בתשובה, שצריך שיתרו בה אך אם לא התרו בה לא הפסידה כתובתה. וכתב הב"ש שאשה שהיא עקרה ונודרת נדרים ואינה מקיימת, התרומת הדשן מסתפק אם תצא בלא כתובה, שמא נאמר שמכיון שאין לה בנים לא תצא, או אולי נאמר שאם לא היתה נודרת ואינה מקיימת, היה מתרחש לה נס והייתה יולדת. ובפת"ש (ס"ק ב) כתב שבזמנינו שרבו הפרוצים בנדרים, אין להסתפק וודאי שלא תצא בלא כתובה, וגם אם היא אינה עקרה לא תצא בלא כתובה, ורק במקום שנזהרים בנדרים אז יש להסתפק שמא היה נעשה לה נס כשרה אמנו ע"ה!

אשה שאומרת ששימשה עם בעלה כשהיא נדה, אך אומרת שזה היה בידיעתו, האם נאמנת, והאם חייב הבעל שבועה, ומה דין כתובתה? הפת"ש (ס"ק ג) כתב בשם הפנים מאירות שבעל שטען על אשתו ששמשתו נדה, והיא מודה אך אומרת שזה היה בידיעתו, כיון שיש בטענתה ממש, ישבע הבעל שלא היה בידיעתו והיא הכשילה אותו, ויגרשנה ללא כתובה, וכן הסכים הבית מאיר, וכתב שדעת הש"ך בחושן משפט שכאשר הנשבע ונוטל חשוד, אזי נוטל הוא ללא שבועה, ולא כמהרש"ך והב"ח שפסקו שכנגדו ישבע ויפטר, מכל מקום יכול הבעל לומר קים לי כדעת המרש"ך והב"ח וישבע ויפטר, ובתשובת מהר"י הלוי כתב שאין האשה נאמנת לומר ששימשתו נדה בידיעתו אלא אם כן מביאה עדים, שאם לא כן בכל מקרה שתעבור על דת תאמר שגם בעלה עובר על דת, והוא לא יוכל לברר שהיא משקרת כיון שאין לו עדים, ולא ראינו אינה ראיה, ולכאורה לשיטתו הבעל פטור אף משבועה ודלא כפנים מאירות, אך ניתן לומר שאין כאן מחלוקת אלא שמהר"י הלוי דיבר שיש עדים ששימשה נדה, ולכן אינה נאמנת לומר שבעלה ידע, והפנים מאירות דיבר במקרה שאין עדים אלא היא מודה ששימשה נדה, ונאמנת לומר שהיה בידיעת בעלה משום שיש לה מיגו שהייתה יכולה להכחיש, ולכן ישבע הבעל היסת ויפטר!

אשה שמודה בבית הדין ששימשה עם בעלה כשהיא נדה כחצי שנה, ואמרה לו שהיא בהריון, ואומרת שהוא מנוקה מעון, ולאחר שפסקו שתצא בלא כתובה, חזרה בה ואמרה שבעלה ידע, ונתנה אמתלא לכך האם נאמנת, ומה דין כתובתה? הפת"ש (ס"ק ג) כתב בשם הנודע ביהודה, שאשה שהודתה בבית הדין ששימשה עם בעלה כשהיא נדה והוא מנוקה מעוון, כיון שאמרה לו שהיא בהריון, ופסקו את דינה שתצא בלא כתובה, ולאחר מכאן חזרה ואמרה שהוא ידע מכך, ונתנה אמתלא לדבריה שכל מה שאמרה היה בכדי לחפות על בעלה כיון שאם תאמר כן הוא לא יגרש אותה, כתב הנודע ביהודה שאינה נאמנת, משום שאיבדה את המיגו שהייתה יכולה לומר שלא שימשה נדה, כיון שכבר ידוע ששימשה נדה, ולא מועיל שבעבר היה לה מיגו כיון שאין אומרים מיגו למפרע, ועוד שאין מועילה אמתלא לאחר פסק דין, אך את כתובתה לא תפסיד משום שעוברת על דת משה ויהודית צריכה התראה בכדי שתפסיד את כתובתה, אך מכל מקום תצטרך להישבע שהבעל ידע בכדי לחוש לדעת רש"י שסובר שעוברת על דת מפסידה כתובתה גם ללא התראה, ולאחר שתשבע תגבה כתובתה, שאם לא כן יטען הבעל קים לי כדעת רש"י שהפסידה את כתובתה, ומכל מקום לא תוכל האשה לעכב את הגירושין מחמת כתובתה, שכן לכל הדעות מצוה לגרש עוברת על דת ולא תיקן רבינו גרשום שלא לגרש עוברת על דת בעל כרחה, ובפת"ש תמה על הנודע ביהודה למה נשבעת היא ולא נשבע הוא, הלא היא חשודה, וצ"ע!

אשה ששימשה את בעלה נדה לאחר שהתרו בה וידע הבעל ושתק, מדוע הפסידה את כתובתה, והאם הבעל צריך להחזיר לה נכסי צאן ברזל? הפת"ש (ס"ק ג) כתב שאשה ששימשה את בעלה נדה והתרו בה אזי אף על פי שהבעל ידע ושתק, הפסידה כתובתה, והטעם לכך הוא משום שלא תהיה חוטאת ונשכרת, והבעל אינו נחשב חוטא ונשכר מחמת שלא משלם כתובה, כיון שלא הרוויח כלום אלא רק נפטר מהכתובה, אבל במקרה שהכניסה לו נכסי צאן ברזל צריך לפרוע לה שלא יהיה חוטא ונשכר!

הכשילה את בעלה בשאר איסורים כגון: שצווה עליה להניח עירוב ולא הניחה, או שצווה עליה לשרוף חמץ ולא שרפה, האם מפסידה את כתובתה? הח"מ (ס"ק ב) הסתפק במקרה שהאשה הכשילה את בעלה בשאר איסורים, כגון: שצווה עליה להניח עירוב ולא הניחה, או שצווה עליה לשרוף את החמץ ולא שרפה, האם נאמר שמפסידה את כתובתה או לא. והב"ש (ס"ק ב) כתב שאינה מפסידה כתובתה במקרה שגרמה לו לעבור על שאר איסורים שאינם דבר אכילה, וכגון אם גרמה לו לגעת בה בזמן נדתה!

אמרה לבעלה חכם פלוני התיר לי או טיהר לי ונתפסה בשקר, האם איבדה כתובתה? הח"מ (ס"ק ג) כתב שמשמע מדברי המחבר שגם במקרה ששני עדים מכחישים את האשה שאמרה שחכם פלוני התיר לה, אם אין עדים שאמרה לבעלה לא הפסידה כתובתה, כיון שיכולה להכחיש את בעלה ולומר שלא אמרה לו, וגם אם יש עדים שאמרה לו לא מפסידה כתובתה, משום שיכולה לומר שמיד שרצה לאכול מנעה ממנו, ואף שהוכחשה בדבר אחד שאמרה אינה מוחזקת למשקרת בכל דבריה, וצריך שיהיה עדים שאמרה לבעלה ואכל על פיה בכדי שתפסיד כתובתה. והב"ש (ס"ק ה) כתב שמדברי הרא"ש לא משמע כן. והפת"ש (ס"ק ז) כתב שהבית מאיר חולק על זה ולדעתו די אם אמרה לו בפני עדים חכם פלוני התיר או טיהר לי, ואז הבעל נאמן לומר שהכשילה אותו, והטעם לכך הוא משום שדוחק לומר שצריך שיראו עדים ששימש עמה, אך דעת מהר"י הלוי שצריך עדים שיראו ששימשו, או במקרה שהודתה ששימשה עמו אך אמרה שהיא טהורה, והוחזקה בשכנותיה שהיא נדה, וכתב מהר"י הלוי שגם במקרה שאין עדים שאמרה לו שהיא טהורה מכל מקום מפסידה כתובתה כיון שהוא סומך עליה ורק היא יודעת ולא אדם אחר, אך באכילת דבר שאינו מעושר צריך עדים שיראו שאמרה לו שפלוני התיר שאם לא כן תוכל לומר לו, לו הייתי רואה שאתה אוכל הייתי מפרישה אותך!

הודתה האשה ששימשה עם בעלה נדה, האם מפסידה כתובתה, או שאנו אומרים אין אדם משים עצמו רשע, והאם צריך שהודאתה תהיה בפני שני עדים? הב"ש (ס"ק ד) כתב שבמקרה שהאשה מודה ששימשתו נדה, מפסידה היא את כתובתה, ולא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע, שכן לגבי ממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכתב הפת"ש (ס"ק ד) בשם מהר"י הלוי שלא צריך שהודאתה תהיה בפני שני עדים, בכדי שלא תוכל לטעון טענת משטה הייתי בך, שכן טענה זו לא שייכת במקרה שבא לפטור את חברו, אלא כשבא לפטור את עצמו, ומכיון שכאן אינה פוטרת את עצמה אלא פוטרת את הבעל לא תוכל לטעון כך!


חייגו ותהנו משירות אדיב ומקצועי טוען רבני דוד עשור 052-7196716