האם ניתן לחזור מהסכמה לסמכות בית הדין בענייני צווי ירושה?
האם ניתן לחזור מהסכמה לסמכות בית הדין בענייני צווי ירושה?
במאמר זה הובאה אחת מתוך השאלות שנידונו בפסק הדין בתיק שמספרו 1408296/6 מבית הדין הרבני האזורי נתניה לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק רפפורט – אב"ד, הרב אוריאל אליהו, הרב צבי בוקשפן ההלכות חולקו לקטעי משנה בתוספת כותרות. וזו לשונם שם: השאלה העקרונית האם יש אפשרות לחזור מההסכמה בעניין צווי ירושה וצוואה שניתנו לבית הדין הרבני, ועתה בא צד אחד לחזור בו ומבקש לדון שלא על פי דין תורה כי אם על פי הדין האזרחי – נידונה גם בפסק דין של ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, בפסקי דין רבניים כרך י"א (עמ' 289) בהרכב הרבנים הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב יוסף קאפח זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל. בעמ' 296 לפסק הדין הנזכר לעיל נכתב כך:
חזרה מהסכמה לקבלת סמכות בית הדין
השאלה הראשונה המתעוררת לפנינו היא, אם, לאחר שקבלה עליה בכתב להתדיין בפני ביה"ד האזורי, יכולה היא לחזור בה מהסכמתה, או להתנות תנאים בהסכמתה. התשובה לכך היא, שמבחינת ההלכה כל שקיבלה עליה בי"ד לדון וכתבה כן, אף על פי שלא הייתה חייבת מעיקרא להתדיין בפניו, לאחר שקיבלה עליה בכתב, אינה יכולה לחזור בה, כמבואר בחו"מ סי' י"ג ס"ב: "כותבים פלוני בירר את פלוני ופלוני בירר את פלוני, וכל זמן שלא כתבו יכולין לחזור בהם, ומשכתבו אין יכולין לחזור בהם. לפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם". וכן מבואר בטור חו"מ שם (סי' י"ג). והוא עפ"י דברי רש"י במס' ב"מ כ' ע"א בד"ה זה: "כשבוררין להן דיינין כותבין להן זה בירר לו את פלוני, וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהן".
כל עוד לא נכתבה ההסכמה יכולים לחזור בהם
וכן כתב הרא"ש שם אות נ"ב: "שבעוד שלא נכתב יכול כל אחד מהן לחזור בעוד שלא התחילו לטעון וכו'. לכך כותבין פלוני בירר פלוני ופלוני בירר פלוני ושוב אין יכולין לחזור בהן". ובירושלמי מפורש שקבלה בלבד בפני ג' סגי שלא לחזור בו, כאמור שם: "קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו, בפני שלשה אין יכול לחזור בו". אלא שהב"י כתב בשם הרשב"א והר"ן שקבלה מיקרי משהתחילו לטעון בפניהם. וזה בניגוד לדעת הרי"ף בתשובה, כמו שהביא השיטה מקובצת בשמו. וכתב שזה אינו נכון אלא כל שכתבו אף על פי שלא טענו בפניהם או שטענו בפניהם אף על פי שלא כתבו יכולים לחזור בהם. ולהלן יתבררו עוד שיטות ראשונים, במס' ב"ב קס"ז ע"ב, שדנו בזה. לכן בנידון דידן לאחר שכתבו וחתמו שכל הצדדים הנוגעים בדבר מסכימים לשיפוטו של בית דין זה, ברור שאינם יכולים לחזור בהם.
כשנעשה מעשה בית דין על סמך ההסכמה הוי כחיזוק להסכמה
ביחוד כאשר כבר נעשה מעשה בי"ד על פי בקשתה של האשה שיזמה את בקשת צו הירושה, ופירסמו את הבקשה ברשומות ובעיתונות, כפי שדורש החוק, וגם פרסמו שביה"ד הרבני האזורי עומד להוציא את הצו, וכבר נשמעה קרן ביבנה שעומדים לתת צו - ירושה כמבוקש, - אם יוכל צד אחד לחזור בו, יהיה בזה משום זילותא דבי דינא. ואין לבא מכח הטענה שאין כאן חזרה ושינוי דעתה של המשיבה, כי אם מתן פירוש להסכמתה, וגילוי דעת בעלמא שכן היה בדעתה לכתחילה, כי אין הדבר כן. אין זה סביר להניח שיבוא מישהו להתדיין בפני בית דין רבני, ויתנה שידונו עפ"י החוק האזרחי נגד דין התורה. הלוא הרמב"ן, בפירושו לפרשת משפטים, כתב שהאיסור לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות הוא גם ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה.
חזרה מהסכמה לסמכות לאחר ארבעה חודשים אינה חזרה
המשיבה לא התנתה זאת בבקשה ורק לאחר כארבעה חדשים, כאשר עברה ונישאה לזה שבעלה חשד בה שאתו היא בוגדת בו, והזהיר אותה בפניו ורק לאחר שנודע לה על תוכן מכתבו והצוואה שלו, והתחילה לחשוש מפני ביה"ד, חזרה בה מהסכמתה הבלתי מסויגת שנתנה בכתב. סביר הוא לכן שאינה יכולה לחזור עפ"י דין מהסכמתה, ולא להוסיף תנאים המבטלים את הסכמתה.
גם לפי החוק לא ניתן לחזור מהסכמה לסמכות
גם מבחינת הסמכות שניתנה לביה"ד לפי החוק, במקרה כזה, אינה יכולה לחזור בה מהסכמתה, מכיון שהחוק מעניק סמכות לביה"ד לתת צו ירושה וצו קיום צוואה וכו', אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך. ואם יכולים תמיד לחזור בהם מהסכמה זו, נמצאנו עושים את החוק פלסתר שכאשר צד אחד ייווכח שעומד להפסיד יחזור בו מהסכמתו בכל שלב שהוא. ואפי' בשלב של מתן צו הירושה, ואין לדבר סוף. ואם נכון הדבר שתיתכן חזרה מהסכמה זו שבכתב, היה לו למחוקק לקבוע סייגים עד איזה שלב יכולים לחזור מן ההסכמה, וכן אם מספיק חזרה בעל פה או בכתב, בפני בית הדין או אפילו שלא בפני בית הדין.
הסכמה לסמכות בית הדין משמעה קבלת מרות דין תורה
כמו כן קובע חוק זה במפורש שמשניתנה ההסכמה להתדיין בפני בית דין רבני, אין על בית הדין מרות החוק האזרחי, אלא מוסמך הוא לדון לפי דין תורה, כפוף לתנאי אחד המפורש בסעיף קטן ב'. ולכן אין זה הגיוני ולא מתקבל על הדעת, שלאחר חדשים רבים תוכל המשיבה לבא ולומר שהיא רוצה שבית הדין ידון לפי חוק הירושה ולא לפי דין התורה. כי החוק מעניק לבית הדין, במקרה של מתן הסכמה בכתב על ידי כל הצדדים, לא רק סמכות למתן הצווים, אלא גם לתת אותם לפי דין התורה.
לאחר קבלת סמכות בית הדין לא ניתן להטיל תנאים
בהמשך קובע ביה"ד בפסה"ד הנ"ל (עמ' 299): לאור כל האמור נראה לנו שלאחר שכל הצדדים קבלו עליהם בכתב את הסמכות של ביה"ד הרבני האזורי לתת צו ירושה, שוב אינם יכולים לחזור בהם מהסכמתם זו, ולא להטיל בה תנאי, סימפון ואמתלא, שיש בהם כדי לערער את הסמכות השיפוטית שניתנה על ידם לביה"ד. וזאת לפי ההלכה ועל פי כל חוק ומשפט, ולאחר שניתנה סמכות שיפוטית לביה"ד, יכול הוא לדון לפי דין תורה, הכל כפי ראות עיני הדיינים.