כמה ישלם המזיק חפץ משומש או משקפיים של חבירו?
דיני שומת היזק חפץ משומש?
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
שאלה:
נשאלתי אודות המזיק ממון חבירו שפסק בשולחן-ערוך סימן שפ"ז סעיף א' שחייב לשלם גם בימינו, כמה צריך לשלם המזיק חפץ משומש של חבירו?
וכן האם המזיק משקפיים פטור הואיל ולכל אחד יש מספר אחר וממילא אין להם מחיר בשוק?
תשובה:
לדעת נתיבות המשפט בסימן קמ"ח באות א' חייב לשלם לפי המחיר שחפץ משומש כזה יכל להימכר בשוק רגע לפני הנזק ואם אי אפשר למוכרו פטור.
אך לדינא הכריעו מרן החזון איש ודעימיה, שחייב לשלם אפילו כשהזיק לחפצים שאי אפשר למוכרם בשוק.
לגבי גובה התשלום, בשו״ת שמרו משפט חלק א' סימן ק"י הביא בשם הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך זצ״ל דשמין כמה היה מוכן הבעלים לשלם בעד עיסקת חליפין שיקבל חפץ כזה חדש וייתן תמורתו את החפץ הישן שלו עם תוספת ההפרשים, ובכך נעמוד על שווי הישן.
ואילו בחוט שני מילי דנזיקין עמוד של"ז כתב, שיש לשום את שנות קיום חפץ כזה וישלם לו באופן יחסי כפי השנים שהיו אמורים להשתמש.
אמנם להלכה לעניות דעתי נראה כמשפטי התורה חלק א' סימן כד, בחפץ שלא נוגעים בו כגון דוד שמש וכו׳ שתוחלת חייו ידועה יש לשום עוד כמה זמן היה ניתן להשתמש בו, ואת זה ישלם.
מה שאין כן בחפץ שנוגעים בו תדיר ויש בלאי יש לשום לפי הבעלים, כגון בזקן השומר על ממונו ממילא תוחלת חיי החפץ הייתה אמורה להיות ארוכה יותר, מה שאין כן כשהבעלים ילד וכו׳ ממילא תוחלת חיי החפץ פחותה יותר.
וכשלא יודעים כדאי להתפשר. מה שאין כן בחפץ השווה רק לניזק ממון רב כגון תמונת קרוב משפחה וכו׳, פטור מלשלם.
לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.
ענף א
מקורות לדין שומא בנזיקין
מדד התשלום בנזיקין של חפצים משומשים הינו מעשי מאוד בחיי היום יום ועל כן נפתח תחילה במקורות לדיני וצורת תשלומי נזק על פי תורתנו הקדושה, וכדלהלן.
הנה מובא בתוספתא בבא קמא (פ"ג הל' א') כיצד יש לשום נזיקין במטלטלין, וז"ל "כלל אמרו בנזקין הרג את שורו וקרע את כסותו וקיצץ נטיעותיו, לא יאמר טול את הנבילה ותן לי את הפרה טול אתה קרעים ותן לי את הטלית טול את הקצצין ותן לי את הנטיעות, אלא שמין אותן כמה הן יפין עד שלא הוזקו וכמה הן יפין משהוזקו לפיכך הן משלמין".
ביאור הדברים, דהנה בכל מזיק ממון חבירו לא חייבה התורה את המזיק לשלם לפי כמה היה שוה החפץ כשהיה חדש, ולכן לא מחייבים את המזיק לקחת לעצמו את הנבילה או השברים ובמקומם לשלם בהמה או כלים חדשים. אלא צורת התשלומין היא, שמחזיר לניזק את החפץ שניזוק ועליו מוסיף לשלם את ההפרש שישנו בין השוי של חפץ זה רגע לפני הנזק, לבין השוי של השברים עכשיו לאחר הנזק.
כמו כן מבואר להדיא גם בגמרא בבא קמא (יא.) שיש דין שומא בנזיקין ולא משלם כפי מחירו של חפץ חדש, וז"ל "אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין", ופירש רש"י שם "מנהג דיינין הוא שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו, אלא לנזקין שמין כדכתיב והמת יהיה לו". וכן מבואר שם למסקנת הסוגיא, וז"ל "והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אבל לשואל שמין". עיי"ש.
השלחן ערוך פסק כדעת שמואל
הנה מרן השו"ע פסק את דינו של שמואל שיש להחמיר על גנב וגזלן שאין שמין ואילו בנזיקין ושואל יש להקל ששמין, וכדלהלן.
דבחד דוכתא בהלכות גניבה פסק בשו"ע (סי' שנד סעיף ה') שאין שמין לגנב, וז"ל "גנב כלי ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאיליו אין אומרים יתן לבעלים השברים וישלים עליהם אלא הוא יטול השברים ויתן לבעלים כלי שלם או דמיו, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת שומעין להם", והוסיף על זה הרמ"א "ודוקא דאית ליה מעות, אבל אי לית ליה לא גריעי שברים אלו משאר מטלטלין".
לפיכך נמצא לדינא בגונב חפץ ונשבר ויש לו כסף לשלם עבורו, שדינו ליקח לעצמו את השברים ולשלם לנגזל כלי משומש כזה או שוויו, ורק כשאין לו כסף לשלם עבורו יפרע לו השברים ויוסיף עליהם תשלום מופחת של הנזק שעשה.
אולם בהלכות נזיקין פסק בשו"ע (סי' שפז סעיף א') שודאי שמין למזיק, וז"ל "שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו, כיצד הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור כדרך שנתבאר בשורו שהזיק (סי' תג)".
כמו כן בשו"ע גם לקמן (סי' תג סעיף א') פסק שודאי שמין למזיק, וז"ל "שמין השברים בנזיקים, אם שבר כלי הוא או בהמתו אין אומרים יתן לו כלי שלם ויקח השברים אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה ויקח הניזק השברים והמזיק ישלים עליהם".
כעין זה בשו"ע גם לקמן (סי' תיט סעיף א') פסק כיצד גובים מהניזק את החוב, וז"ל "כשבית דין נזקקין לגבות לניזק מנכסי המזיק גובין מהמטלטלין תחילה, ואם לא היו מטלטלים כלל או שלא היו לו מטלטלין כנגד כל הנזק גובין השאר מהקרקע המעולה שבנכסי המזיק. וכל זמן שימצא מטלטלין ואפילו סובין אין נזקקין לקרקע ואפילו שיש לו כסף יכול לפורעו בסובין דכל מטלטלים מיטב נינהו, ושמין אותה כמו שיכול למוכרה מיד ובמקומו. וכשמשלם מהקרקע אפילו היתה זבורית של מזיק טובה מעידית של ניזק, אינו מקבל ממנו אלא מגבין לו מעידית שבנכסי המזיק". עיי"ש.
דיוק מהשלחן ערוך בצורת השומה בנזיקין
הנה לעיל ציטטנו את לשון מרן בשו"ע (סי' שפז סעיף א') מה היא השומה במזיק חפץ משומש הלכה למעשה, וז"ל "שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור".
אולם כד נדייק היטב נראה, שלשון השו"ע "שמין כמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה" אינה מבוארת כל צרכה. כלומר, דלא נתבאר האם כוונתו לפסוק שהשומה נמדדת לפי מחירו של הכלי שהיה נמכר בשוק רגע לפני הנזק ועכשיו לאחר הנזק, או שמא לפי כמה היה שוה לסתם בעלים רגע לפני הנזק וכמה עכשיו לאחר הנזק.
לפיכך לענ"ד נראה לומר מחמת שלשון השו"ע סתומה וחתומה, לכן התחבטו ונחלקו בכך רבותינו האחרונים הלכה למעשה מה היא השומה במזיק חפץ משומש וכפי שנציין בארוכה לקמן.
בחידושו של נתיבות המשפט
דהנה לדעת נתיבות המשפט (סי' קמח סק"א) כוונת השו"ע היתה לפסוק דיש לשום כמה היה שוה הכלי לימכר בשוק רגע לפני הנזק וכמה שוה בשוק לאחר הנזק, וממילא פטור לגמרי באופן שלפני הנזק לא היתה אפשרות למוכרו בשוק. והביא כמה ראיות לדבריו, וכדלהלן.
ראשית, דאיתא בגמרא כתובות (קט:) מחלוקת תנאים אודות אדם שבעבר היתה לו דרך בשדה חבירו בכדי להגיע לשדהו הפנימית אך כעת אינו מוצאה, וז"ל "מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו, אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכמים אומרים יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר".
ביאור הדברים, דמיירי באדם שיש לו שדה פנימית המוקפת מסביבה בארבע שדות והיתה לו חזקה על אחת מהשדות שיכול לעבור דרכה לתוך שדהו, ולאחר שהלך למדינת הים נשכח על איזה שדה היתה לו חזקה. דלדעת אדמון לא איבד את דרכו אלא ילך בדרך הקצרה לשדהו, ואילו לדעת חכמים הפסיד את אותה הדרך לשדהו ולכן בכדי לעבור דרך החיצון לא נותר לו אלא לשלם עבורה או פשוט לפרוח באויר ורק כך יוכל להגיע אליה.
הנה מרן בשו"ע (סי' קמח סעיף א') פסק כחכמים שחייב לשלם עבור הדרך או שיפרח באויר, וז"ל "מי שהלך למדינת הים ואבד דרך שדהו בין שהיו ארבע השדות המקיפים אותה לארבעה אנשים בין שהיו ארבעה שקנו מאחד, הרי כל אחד מהם דוחהו ואומר שמא דרך שלך על חבירו הוא לפיכך יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר".
כמן כן פסק בשו"ע גם לקמן שם (סעיף ב'), וז"ל "וכן אם היו ארבע השדות לאיש אחד שקנה אותן מארבעה אין לו עליו דרך, שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל אחד שטרו אין אתה יכול לעבור על אחד מהם ואני קניתי מכל אחד מהם כל זכות שיש לו. אבל אם היה בעל ארבעת השדות המקיפות איש אחד והוא בעל המיצר מתחילה ועד סוף, הרי זה אומר מכל מקום דרכי עליך וילך לו בקצרה באי זו שדה שירצה בעל השדה".
אמנם בתוספות יבמות (לז:) הקשו על סוגיא זו, וז"ל "ואם תאמר בארבעה דאתו מכח חד ליהדר ההוא חד דמי קצרה", כלומר מדוע כאשר החיצוני היה רק אדם אחד שהיו לו ארבע שדות המקיפות את הפנימי ומכר את כולן לארבעה אנשים נפרדים אינו נחשב כמזיק שעבודו של הפנימי ושיצטרך לפצותו. אך תירצו זאת "דמצי אמר ליה לא מכרתי אלא מה שיש לי בה", כלומר דיכול המוכר החיצוני לתרץ עצמו שלא מכר את הדרך אלא רק מה שיש לו בה ושילך הפנימי להוציא את דרכו שאבדה מהקונים הללו. עיי"ש.
אולם בנתיבות המשפט הקשה על תירוצם זה, שדבריהם דחוקים לפי מה שכתב בסמ"ע שם (ס"ק ב'). ועוד הוסיף להקשות, דבאופן שאחד קנה מארבעה החיצונים מדוע פטור מלשלם לפנימי והלא מאחר וקרקע אינה נגזלת התברר שבין שדותיהם ישנו חלק שאינו שלהם ומהיכי תיתי לא יתחייב להחזירו, ומה בכך שקנה זכותו מארבעת המוכרים. דהגע עצמך, דזה דומה לאחד שקנה בהמות מהרבה בני אדם ובאו עדים שבהמה אחת גזולה רק שאין מכירין אותה מחמת שנתערבה ביניהם קודם יאוש, שברור שיתחייב להחזירה הואיל ודבר שאינו שלו מעורב בשלו. ועוד הקשה, דאמאי פליגי במתניתין אדמון וחכמים באופן שאבדה לפנימי הדרך והלא היה להם לומר רבותא טפי שנאבדה לו שדהו בין שדות אחרות, וכגון שהלך למדינת הים והלך אחד מהארבעה שסביבותיה וצירף שדה זו לשלו ואין ידוע איזו היא.
והוסיף בנתיבות דכן הוא גם כן מסברא, דכי משום שאינו יכול לברר איזו שדה היא שלו יאכל הלה את שאינו שלו וישמח, והלא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ובחזקת מרא קמא עומד ולא יחלוק בזה כי אם המתעקש ואוהב עול. ועוד, דבחד דאתי מכח ארבעה מהיכי תיתי יהיה יכול לומר קניתי זכות הראשון וכיון שמהראשון אינך יכול להוציאו גם ממני לא תוציא, והרי אינו יכול להוציא מהראשון רק מטעם שאינו יכול לברר וכיון שהוא יודע האמת אמאי לא יתחייב להחזיר. ועוד כמה קושיות עיי"ש בארוכה.
תירוץ הנתיבות על כל המוקשה בסוגיא
בכדי לתרץ כל זאת הביא בנתיבות (שם) את חידושו הגדול של המגיד משנה בהלכות שכנים (פ"ח ה"ז) בביאור החזקה שהיתה לפנימי על החיצון בכדי להגיע לשדהו, וכדלהלן.
דהנה בגמרא בבא בתרא (ו.) מובא דינה של חזקת תשמישין ברכוש של חבירו, וז"ל "איכא דאמרי אמר רב נחמן אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי אמר רב נחמן אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי, ורב יוסף אמר אפילו אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי". וכן פסק בשו"ע (סי' קנג סעיף טז) בדין זה, וז"ל "חפר שמעון בכותל זה והכניס בו קורה אחת ושתק ראובן ולא מיחה בו החזיק במקום הקורה, אפילו היתה קטנה ורצה שמעון להחליפה בקורה גדולה ועבה מחליף".
ביאר במגיד משנה (שם) את היסוד של חזקת תשמישין אלו, וז"ל "לדעת הגאונים ז"ל כל אלו וכיוצא בהן שהן מחילת השעבודין בשתיקה לבד די ואין צריך טענה ולא חזקת שלש שנים. ודעת רבותינו הצרפתים שצריך טענת מכר או מתנה וחזקת שלש שנים, ובלא כן אין חזקתם חזקה כלל ולזה הסכימו קצת מן האחרונים". אלמא מוכח מדבריו, דבכל אופן שיש לאחד חזקת תשמישין על חבירו אין זה אלא שעבוד בעלמא ולא בעלות גמורה.
לאור דברי המגיד משנה הללו תירץ בנתיבות את כל מה שהקשה בתחילת דבריו, וז"ל "לכן נראה דדין זה אינו אלא בנאבדה לו דרך דהיינו שגוף הקרקע הוא של אחר רק שהיה לו שעבוד וחיוב על בעל הקרקע ליתן לו דריסת רגל ומבואר בהרב המגיד דזה לא הוי רק שעבוד בעלמא, וכיון דאין ידוע על מי מהמוכרים יש לו שעבוד זה שיהיה מחויב להניחו לילך דרך שדהו לכן גם על הלוקח מהן אין לו שיעבוד. דכאשר שיעבוד הגוף בטל גם שיעבוד נכסים בטל, דכיון שהגוף שלו ואין עליו רק חיוב שיניחנו לילך כשיצטרך דמי להא דמבואר בסוף סי' מ"ט דכיון שאינו יכול לתבוע המוכר גם הלוקח אינו יכול לתבוע".
ביאור דבריו, דאם היינו אומרים שהחזקה שיש לפנימי על החיצון הינה חזקת בעלות גמורה כמו לאחר אכילת פירות במשך שלוש שנים, ממילא היה אסור להם לקנות מהחיצון דבר גזול וגם בדיעבד שכבר קנו אסור היה להם להשתמש עד שיחזירו את החלק של הנגזל. אולם העיקר לדינא דאין זה אלא שיעבוד בעלמא, לפי שבודאי גוף הקרקע של החיצון אלא שיש לו שיעבוד עליו שיתן לו דריסת רגל בתוך שדהו כשיצטרך לילך. ולכן לדעת חכמים הפנימי הפסיד הדרך באופן שאחד קנה את כל השדות מארבעה, מכיון שבשעה שהיו השדות תחת ידי הארבעה לא היה יכול להוציא מאחד מהם את הדרך בשעבוד הגוף וממילא שיעבוד הנכסים בטל. וכמו כן איפכא, באופן שארבעה קנו מהחיצון אין המוכר חייב להחזיר לפנימי את הכסף שקיבל עבור הדרך, הואיל והקרקע שלו היא אלא שיש לו שיעבוד עליה והמזיק שיעבוד של חבירו פטור.
והוסיף על זה בנתיבות, וז"ל "ולפי זה מיושבת קושיית התוספות ביבמות (לז:) דמשום הכי נמי בארבעה שקנו מחד אין המוכר חייב לשלם הדמים לפנימי, לא מיבעיא למאן דסבירא ליה (סי' קז סעיף ד') דבמוכר לגוי קרקע המשועבדת לישראל דפטור מכיון דמזיק שיעבוד כשלא עשה מעשה בגוף הקרקע אם כן פשיטא דפטור הכא, ואפילו למאן דסבירא ליה התם חייב מכל מקום הכא פטור דנראה דדבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא אין המזיק חייב לשלם וכו'".
ביאור דבריו הקצרים, דהנה נחלקו הראשונים באדם שלוה כסף מחבירו ולאחר מכן מכר לגוי את הקרקע שלו שבעצם משועבדת למלוה. דיש ראשונים שדנוהו כמזיק שעבוד בעלמא שפטור, ואילו יש ראשונים שדנוהו כמזיק גמור שחייב לשלם. ולפי דבריהם ניתן לומר גם כאן, דלא מבעיא לדעת הראשונים הפוטרים במזיק שעבוד חבירו, דהכא נמי המוכר של השדות החיצונים פטור כשהזיק במכירה לשעבוד של הפנימי. אלא אפילו לראשונים המחייבים במזיק שעבוד בלוה שמכר קרקעו המשועבדת, מכל מקום כאן יש לפטור.
הטעם בזה, דכל מה שחייבו את הלוה לשלם אינו אלא באופן שהזיק למלוה בגוף השדה ששוה כסף בשוק וניתן למוכרה, משא"כ בנדון דידן בחיצון שמכר את כל השדות המקיפות את הפנימי דאינו צריך לפצות את הפנימי שהרי אף אדם לא יקנה דרך המובילה לשדה אחת בלבד ולכן אין להגדיר זאת כמזיק דבר השוה ממון ופטור. עיי"ש.
בראיות נתיבות המשפט לשומה זו
עוד הביא בנתיבות המשפט (שם) שתי ראיות לחידושו הגדול מדוע צורת התשלומין נמדדת לפי כמה היה שוה החפץ להימכר בשוק לפני הנזק ושאם אינו נמכר פטור המזיק מלשלם, וכדלהלן.
חדא, דמובא בגמרא בבא קמא בפרק החובל (פח:) דינם של עדים זוממין שרצו להפסיד לאשה את כתובתה, וז"ל "מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין, אין אומרים ישלמו כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה (היינו מחיר מועט, דשמין כמה אדם מוכן לקנות ממנה את כתובתה על הספק שאם תתלאמן או תתגרש יקבל הקונה את כתובתה אך אם היא תמות יפסיד כספו והסכום הזה קרוי טובת הנאה)".
מדין זה דייקה הגמרא חידוש גדול, וז"ל "אמר אביי טובת הנאה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. טובת הנאה לאשה הויא, דאי סלקא דעתך לבעל הויא לימרו לה עדים (זוממים) מאי אפסדינך אי הות מזבנת לה לטובת הנאה בעל הוה שקיל מינך".
ביאור הדברים, דאביי הוכיח שאשה שמכרה את כתובתה לאדם אחר שהכסף שייך לאשה עצמה בלבד ולא לבעלה. והראיה לכך, דאם נאמר שהכסף שייך לבעלה, אם כן מדוע עדים שזממו להפסיד את כתובת האשה משלמים והלא יכלו לפטור עצמם בטענתם לאשה שבלאו הכי לא הפסידוה כעת שהרי גם אם היתה מוכרת את כתובתה הכסף היה מגיע ישירות לבעלה, ואי חזינן דאפילו הכי משלמים מוכח שהכסף שייך רק לאשה ומשכך הזוממין הפסידוה. עיי"ש.
והקשה בנתיבות דלכאורה הוכחת אביי צ"ע, מדוע אם האשה אינה יכולה למכור את כתובתה מחמת שהבעל יקח הכסף לעצמו לכן העדים זוממים יהיו פטורים, והלא בכל אופן יש לחייבם בטענת האשה שכשם ששוה הספק טובת הנאה אצל מי שירצה לקנותה ממנה כמו כן שוה הספק שישאר אצלה והרי התכוונו להזיק לה את הספק הזה. אלא התירוץ הוא, וז"ל "אלא ודאי המזיק דבר שאי אפשר ליקח דמים בעדו פטור", ולכן אף על פי שבמציאות האשה יכולה למכור את כתובתה, מכל מקום אם הכסף היה שייך לבעלה ממילא העדים זוממים שהזיקו לכתובתה יהיו פטורים הואיל ודינם כמזיק חפץ שאין לו מחיר בשוק שלא התחדשה בו כלל פרשת נזיקין.
ותרתי, דאיתא בגמרא כתובות (ל:) דבגזל אוכלין והלך ותחבן לתוך בית הבליעה של חבירו שהאוכלן פטור. וכתבו בתוספות שם (ד"ה לא צריכא) בטעם שהאוכלן פטור, הואיל ורק לפני האכילה היו האוכלין שוה פרוטה אך לאחר מכן בבית הבליעה אינם שוים פרוטה.
אמנם הקשה בנתיבות, דתירוץ התוספות דפטור משום שהאוכלין כבר נמאסו ואינם שווים פרוטה תמוה, והלא מכל מקום שוים הוא אצל האוכל עצמו שלא נמאסים אצלו ושיתחייב משום כך. אלא בעל כרחך התירוץ הוא, וז"ל "אלא ודאי כיון שאינו יכול ליקח דמים לא מיקרי בר דמים, והכא נמי אינו שוה רק לבעל הדרך ההוא ולכך פטור". וביאור דבריו, דהואיל וצורת התשלומים נמדדת לפי המחיר בשוק, לכן לאחר שחבירו תחב לו את האוכלין מיד נהפך שווים לפחות משוה פרוטה אצל כל העולם ואין להם מחיר בשוק, לכן אף על פי שלאוכל עצמו שוים יותר פרוטה מכל מקום יש לפוטרו. עיי"ש.
ביאור המנחת שלמה בדברי הנתיבות
המעיין בדברי שו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' קלה) יראה דכתב לדון בעומק חידוש גדול זה של נתיבות המשפט, וכדלהלן.
דהעולה מדברי הנתיבות, דיש לפטור את המזיק מזכרת יקרה וכדומה של חבירו אף על פי ששוה לבעליה ממון רב, מחמת שאין לה מחיר בשוק. ויש לחקור, האם הטעם רק משום דקיימא לן כרבנן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, או שמא פטור אפילו לדעת רבי שמעון שדבר הגורם לממון כממון דמי.
והעלה שם, וז"ל "דאין זה משום דקיימא לן שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, אלא דאף אם כרבי שמעון דכממון דמי שפיר יש לומר כדבריו דשאני גורם לממון דמעיקרא היה ממון לכל העולם אלא שלגבי כולם אחר כך זה נפסד ולגביה דידיה הרי זה נשאר עוד ממון, משא"כ בכהאי גוונא שלא היה מעולם ממון לאחרים".
ביאור דבריו, דחידושו של הנתיבות הפוטר במזיק מזכרת וכדומה הינו אפילו לדעת רבי שמעון שדבר הגורם לממון נחשב כממון. והטעם לכך, דהואיל ורק בדבר שמעיקרא היה שוה לכל העולם כגון שור הנסקל בבית השומר והזיקוהו שכעת צריך לפצות את השומר הואיל ומעיקרא היה שוה ממון ממש וכעת יכל לומר לבעלים הרי שלך לפניך, משא"כ במזכרת וכדומה שמעולם לא היתה שוה ממון לאחרים שפטור המזיק מלשלם לבעלים אפילו שלהם שוה הרבה ממון. ודו"ק.
והוסיף בחשוקי חמד ראש השנה (כז:) שעד כאן לא פטר בנתיבות המשפט אלא באדם המזיק לדבר שאינו שוה ממון אלא לבעליו בלבד, אולם באופן ששומר הזיק לחפץ כזה לכו"ע משלם לפי מחירו האמיתי. והטעם, דהואיל וכל האומנים שומרי שכר לכן צריך לשלם מה שהזיק לו מדין שומר ולא מדין מזיק "שבשומרים לא אמר הנתיבות את דבריו שמחייבים אותו לפי הערך השוה לכל העולם". ולכן פסק שם לגבי תופרת שקיצרה מכנסים במקום להאריכם, שחייבת לשלם לפי מחיר המכנסים לכו"ע. עיי"ש באריכות.
מעניין לציין לדבר שו"ת רב פעלים (ח"ב חו"מ סי' יא) שכתב לתלות את דברי נתיבות המשפט במחלוקת השולחן ערוך והט"ז ביורה דעה (סי' שה סעיף ה'), לגבי פדיון הבן בכלי ששוה פחות מחמשה סלעים אך לכהן הוא שוה יותר האם הנותנו לו יצא ידי חובת המצוה. עיי"ש.
ענף ב
בקושיות האחרונים על חידושו של נתיבות המשפט
המעיין בדבריהם של רבותינו האחרונים יראה שהרבו להקשות על חידוש גדול זה של נתיבות המשפט, ולפיכך כתבו חלקם דיש לדחות את כל ראיותיו והעלו לדינא דלא כדבריו, וכדלהלן.
ראשית, הנה בקהילות יעקב בבא קמא (סי' לט) דייק מדברי רש"י גיטין (נג.) שתשלומי הנזק אינם נמדדים לפי היכולת למכור בשוק, אלא לפי כמה שוה החפץ לסתם בעלים. דאיתא התם בגמרא, וז"ל "תנן הכהנים שפגלו במקדש מזידים חייבין ותני עלה מפני תיקון העולם, ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה, הכי נמי קאמר מזידין חייבין הא שוגגין פטורין מפני תיקון העולם".
ופירש רש"י שם (ד"ה הכהנים שפגלו) שהכהנים שעשו את הנזק צריכים לשלם לפי המחיר של בהמה חדשה לקרבן נוסף, וז"ל "קרבנות ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם ולא הורצו לבעלים, מזידין שידעו שפסולים בכך חייבין לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים, ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש".
אלמא מוכח מדבריו, דבתשלומי נזיקין אין להתחשב בכך שהחפץ אינו יכול להימכר בשוק אלא המדד הוא כמה היה שוה לסתם בעלים חפץ כזה רגע לפני הנזק. והראיה, מכך שכתב רש"י שכהנים שפגלו חייבים לשלם בהמה שלימה חדשה אף על פי שהזיקו את הקרבן לאחר שחיטה וזריקת הדם, שאז לכו"ע אי אפשר למוכרו כלל וממילא ברור שגם אין לו מחיר בשוק. ועוד, דהכהנים שהזיקו חייבים לשלם אפילו באופן שהזיקו בהמה שהיא קדשי קדשים, דבה לכו"ע אי אפשר למוכרה מפאת קדושתה החמורה.
מעניין לציין שמרן החזון איש בבא קמא (סי' ו' סק"ג) כתב מעצמו את הוכחה זו מדברי רש"י הללו, שכל מזיק חייב לשלם אפילו בחפצים שאי אפשר למוכרם בשוק, וז"ל "ויש לעיין היכי שקלקל כותל ביתו ואי שיימינן כל הבית לא נפחת כלל כספו היכי שיימינן. ונראה דכיון דאין בית עומד למכירה אלא לתקן בדקיה משלם מה שחבירו מפסיד בהוצאות בתיקון, שהרי רש"י גיטין (נג.) דכהנים שפיגלו חייבין לשלם אפילו בנדבה שאינו חייב להביא אחרים משום שהיה רוצה להביא דורון ולא הביא הרי מה ששוה לו לעצמו חשיב מפסידו ומזיקו". ויש לעיין מדוע לא הביא החזו"א מכאן ראיה דלא כהנתיבות, להוכיח שאפילו בדבר שאי אפשר למכור כנדבה בכל זאת המזיקו חייב. וצ"ע.
קושיות נוספות על שומתו של נתיבות המשפט
הנה בקהילות יעקב (שם) האריך להקשות על דברי נתיבות המשפט דמוכח מכמה סוגיות בש"ס שמדד התשלומין אינו לפי המחיר בשוק, וכדלהלן.
ראשית, מדוע כל חובל בעבד עברי משלם את התשלום של שבת לרבו שהפסיד מלאכתו, והלא לדברי הנתיבות אמור היה להיות שהמזיקו פטור הואיל ולא ניתן למכור אותו ואפילו בירושה אינו עובד את הבת. וכן הקשה מדברי רבי שמעון שדבר הגורם לממון כממון דמי, ולכן הגונב שור הנסקל מבית השומר חייב לשלם לשומר ארבעה וחמשה וכן חייב קרבן שבועה, והלא אותה זכות שהיתה לשומר להיפטר מתשלומין בהחזרת הבהמה לבעליה אינה במכירה כלל. והוסיף, שעד כאן לא פליגי רבנן על רבי שמעון אלא משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, אבל בעצם הדבר גם הם מודים שהמדד אינו לפי המחיר בשוק.
עוד הקשה שם מדוע החובל בחבירו וקטע את ידו חייב לשלם עבור הנזק, והלא היד של הניזק אינה במכירה כלל ואפילו עבד עברי אין גופו מכור רק למלאכתו וכל שכן דמי ולדות שאינם במכירה כלל.
אך כתב לתרץ זאת על פי שיטת הרמב"ם, שכל תשלומי נזק בחובל בחבירו הינם רק קנס מדאורייתא ולא מדינא, ולדברי הנתיבות ניתן לבאר שזהו רק קנס משום טעם זה ממש שהניזק אינו במכירה וממילא לא שייך שהמזיקו ישלם תשלומי נזק מעיקר הדין. עיי"ש.
[אמנם נראה לענ"ד כד נדייק בדברי הקהילות יעקב, שתירוץ זה לאור שיטת הרמב"ם מתרץ רק את הקושיות על הנתיבות מחובל בחבירו או בהורג ולדות, אולם אכתי עומדות בעינן הקושיות מדוע החובל בעבד עברי משלם שבת לרבו וכן משור הנסקל. ודו"ק].
קושיא נוספת הביא באור לציון (ח"א חו"מ סי' ד') מהנאמר בגמרא בבא קמא (עח:) אודות המפריש קרבן ובא אחר וגנבו, וז"ל "בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לרבי אלעזר בן עזריה דתנן הרי עלי עולה יביא כבש רבי אלעזר בן עזריה אומר יביא תור או בן יונה מאי מי אמרינן שם עולה קביל עילויה או דלמא מצי אמר ליה אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד".
ביאור הדברים, דרבא הסתפק באחד שנדר הרי עלי עולה והפרישו אך בא אחר וגנבו, האם חייב הגנב לשלם להקדש שור יקר כפי שהפריש הבעלים לפני שנגנב או שמא סגי לשלם כבש ותו לא. שורש הספק הוא האם חייב לשלם שור הואיל וזה מה שהפסיד להקדש, או שמא פטור מהנזק להקדש אלא חייב לשלם לבעלים ולכן ישלם כפחות שבקרבן עולה, דהיינו כבש לרבנן או עוף לרבי אלעזר בן עזריה והרי הוציאו ידי נדרו. ופירש רש"י שם, שכל הספק רק לדעת רבי שמעון דפסק שבגנב קדשים שחייב באחריותן חייב לשלם, ומשמע דלרבנן ודאי פטור.
מוכח מכל האמור, דעד כאן לא נחלקו רבי שמעון ורבנן אלא בקדשי קדשים אבל בקדשים קלים כולי עלמא יודו שחייב. ויש לתמוה, דהרי בקדשים קלים איכא מאן דאמר שהם ממון הדיוט, ואם כדברי הנתיבות דממון שאינו יכול למוכרו לא מיקרי ממון אמאי חייב למאן דאמר דהוי ממון הדיוט והלא אין בעליו יכול למוכרו ואינו שוה לשום אדם להשתמש בו. אלא ודאי מוכח שגם ממון שאי אפשר למוכרו נחשב ממון, ודלא כדברי הנתיבות. עיי"ש.
בדחיית ראיות נתיבות המשפט
המעיין בדברי האחרונים יראה, שמלבד כל הקושיות שציינו לעיל על חידושו של נתיבות המשפט הוסיפו גם לדחות את ראיותיו בכמה אופנים, וכדלהלן.
חדא, מה שהוכיח בנתיבות מהנאמר בגמרא בבא קמא (פט.) שאם היה הדין שאשה שמכרה כתובתה הכסף עובר מיד לבעלה מדין נכסי מילוג אזי עדים שזממו להפסידה כתובתה יהיו פטורים, ואם כן מוכח שהמזיק דבר שאינו במכירה בשוק פטור, יש לדחות.
דניתן לומר, שכל הזכות שיש לאשה לקבל עכשיו בעודה נשואה כסף מכתובתה אינו אלא מחמת הספק שמא יגיע לקונה הכתובה ממנה ממון, ועל הצד שלא תבא הכתובה לידי גוביינא אינה ממון כלל וכגון שתמות היא קודם בעלה, ולכן נחשבים העדים זוממין כמזיקים ספק ממונא שגם עליו נאמר הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה. ומאידך גיסא, אילו היה הדין שיכולה האשה למוכרה והכסף לבעלה, ממילא אפילו להצד שלא יבא לידי גוביינא היה נחשב ממון מצד האפשרות של מכירת זכות הספק. משא"כ בדבר שהניזק יכל בודאי להשתמש וליהנות מעצם הדבר, ממילא שפיר יש לומר שאף על פי שאי אפשר למוכרו מכל מקום ממונא הוא ועל כן יהיה חייב המזיק לשלם עבורו.
כעין זה כתב לדחות גם בתשובות והנהגות (ח"ד סי' שכ), דלעולם אימא לך שהמזיק חפץ משומש חייב לשלם מה שהזיק אף על פי שאינו נמכר בשוק, אבל בכתובה הלא אין לה עכשיו כלום חוץ מטובת הנאה ואי נימא שגם אותה אינה יכולה למוכרה ממילא אין זו בעלות גמורה מעכשיו בכדי לחייב את העדים זוממים לשלם לה. עיי"ש.
ועוד הקשה בשו"ת מנחת אשר (סי' קיא), דאין שום ראיה מהתשלומים של עדים זוממין לסתם מזיק חפץ שאין לו שוק. והטעם בזה, דהנה כתבו הרמב"ן והריטב"א בריש מסכת מכות ד"כאשר זמם לעשות לאחיו" כתיב ולא רק לגרום לאחיו, ולכן בעדים שזממו לעשות את הכהן פסול כבן גרושה פטורים מלשלם לו אפילו את הפסד מתנות הכהונה הואיל ואין זה נזק ישיר מדיבורם.
לאור דבריהם ניתן לדחות ראית הנתיבות, דרק אם נאמר שאשה שמכרה כתובתה זכאית לקבלת הכסף אז נחשב שהזיקוה העדים זוממין שוה ממון ממש, משא"כ אי נימא דהכסף לבעלה נמצא אם כן שלא הזיקוה בשלה שום דבר ולכן פטורים. ולאור דברי הראשונים הללו ברור הדבר, דמה שהיתה יכולה לגבותה אם תתאלמן הינו רק גרמא בעלמא דאין בזה כאשר זמם. עיי"ש.
מעניין לציין שאת קושיא זו הקשה בקצרה גם בשו"ת אור לציון (שם) על הוכחת הנתיבות, וז"ל "וכיון שכן נמצא שלא זממו להפסידה כלום שהרי אפילו אם היו מזיקים אותה בידים (שורפים כתובתה) לא היו משלמים לה אלא לבעלה. אבל בעלמא כגון בהמת קרבן של חבירו או משקפיים או חליפה וכדו' דשוה הוא עתה אצל בעל הדבר שהרי משלם עבורו לקנותו אף שאינו שוה לאחרים לעולם אימא לך דמקרי ממון ומיחייב המזיק אף על פי שאינו שוה למוכרו לאחרים". עיי"ש.
ותרתי, מה שהוכיח בנתיבות מגמרא כתובות (ל.) בתחב לו חבירו אוכלין בבית הבליעה דפטור האוכל משום שהזיק דבר שאין לו מחיר בשוק אף על פי שלאדם שאכל ודאי שהשווי של האוכלין הינו יותר משוה פרוטה, גם כן יש לדחות.
דניתן לומר שאין הנדון דומה לראיה, שהרי חידוש הנתיבות הינו כאשר כלפי הבעלים הדבר שוה ממון אך כלפי העולם אינו שוה ממון שבזה חידש שהמזיקו פטור. וממילא אין להביא לכך ראיה מהסוגיא בתחב אוכלין, דהתם ברגע שהגזלן תחבו בפיו של האוכל נהפכו האוכלין כלפי הבעלים עצמם לפחות משוה פרוטה ולכן לא משגיחינן בהא דכלפי הגזלן שאוכלם הינם ודאי שוה פרוטה. וכעין זה הקשו על הנתיבות גם בערך שי ובמנחת שלמה ובאור לציון (שם) ובשו"ת מנחת אשר (שם). עיי"ש.
נראה לענ"ד להוסיף דיש להוכיח גם מהתוספות יבמות (לז:) דלא כדברי הנתיבות, ממה שתירצו שהטעם שהחיצון שמכר השדות לא משלם לפנימי שאיבד את הדרך הואיל ויוכל לתרץ עצמו שמכר רק את השדות, והלא לדברי הנתיבות היה צריך לתרץ שפטור הואיל ואין זה שוה ממון בשוק. ולכן נראה עיקר, שכל האחרונים יכולים לבאר את הנאמר בגמרא כתובות כהמגיד משנה שהדרך שיש לפנימי על החיצון אינה אלא שיעבוד בעלמא ולכן אין זו כגזילה ממש, והטעם שהמוכר החיצון פטור כתירוץ התוספות בכך שטוען שמכר רק את השדה ותו לא. וצ"ע.
ענף ג
הכרעת האחרונים דלא כהנתיבות
לאחר כל הקושיות דלעיל יש לציין למה שכתב בספר משפט המזיק (ח"ב סי' לט) שכמעט כל האחרונים חלקו על חידושו זה של הנתיבות, וכדלהלן.
דכתב שם בארוכה, שהאחרונים לא קיבלו את הקולא היוצאת מחידוש הנתיבות שהמזיק חפץ שלא נמכר בשוק פטור. הלא המה הערך שי (סי' שפו ס"א) שו"ת ראשי בשמים (חחו"מ סי' קא) שו"ת חלקת יואב (ח"ב סי' צא) שו"ת חבל יעקב (ח"א סי' כה) שו"ת מקור חיים (סי' לא) שו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' קד) שו"ת אור לציון (שם) שו"ת מנחת אשר וייס (סי' קיא) ושו"ת דברי בניהו (חלק כא סי' צג).
הנראה בביאור סברת אחרונים הללו, שהגם שברוב המקרים אפשר לשום את שוויו של כל חפץ לפי מחירו בשוק, אולם ישנם אופנים שאין השווי בשוק משקף באמת את ערכו הממוני. דוגמא לדבר, המזיק חפץ שאין קונים אותו בשוק אך ראוי לשימוש בלעדי לבעליו, דחייב לשלם היות שההפסד הינו גוף החפץ עבור הבעלים ומה שאינו שוה בשוק הינו מסיבה צדדית שאינו ראוי להם.
כמו כן כתבו האחרונים סברא זו לגבי המזיק חפץ משומש שחייב לשלם, אף על פי שאין קונים אותו בשוק מפני היותו ישן ומשומש. והטעם פשוט, דהואיל והסיבה האמיתית שאין שוק לחפץ משומש הינה מחמת שאין מי שמוכן להשתמש בחפץ ישן שהיה בשימוש אצל אחר. אך כל זה שייך רק לשאר האנשים הבאים לקנות חפץ כזה עכשיו, אולם לגבי הניזק עצמו שהיה החפץ שלו מקדמת דנא אין זה חסרון מה שהיה אצלו בשימוש ומשכך שוה אצלו יותר מאשר מחירו בשוק, לכן הדין הנותן לשום לפי בעליו. עיי"ש.
ביאור המנחת שלמה בדברי הנתיבות
אמנם בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ח"ב סי' קלה) חידש מדיליה, דהאחרונים לא ירדו לעומק דברי הנתיבות ולכן הקשו עליו מכמה סוגיות הש"ס שאינן נוגעות לדבריו, וכדלהלן.
דכתב שם, ברור הדבר שכל כוונת הנתיבות היתה לפטור רק בחפץ שאין שום מציאות בעולם שיהיה בר דמים, וז"ל "ולכן נראה לברר, דבדבר שהוא ממש ממון נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה "מכה נפש בהמה" ישלמנה ולשון ישלימנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים. והא דהנתיבות (סי' רלב סק"ז) דכתב לענין קתא דמגלא, דאם נתן המשכון לאחר לשמור ונאבד ממנו דאף לשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפי זוזא בשבועות (מג:) אין משלמים רק השווי של הקתא בלבד, היינו דהזכות לגבות ממון על ידי הקתא לא עושהו ממש ממון יותר משויו משא"כ בדבר שהוא ממש ממון לבעליו לא מתחשבים כמה שווה לאחרים".
ביאור דבריו, דגם הנתיבות מודה בחפץ שבעצם שוה ממון וראוי לכל העולם אלא שבפועל אין בני אדם שיקנו אותו כשהוא משומש כבמזיק משקפיים וכדומה דהמזיקו חייב לשלם עבורו, וכל מה שחידש לפטור אינו אלא בדבר שאינו שוה ממון. והוסיף במנחת שלמה, דאי נימא כביאורו זה ממילא מיושב מה שדחו האחרונים את שתי הראיות שהביא בנתיבות לחידושו.
חדא, גבי הראיה מדאיתא בגמרא בבא קמא (פט.) שאם היה הדין שאשה שמכרה כתובתה הכסף שייך לבעלה אזי עדים שזממו להפסידה כתובתה פטורים, ודחו האחרונים ראיה שהרי אם הכסף היה שייך לבעלה נמצא שלא הזיקוה שוה ממון, יש לתרץ. דהשתא ניתן לומר, דהנה פשוט שאם אחד קיבל בית על תנאי שלא יוכל למוכרו ולהשכירו לאחרים או נשבע שהכסף שיקבל מהמכירה יהיה להקדש ובא אחר והזיקו שחייב לשלם, משום דנהי שאין רצונו למוכרו ולא כדאי לו למוכרו אבל סוף סוף כסף מעליא הוא. ולפיכך נמצא, מאחר והנתיבות פטר רק המזיק דבר שאינו ממון גמור לכן הביא ראיה מכתובת אשה שאינה ממון גמור דהכל הרי עומד בספק שמא תמות בחיי בעלה ואין כאן ממון כלל, וערכה של הכתובה לאשה בחייה הינו רק טובת הנאה לכן שפיר הוי ראיה דאם הכסף היה שייך לבעלה אין לאשה בה כלום ולכן העדים זוממים יהיו פטורים.
ותרתי, לגבי הראיה מדאיתא בגמרא כתובות (ל.) בתחב אוכלין לתוך פיו של חבירו שפטור כאשר אי אפשר למוכרו בשוק, ודחו האחרונים שהרי שם הוא איפכא שלניזק דהיינו הבעלים אינו שוה כלום וכיון שכן מה טעם ישלם המזיק, ניתן ליישב. דניתן לומר, דאטו אם אחד יאכל פרוסת לחם של חבירו ועל ידי זה החיה את נפשו יצטרך לשלם כפי המחיר הגבוה שהוא נהנה, ועל כרחך שרק לדוגמא הביא הנתיבות דכשם שאין מתחשבין עם זה שהוא ממון לגבי המזיק בלבד כמו כן אין מתחשבין מה שהוא ממון רק להניזק בלבד. עיי"ש.
לאחר זמן מצאתי בחשוקי חמד בבא קמא (קג:) שכך היתה דעת הגריש"א זצוק"ל, וז"ל "ולא דומה למה שכתב הנתיבות (סי' קמח סק"א) שהמזיק לחבירו דבר ששוה רק לניזוק לא חייב דשם לא שוה כלל לאחר, משא"כ הכא ששוה גם לבעלים וגם לאחרים אלא שאין דרך והיכא תמצא למוכרו לאחר, ע"כ שאלת מו"ח שליט"א [זצוק"ל]".
המוקשה בביאור המנחת שלמה בדברי הנתיבות
אמנם לענ"ד נראה דאף על גב דביאורו המחודש של המנחת שלמה בדברי הנתיבות הינו קילורים לעינים, מכל מקום אכתי אינו מיישב את כל קושיות גדולי האחרונים ממרחבי הש"ס על דבריו, וכדלהלן.
דהרואה יראה, דקושיית כל האחרונים מהגמרא גיטין (נג.) מכהנים שפיגלו שחייבים לשלם אף על פי שלאחר שחיטה וזריקה אי אפשר למוכרו אכתי בעינה עומדת, שהרי עכשיו לקרבן הזה אין שום מציאות שיהיה בר דמים ואפילו הכי המזיקו חייב.
זאת ועוד גם קושיית האור לציון מהגמרא בבא קמא (עח:) על דברי הנתיבות אכתי בעינה עומדת, שהרי גם שם כשאמר הרי עלי עולה וכבר הפרישו ואין שום מציאות שיהיה בר דמים ואפילו הכי המזיקו חייב. וצ"ע.
יישוב אבן השתיה בדברי הנתיבות
יישוב נוסף בדברי הנתיבות מצאנו בדברי שו"ת אבן שתיה (סי' פד) דחידש מדיליה דכל מה שפטר בנתיבות אינו אלא בדבר שאינו מוכרח לקנותו פעם נוספת, וכדלהלן.
דכתב שם, וז"ל "דעד כאן לא אמרינן דעל ממון כזה אינו חייב לשלם אלא דוקא במקום דאין הניזק צריך לקנות חפץ אחר כמו בכתובת אשה דאינה חייבת לקנות הדבר שהפסידה כי הא ליכא כאן גרמי, וגם על גוף הנזק אינו חייב כיון שאינו ממון למוכרו לאחרים. משא"כ בכהנים שפיגלו, נהי שפטור גם כן משום מזיק כיון שאינו יכול למוכרם מכל מקום כיון שעל ידי כן צריך להוציא עוד מעות מכיסו לקנות קרבן, חייב מדינא דגרמי שגרם לו לשלם מעות".
לפיכך העלה שם לדינא במזיק דרכון של חבירו, דהואיל ואינו שוה ממון אלא לבעליו לכן מדין מזיק פטור. אלא שיש לחלק, דאם הניזק במקום שחייב שיהיה לו דרכון חדש ולשלם עבורו, יהיה דינו כבכל מזיק קדשים שחייב לשלם מדינא דגרמי. משא"כ איפכא, במקום שאין מכריחין את הניזק לשלם עבור חדש דהמזיקו פטור, ואף על פי שאינו יכול לצאת מהמדינה בלעדיו ועל ידי כך מוכרח לשלם מכל מקום דינו רק כמבטל כיסו של חבירו שאף מזיק בידים פטור. עיי"ש.
אמנם במנחת אשר וייס (סי' קיא) השיג על דבריו, שהרי לדרכון או כל רשיון עבודה וכו' יש מחיר בשוק על ידי הממשלה שמוכרת אותו, וז"ל "דבאמת יש שוק לכל אלה, והוא כמה שוה דרכון להימכר על ידי משרד הפנים וכמה שוה רשיון נהיגה להימכר על ידי משרד הרישוי". עיי"ש.
אולם מצאתי שבספר בפתחי חושן נזיקין (פ"י הערה מד) באמת הסתפק בכוונת הנתיבות, וז"ל "ולדברי הנתיבות נראה שהמזיק חפץ משומש שאינו שוה למוכרו אבל עדיין היה אפשר להשתמש בו דלא מיקרי בר דמים. אך אפשר לחלק, דשאני בנדון הנתיבות בדרך לשדהו או אוכל בבית הבליעה שאין מציאות בעולם שיהא בר דמים, אבל חפץ הראוי להשתמש בו סוף סוף הזיקו אותו שימוש הראוי לכל העולם אלא שאין בני אדם קונים חפץ כזה וחייב לשלם כמה שוה הפסד שימוש זה. וצ"ע".
הרואה יראה דבעצם שורש ספיקו זה, בעצם מיתלי תלי וקאי במחלוקת אחרונים שציינו לעיל בביאור דברי הנתיבות. האם העיקר כביאור המנחת שלמה, דכוונת הנתיבות היתה לפטור רק בחפץ שאין שום מציאות בעולם שיהא בר דמים משא"כ בחפץ שראוי לכל העולם רק שאין לו שימוש דחייב לשלם, או שמא העיקר כביאור הערך שי והקהילות יעקב דכוונתו היתה לפטור בכל החפץ שאי אפשר למוכרו בשוק שאינו מוכרח לקנותו פעם נוספת. ודו"ק.
במחלוקת האחרונים בצורת השומה
עוד כתב בספר משפט המזיק (שם) שאף על פי שכמעט כל האחרונים חלקו על הנתיבות, מכל מקום מצאנו מחלוקת נוספת בין אחרוני זמנינו כיצד יש לשום הלכה למעשה את הנזק בחפץ משומש, וכדלהלן.
שיטה ראשונה הביא בשו"ת שמרו משפט (ח"א סי' קי) בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שבמזיק חפץ משומש יש לשום כמה ניזק זה היה מוכן לשלם עבור עיסקת חליפין שיקבל חפץ חדש כזה והוא יתן תמורתו את החפץ הישן עם תוספת כסף ואת תוספת הכסף הזו ישלם המזיק.
שיטה שניה מצאנו בחוט שני מילי דנזיקין (עמ' שלו), וז"ל "מי שהזיק חפץ משומש לחבירו, אף על פי שאינו עומד להימכר ולא ישיג חפץ משומש בשוק מכל מקום חייב לשלם כמה שהיה שוה להימכר כזה חפץ בשוק. דברים משומשים שאין שמין אותם לענין היזק כמו שנמכרים בשוק, ואינם שוים אלא לבעליהם, וכגון משקפיים ואצלו הם שווים כמעט את כל הסכום וכהאי גונא יש לומר בחליפה. ועל כן יש לדון בכובסים שהזיקו חליפה שמחזקת בערך ו' שנים, וכבר נשתמש ג' שנים, והג' הראשונות שוה יותר ועל דרך זה יעשו פשרה".
כמו כן הביא בשמרו משפט (שם) בשם הגאון רבי ניסים קרליץ זצוק"ל, שצריך לחלק את שנות קיום חפץ זה באופן המקובל וישלם לו כפי השנים שנשאר לחפץ זה להיות בשימוש, כגון בחפץ שרגילים להשתמש בו שלוש שנים והזיקו לאחר שנה שיצטרך לשלם פחות שליש מערכו. עיי"ש.
שיטה שלישית כתב בספר זכר טוב (סי' ח' אות יז) דיש לשום כמה היה מוכן הבעלים לשלם כדי שלא להפסיד חפץ משומש זה, הואיל וזה מגלה כמה באמת שוה חפץ כזה מבחינת דיני התורה. והביא ראיה לדבריו מהמאירי בבא קמא (מ:) בענין המזיק ולדות של שפחה, דשמין כמה היה הבעלים מוציא כדי שלא ינזקו הולדות שלו וסכום זה ישלם המזיק. וכן היא דעת הגר"מ פרבשטיין שליט"א שהובאה בספר דברי משפט (מאסף תורני) דשמין כמה היה מוכן סתם בעלים לשלם עבורו, שהרי רק הבעלים ישלמו את המחיר האמיתי בחפץ משומש. עיי"ש.
במזיק חפץ שערכו יורד כל שנה
שיטה רביעית בנדון זה מצאנו בדברי הרה"ג צבי שפיץ שליט"א בספרו משפטי התורה (ח"א סי' כד), וכדלהלן.
דכתב שם, שמנהג בתי הדין כדעת מרן החזון איש ועוד אחרונים שמדד השומה אינו לפי המחיר בשוק. אולם הוסיף שם, דיש לחלק בצורת השומה בין חפצים אשר הרגילות שתוחלת חייהם לזמן קצוב לבין חפצים אשר צורת השימוש בהם משפיעה על תוחלת חייהם.
ושלח לי הרב מכתב לבאר דבריו בהרחבה, וז"ל "לכבוד ידידי ורעי הרה"ג יצחק הדר שליט"א שלום וברכה עד בלי די, בנדון שאלתו החשובה לגבי השומה של חפצים משומשים. בדברים שידוע שיש להם ממוצע של תוחלת חיים של מספר שנים, שמים לפי זה כמה שנים היה החפץ המשומש כשהוזק וכן באיזה מצב היה בשעת הנזק. ולדוגמא, דוד שמש והקולטים מכיון שהם חשופים לפגעי הטבע גם אם לא יעשו עמהם מאומה הם יכלו, ולכן החברות בתור מקדם ביטחון נותנות כ-8 שנים אחריות עליהם. ונניח שנוסיף על זה עוד שנתיים, הואיל וסביר שיחזיקו עד 10 שנים. אף על פי שישנם מקרים שמחזיקים יותר זמן וישנם פחות זמן, מכל מקום משערים באופן ממוצע ולפי זה דנים כמה שנים היה הדוד או הקולטים בשעה שהזיקו אותם".
אך הוסיף שם שישנו הבדל גדול בין דוד שמש וכו' לבין משקפיים חולצה וכו', וז"ל "לגבי משקפיים וחולצות וכדומה שמצד עצמם אין בלאי אולם בגלל השימוש וצורת השימוש של כל אחד נגרם הבלאי, לכן אצל אדם מבוגר המשקפיים שמרכיב הינם שימושיות ליותר שנים כי הוא זהיר יותר לשומרם שלא יהיו בהם שריטות, וגם אינו מחליפם עם כל דגם חדש שיצא לאור, וכן מכיון שלא קופץ ומשחק וכדומה לכן בדרך כלל הם אמורים לשרוד אצלו לשנים רבות יותר. לפיכך שיקול זה נלקח בחשבון בעת השומה, כששואלים כמה זמן המשקפיים אצלו ובאיזה מצב הם היו לפני השבירה, ובדרך כלל אצל אדם מבוגר מחזיקים המשקפיים לפחות כ-5 שנים, ואם כן נמצא שמחלקים את עלותם לפי חמש שנים. משא"כ אצל ילדים קטנים או בגילים של בית ספר יסודי שאינם זהירים רצים ומשחקים בכדור וכו' שם מראש ידוע שהמשקפיים הנ"ל יחזיקו מעמד כחצי שנה פחות או יותר, ותלוי כמובן בגיל ואם זה נשבר לבן או לבת שזהירים יותר וכדומה, לפיכך בכפוף לכך מחשבים את הנזק. וכמובן תמיד שואלים באיזה מצב היו המשקפיים לפני, כלומר הזכוכיות והמסגרת לפני הנזק. ובאופן דומה מחשבים גם נזקי חולצה לגבי תוחלת החיים שלה, וכמה פעמים בממוצע כיבסו אותה וכו'. לפיכך אף על פי שאי אפשר לקבוע שומה ודאית תמיד צריכים להגיע לבסוף לפשרה בסכום, אבל באופן כללי כך היא ההסתכלות". ע"כ המכתב.
וכתב במשפטי התורה שם (הערה 2) דוגמאות לשומה זו, כגון בחולצה משומשת קצת שמחירה בשוק כעת הינו 20 ₪ אבל לבעליה שוה 45 ₪ מחמת שהבלאי שנעשה בה קטן ביותר, המנהג לחייב את המזיק 45 ₪ הואיל וזהו ערכה הממוני. משא"כ בחולצה משומשת חצי שנה שגם לניזק שוה רק 25 ₪, שהמזיק ישלם רק סכום זה הואיל וזהו ערכה האמיתי.
אולם הדין שונה בחפצים שיש להם זמן תוחלת חיים ידועה כדוד שמש או משקפיים וכו', שיש לשום את מחירם בשוק כשהיו חדשים ולהפחית לפי היחס של השנים שכבר השתמשו בהם, וכשיטת הגר"נ קרליץ זצ"ל. ודוגמא לדבר, לו יצויר שדוד שמש חדש עולה בשוק 2000 ₪ אך תוחלת חייו הינה בממוצע כעשר שנים כלומר שכל שנה נפחת לבעלים 200 ₪ משווי החפץ, אם כבר השתמשו בו שש שנים יצטרך המזיקו לשלם 800 ₪ שזה מחיר גבוה. והטעם, דאף על גב שמחירו כעת בשוק נמוך מאוד כמשומש, מכל מקום המזיקו משלם כפי מה ששוה לבעליו לפי יחס הזמן שהשתמש בו כבר. עיי"ש.
כמו כן כתב בספר חק ומשפט (עמ' קכה) בחפץ מסוים שלא אמור להחזיק זמן רב אלא משך ימיו אמורים להיות קצרים, שהמזיקו חייב לשלם את שווי החפץ באשר הוא שם בהתאם לזמן שנותר להשתמש בו. עיי"ש.
בהערת המנחת אשר וייס על שומה זו
אמנם הרה"ג אשר וייס שליט"א בשו"ת שלו מנחת אשר (שם) העיר על כל האחרונים הללו, דפסקו שהשומה נקבעת לפי הזמן שחפץ כזה ראוי לשימוש ולהפחית את הזמן שכבר השתמשו בו ואת ההפרש ישלם המזיק, וכדלהלן.
דכתב שם, שכעין שומה זו בחישוב מספר השנים שנשארו לשימוש בחפץ מצאנו רק בגירעון כסף של עבד עברי וכן בשדה אחוזה, וברור שאין שום קשר בין גירעון זה לבין מזיק חפץ משומש שערכו נפחת כל שנה. והטעם פשוט, דשאני עבד עברי ושדה אחוזה שבהם בלבד התורה קבעה מגזירת הכתוב שיעור וזמן לשווים, ולפיכך אין משניהם שום מקור ללמוד שגם בנזיקין כך השומה.
עוד הוסיף שם, וז"ל "דאי אפשר כלל להעריך את תוחלת שימושו של חפץ כלשהו ואין בזה כלל מה שבפרט, וזה תלוי לפי המקום והזמן וטיב הדבר והנהגת הבעלים בשימושו ואי אפשר לקבוע בזה מסמרות לפי ההלכה". וצ"ע.
ביישוב קושית המנחת אשר
אולם לענ"ד יש לכאורה להעיר על דברי המנחת אשר הללו במה שהקשה על שומה זו של משפטי התורה ודעימיה, וכדלהלן.
דהנה בספר פתחי חושן נזיקין (פרק י' סעיף כב) פסק, וז"ל "המזיק חפץ שאינו יכול לעמוד עוד זמן הרבה אינו משלם אלא לפי אומד שווי החפץ כפי הזמן שהיה יכול לעמוד".
והביא בהערה שם (אות מה) מקור מפורש ליסוד זה מדברי שו"ת הריב"ש (סי' תקו) שיש לחשב גם בנזיקין את הזמן שאפשר להשתמש בדבר, וז"ל "והסותר ביתו של חבירו או משבר כליו אין מחייבין לבנות לו בית כמוהו ולא לעשות לו כלי כמוהו, אלא שמין כמה היה שוה וכמה הוא שוה עתה ומשלם לו הדמים שבין זה לזה. ובנדון זה גם כן, היה לו לחייב ראובן לבנות התקרה בנין חזק ושמעון יסייע לו בבנין כדי שומת נזק תקרה הראויה לשנה או לשנתים. ולא שיבנה שמעון עתה בנין לשנה או לשנתים מעץ רקבון, ותהיה ההוצאה יתרה על השבח יתר מאד ולסוף השנה או שנתים תיפול, ויצטרך ראובן לבנותה מחדש. וכל שכן שחייבו לבנות מבנין הגון וחזק כמו תקרה אחרת, הסמוכה לה שלא נפלה שהיא מבנין הגון ויפה". עיי"ש.
ביאור דבריו, דהנה אדם שתוך כדי בנייה הרס והפיל את תקרת חבירו שהיתה ישנה ורעועה ובלאו הכי היתה מחזיקה מעמד רק עוד שנה או שנתיים, מילתא דפשיטא שאי אפשר לחייב את המזיק בתקרה חדשה. אלא הדין הוא, שבעל התקרה ייצוק את תקרתו מחדש ואילו המזיק ישתתף רק כשווי של תקרה שהיתה מחזיקה שנה או שנתים ותו לא מידי.
אלמא מוכח מכל האמור, דאף על גב דמהתורה מצאנו שומא זו רק בגירעון כסף בעבד עברי וכן בשדה אחוזה, מכל מקום מוכח מדברי הריב"ש הללו דניתן להכריע כשומא זו גם בסתם נזיקין. ואם כן מוכח דלא כהמנחת אשר, שכתב שאין שום קשר בין גירעון כסף בעבד עברי לשומה בנזיקין. וצ"ע.
במזיק חפץ בעל ערך רגשי וכדומה
עוד כתב במשפטי התורה (שם) לדון במזיק חפץ שאינו שוה לסתם אדם שום דבר אלא רק לבעלים עצמו כגון מזכרת אישית וכדומה, האם המזיק יהיה פטור או שמא ישלם כפי מה שהיה מוכן הבעלים לשלם עבורה ממון רב, וכדלהלן.
והעלה שם, שבמזיק תמונה או שרשרת ישנה וכדומה שהיתה אצל הניזק כמזכרת מרבו או מקרוב משפחתו וכדומה ומחמת הערך הרגשי שיש לחפץ הדבר שוה לו ממון רב, ישלם לו המזיק רק כפי הערך הממוני של חפץ משומש כזה מבלי להתחשב בצד הרגשי. אולם ראוי שהמזיק יפייס את הניזק על הצער הרב שגרם לו, ובפרט אם הזיק לו בכוונה או שהנזק אירע מחמת פשיעה בהתנהגותו.
טעמו של דבר, שהמזיק מזכרת וכדומה אינו דומה למזיק חפץ משומש שאף על פי שכעת אין אנשים שרוצים לקנותו הואיל ורצונם בכלי חדש, מכל מקום הכרעת האחרונים דהואיל ובעצם היה שייך שיהיה לו שוק מסחרי כפי מה שהוא שוה באמת מבחינה ממונית. משא"כ במזיק חפץ שיש לו רק ערך רגשי גבוה, שבעצם אין לו ערך ממוני ולכן אדם אחר שפתאום יחליט לקנותו לא יתייחס לשווי שיש לבעליו האמיתי.
אולם כד נדייק איפכא, שבאופן שהחפץ הינו בגדר "עתיקות" יש לחייב את המזיק לפי המחירון שלו אף על גב שבעצם אינו שווה ממון גדול כל כך, כגון מכתב בכתב ידו החפץ חיים זצוק"ל שאינו אלא נייר בעלמא. והטעם פשוט, שהרי אף על פי כן יש לו ערך ממוני גבוה וראוי להימכר לאספני עתיקות, וממילא ישלם המזיק את הסכום המינימלי שאותו בודאי משלמים סוחרי עתיקות עבור חפץ כזה. עיי"ש.
ובספר משפט כהלכה (סי' שפז) הביא דכמו כן כתבו לפוטרו בספר דברי גאונים (כלל נא סי' כג) בשם שו"ת הרד"ם חחו"מ (סי' יג), לגבי המזיק חידושי תורה של חבירו שפטור. והטעם לכך, דמה ששוים חידושי התורה לכותבם יותר משאר העולם אין זה נחשב שוה כסף אלא רק הנאה בעלמא שיש לו מהם, ויש לדמות זאת לגונב טובת הנאה שפסק בש"ך (סי' שנ בסופו) שפטור מלשלם. עיי"ש.
אמנם העיר בספר פסקי המשפט (סי' שפז הערה 43) שהאחרונים לא הזכירו שנחלקו בכך הבית חדש והש"ך (סי' עב ס"ק קכח). דלשיטת הבית חדש, המזיק חייב לשלם כפי שהחפץ שוה לבעלים אף על פי שכלפי אחרים שוה פחות. וכן כתב במקור חיים (סי' לא).
אולם לשיטת הש"ך המזיק אינו מחויב לשלם אלא כפי ששוה לכל העולם, ולכן באופן שהחפץ אינו שוה רק לבעליו אינו גורם חובה למזיק לשלם עבורו. עיי"ש.
לעומת זאת בשו"ת מנחת שלמה (סי' קלה) כתב, דהמזיק חפץ שיש לו שוי ממוני בפני עצמו אלא שלכל העולם אינו שוה כל כך כגון מזכרות שאינה ניתנת למכירה כמו גביע שקיבל בירושה אך לגבי בעליהם יש להם שוי ממוני גדול, חייב המזיק לשלם לבעלים כפי שהחפץ שוה להם. משא"כ בחפץ שאין לו שום ערך כלפי העולם כגון תעודה וכדומה, המזיק פטור הואיל ואינו שוה כלום אליבא דאמת. וכמו כן דבר שאינו אלא זכות ממונית לבעליו ולאחרים אינו שוה כלום – המזיקו פטור. עיי"ש.
חפץ ששוויו נמוך אך שוה לבעלים הרבה
לאחר שהבאנו את מה שכתב במשפטי התורה שהמזיק מזכרת וכדומה פטור הואיל ואין לה בעצם שווי ממוני ורק לבעליו שוה ממון רב, יש לדון במזיק חפץ ששוויו נמוך בשוק ורק לבעליו שוה הרבה מחמת שהתרגל אליו, וכדלהלן.
דהנה בספר משפט המזיק (פרק לב אות ג) כתב, שאם הזיק דבר אישי שהמחיר לקנותו בשוק נמוך, אך לבעליו ישנן סיבות אישיות שהוא צריך לחפץ זה או שהתרגל רק אליו ולכן שוה בעבורו הון רב, דהמזיק חייב לשלם רק כפי שוויו בשוק בלבד. והראיה לכך, מהסוגיא בכושרא דחיותא דמה שהבעלים צריך אותו אינו נחשב בערך החפץ והמזיקו משלם פחות. עיי"ש.
כמו כן כתב בספר זכר טוב (שם) שאם הבעלים מחמת חביבותם לחפץ שלהם היו משלמים הרבה כדי שלא להפסידו, אין זה נכלל בערך החפץ והמזיקו משלם רק כמה שוה בשבילו בלא הרגשות חיצוניות שאינן מעלות את ערכו. עיי"ש.
לסיכום הדברים נמצאנו למדים, שמוכח מהתוספתא שכל מזיק צריך לשלם לפי מה שהיה שוה החפץ בשעת הנזק, ולא לפי כמה שהיה שוה בשעה שנקנה. אלא שנחלקו האחרונים בצורת השומה, דלדעת נתיבות המשפט יש לשום את החפץ לפי שוויו בשוק וממילא בחפץ שאין לו מחיר בשוק פטור לגמרי, והביא ראיות לדבריו. ושנחלקו האחרונים בביאור דבריו, דלביאור הקהילות יעקב ועוד כוונתו לפטור בכל מזיק חפץ שאי אפשר למוכרו בשוק, ואילו למנחת שלמה כוונתו לפטור רק בחפץ שאין מציאות בעולם שיהיה ממון גמור משא"כ בדבר שראוי לכל העולם רק שאין לו קונים דהמזיקו חייב. אולם הכרעת האחרונים כהחזון איש ודעימיה דיש לדחות את ראיות הנתיבות, ולפסוק שכל חפץ שבעצם שוה ממון המזיקו חייב אף על גב שאי אפשר למוכרו בשוק. אלא שנחלקו האחרונים כיצד יש לשום את הנזק, כפי שציינו בארוכה לעיל.
המורם מכל האמור:
אודות המזיק חפץ משומש או משקפיים של חבירו שמנהג בתי הדין כמרן החזו"א ודעימיה לחייב את המזיק חפץ שבעצם שוה ממון אף על פי שאי אפשר למוכרו בשוק. אלא שמצאנו ארבע הגדרות באחרוני זמנינו כיצד שמין זאת. דבשו"ת שמרו משפט (ח"א סי' קי) כתב בשם הגרשז"א זצ"ל, שיש לחשב כמה מוכן אדם לשלם בעד עיסקת חליפין שיקבל חפץ כזה חדש והוא יתן תמורתו את החפץ הישן עם תוספת ההפרשים ולפי זה נעמוד על שווי הישן. ואילו לדעת הגר"נ קרליץ זצ"ל צריך לשום את שנות קיום חפץ כזה, וישלם לו באופן יחסי כפי השנים שנשאר לחפץ כזה להיות בשימוש. אולם בספר זכר טוב כתב וכן דעת הגר"מ פרבשטיין שליט"א, שיש לשום כמה היה מוכן סתם בעלים לשלם עבורו שהרי רק הבעלים ישלמו את המחיר האמיתי בחפץ משומש. אולם נראה שהעיקר להלכה כמשפטי התורה שיש לחלק בין סוגי החפצים ובעליהם, ולכן בחפץ שתוחלת חייו ידועה יש לחשבן את השנים כמה היה אפשר עוד להשתמש בו, ואילו בחפץ שתוחלת חייו תלויה ברמת השימוש בו אז יש לבדוק כמה זמן בעליו היה משתמש בו, כגון אדם מבוגר שמן הסתם שומר על חפציו יותר זמן משא"כ ילד שהיה מקלקלו בזמן קצר יותר.
אולם בחפץ ששוה לניזק ממון רב לא מחמת שוויו אלא מסיבות צדדיות כגון מזכרת מקרוב משפחה וכו', המזיקו פטור בדיעבד לכולי עלמא הואיל ובעצם אינו שוה כסף כלל. ומאידך גיסא, במזיק עתיקות חייב לשלם מחיר מלא כפי שנמכרים בשוק אף על פי שבעצם אינם שווים ממון.
לעיון במקורות הדין יחד עם נושאים נוספים בדיני ממונות האקטואליים
ניתן לרכוש את הספר משנת יצחק במספר: 052-761-4179
מאת: הרב יצחק הדר שליט"א - מגשר, בורר, דיין, וטוען רבני.