בירור שמות לפני סידור הגט

פוסק השולחן ערוך באבן העזר סימן ק"כ סעיף ג: כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִים וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית. וכתב הרמא: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם הַסוֹפֵר צָרִיךְ לְהַכִּירָן כמבואר בטוּר, וְכֵן נִרְאֶה לִי. וְהַכָּרָה זוֹ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד, וַאֲפִלּוּ עַל פִּי אִשָּׁה וְקָרוֹב. עוד כתב הרמא: וְצָרִיךְ לְהַכִּיר שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְשֵׁם אֲבִיהֶם, וְכָל שֶׁהֻחְזְקוּ שְׁלֹשִים יוֹם בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם יוֹתֵר. וְשֵׁם אָבִיו, נָהֲגוּ לִכְתֹּב עַל פִּי עַצְמוֹ כמבואר בבֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם. וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶן שָׁוִים, אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ, שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכֶנּוּ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וִיגָרְשֶׁנָּה עָלָיו. וּבִשְׁעַת הַסַכָּנָה, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים.

מה המקור לדין הכרת שמות הבעל והאישה טרם סידור הגט, והאם אפשר לשאול על שמותם לאחרים?

במשנה במסכת בבא בתרא דף קס"ז עמוד א: כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַשּׁוֹבָר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן, וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר. שואלת הגמרא: מַאי וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּיר שֵׁם הָאִישׁ בַּגֵּט וְשֵׁם הָאִשָּׁה בַּשּׁוֹבָר! ובבית יוסף הביא שדעת הרשב"ם שהסופר והעדים צרכים שיכירו שזה שמו. עוד הביא הבית יוסף את דברי הנימוקי יוסף שכתב דלא סגי בהכרת פנים, ושיסמוך על אחרים בשמות, משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי, אלא צריך שיכיר שמותיהם גם כן. וכתב הבית יוסף כלומר שאם אינו מכיר שמם, אף על פי שהוא מכיר אותם לא יכתוב, דחיישינן שמא החליפו שמותם, ויכתוב גט לאשת חבירו. ולא סמכינן לכתוב על סמך שנשאל אחר כך שמותם לאחרים. אבל אין סברא לפרש, שבא לומר שאם שאלנו לאחרים על שמותם והגידו לנו שלא נסמוך עליהם. להלכה פסק הרמב"ם אחד השטרות הנכתבים לאחד שלא בפני חבירו, ואחד השטרות שאין כותבין אותם אלא מדעת שניהם, ושניהם עומדים, כולם צריכים שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר, שזהו פלוני בן פלוני, וזהו פלוני בר פלוני. שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהם בשמות אחרים ויודה זה לזה. וכן פסק בטור ובשולחן ערוך: כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִים וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית.

האם גם הסופר צריך להכיר את האיש והאישה לפני הגירושין?

כתב הבית יוסף דאף על גב דפירש רשב"ם, שיהא מכירן, הסופר והעדים. וגם הרמב"ם הזכיר סופר, לאו דווקא, דקפידא ליתא אלא אעדים, דסופר זה אינו מעלה ואינו מוריד. ומה שהזכיר סופר בהלכות גירושין, אשגרת לשון הוא ולאו דוקא... ומעתה רבינו שכתב שיהא מכיר הסופר, לא דק. ובדרכי משה כתב שאין דברי הבית יוסף נראין בזה כלל דאין ללמוד בזה גיטין מממון, דגבי ממון לא תלוי בכתיבה כלום, ולהכי לא מעלה ולא מוריד הכרת הסופר. מה שאין כן בגט שהכתיבה היא עיקר כמו החתימה... ולכן הסופר צריך להכירן כמו העדים. וכן פסק הרמא: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם הַסוֹפֵר צָרִיךְ לְהַכִּירָן כמבואר בטוּר, וְכֵן נִרְאֶה לִי.

מי שהוחזק שמו בעיר שלושים יום, האם חוששים לו שמא שם אחר יש לו?

כתב הבית יוסף דין הוחזק בעיר שלשים יום אין חוששין לו, לא הזכירו הטור ולא ידעתי למה, דהא אגט איתמר בגמרא. והרמב"ם שלא כתבו, איכא למימר דמשמע ליה שהוא בכלל מה שכתב שצריך שיהיו מכירין ויודעים שזהו פלוני ואשתו פלונית, וסמך על מה שכתב בפרק כ"ד מהלכות מלווה הלכה ג', ומיניה ילפינן לענין גיטין. אבל רבינו שלא הזכירו גם בדיני ממונות לא ידעתי לו טעם. וברמא פסק: וְכָל שֶׁהֻחְזְקוּ שְׁלֹשִים יוֹם בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם יוֹתֵר. וְשֵׁם אָבִיו, נָהֲגוּ לִכְתֹּב עַל פִּי עַצְמוֹ כמבואר בבֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם.

הוחזק שמו או שם אביו בעיר שלושים על פי עצמו, האם כותבים את הגט על פיו?

כתב הבית יוסף שאפילו הוחזק על פי עצמו... וגם שם אביו כותבין על פיו, אם הוחזק שלשים יום, ואף על גב דלא עביד לאיגלויי כל כך כמו שמו, משום דאם כן אין לדבר סוף. והוסיף הבית יוסף שאף על פי שהרמב"ם כתב, כל מי שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. ולא כתב 'כל מי שהוחזק שמו ושם אביו'. יש לומר דלישנא דגמרא נקט, כמנהגו, ובגמרא כי אמרינן כל מי שהוחזק שמו היינו שמו ושם אביו, אלא דלישנא קלילא נקט. אבל ראיתי נוהגים לכתוב שם אביו על פיו. וכן פסק הרמא: וְשֵׁם אָבִיו, נָהֲגוּ לִכְתֹּב עַל פִּי עַצְמוֹ כמבואר בבֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם.

מי כשר להעיד בהליך בירור שמות טרם הגט?

כתב הרא"ש דלהיכר איש ואשה סומכין על פי עד אחד ואפילו קרוב ואשה, דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא. וכן פסק השולחן ערוך: וְהַכָּרָה זוֹ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד, וַאֲפִלּוּ עַל פִּי אִשָּׁה וְקָרוֹב.

שני אנשים בשם יוסף בן שמעון הגרים בעיר אחת וגם שמות נשותיהם שווים, כיצד צריכים לנהוג בעניין הגט?

הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך פסקו להלכה: וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶן שָׁוִים, אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ, שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכֶנּוּ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וִיגָרְשֶׁנָּה עָלָיו.

האם בשעת הסכנה ניתן לכתוב גט אף על פי שלא מכירים את המגרש?

במשנה במסכת גיטין דף סו עמוד א נאמר: מי שהיה מושלך לבור, ואמר כל השומע את קולו [דהיינו כל מי ששומע את קולו ופירש את שמו ושם עירו כמבואר ברש"י] יכתוב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו. והגמרא שואלת: וליחוש שמא שד הוא? אמר רב יהודה: כשראו לו דמות אדם. אינהו נמי אידמויי אידמו! דחזו ליה בבואה. אינהו נמי אית להו בבואה! דחזו ליה בבואה דבבואה. ודלמא אינהו נמי אית להו! אמר רב חנינא, לימדני יונתן בני, בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו. ודלמא צרה היא! תנא דבי רבי ישמעאל: בשעת הסכנה [כגון שנוטה המגרש למות] כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. וכן פסקו הרמב"ם הטור והשולחן ערוך: וּבִשְׁעַת הַסַכָּנָה, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים.

שכתובים לאיש גט ואין אשתו עמו, האם יש לחוש שייתן את הגט רק לאחר זמן ולא בתאריך שנכתב בו?

השולחן ערוך פסק: כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, ומבאר בחלקת מחוקק באות ו': שלא חיישינן שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי כבר תירצו בתוספות דלא מקדים איש פורענות לנפשיה.

כאשר האיש מגיע יחד עם האישה להתגרש, האם צריך לדעת מי זה האיש ושזו אשתו, וכיצד צרכים להכירם?

בשולחן ערוך פסק: כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִים וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית. ובחלקת מחוקק באות ז' מבאר שהוא הדין אם אשתו עמו צריך שיהיו מַכִּירִים וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית. ומבאר בבית שמואל באות ד' כלומר שמו כך הוא וכן שם אשתו. ואפילו אם הוא ואשתו לפנינו ויודעים שזו אשתו צריכים לידע שמותם, כמבואר בבית יוסף שכתב ונראה אפילו אם מכירים את שמותם צריכים לידע שזו אשתו, או שיודעים שאשתו כך היא שמה ואם אין אשתו עמו צריכים לידע שזהו שמו ויש לו אישה דשמה כך הוא כמה שנכתב בגט.

מה הטעם שצרכים להכיר את שמו ואת שם אשתו לפני סידור הגט?

כתב החלקת מחוקק באות ח' שנראה דלכתחלה צריך שיכירו, משום חשש רמאות שמא יתן הגט לאשה אחרת. אבל אם חתמו ולא הכירו, והאמת כן הוא שכן שם האיש והאשה, אף שבשעת חתימה לא הכירו רק סמכו עליו, נראה דכשר בדיעבד, דהא בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין.

מדוע לדעת הרמא גם הסופר צריך להכיר את שמותם של בני הזוג המתגרשים?

כתב החלקת מחוקק באות ט' שצריך שהטעם שישמע הסופר מפי הבעל כי צריך שיכתוב לשמו ולשמה, ולכן צריך לכתחילה לידע קודם שיכתוב שזה שם האיש ושם האישה. ובפתחי תשובה באות י כתב שבספר גט פשוט, נראה שהעיקר להלכה כדעת הבית יוסף, דאין הסופר צריך להכיר את האישה והאישה. אך לעומתו הביא את הספר תורת גיטין שמקיים את דעת הרמא שצריך הסופר להכיר את האישה והאישה ומכל מקום כתב בסוף דבריו שזה חומרא בעלמא.

האם ניתן לסמוך על הכתב שכתב הסופר כדי להכיר שם האיש והאישה לצורך סידור הגט?

בשולחן ערוך פסק: וְהַכָּרָה זוֹ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד, וַאֲפִלּוּ עַל פִּי אִשָּׁה וְקָרוֹב. הפתחי תשובה באות י"ג הביא את דברי התורת גיטין שכתב שקצת פוסקים רצו ללמוד מכאן, במעשה שאירע באחד שאמר לסופר ועדים כתבו ולשליח שייתן. ושכחו העדים והשליח שם המגרש והאישה ומי הן ומאיזה מקום הן. רק הסופר מצא כתוב אצלו שמם ושם מקומם. ורצו קצת לומר דהוי כמו הכרה דמהני מפי כתבם וטעות הוא, דשאני הכא דהכרה דכאן הוא רק מדרבנן, דמדאורייתא הבעל נאמן. ועוד דהכרת שמו הוי מילתא דעבידא לאגלויי כמו שכתב הרמב"ם שאפשר לידע שלא מפיהם, מה שאין כן כאן שאי אפשר שיתברר הדבר רק מפי הכתב הזה.

שלח הבעל שליח לעדים עם מכתב שכתוב בו "כתבו ותנו" האם מספיק שעד אחד יכיר את שמם?

בפתחי תשובה באות י"ג הביא את דברי התורת גיטין שכתב שרצו קצת פוסקים ללמוד מכאן באחד ששלח בכתב לעדים כתבו ותנו, ולא הכירו הכתב, דסגי בעד אחד, משום שזה דומה להכרת שמם, וכתב התורת גיטין שטעו טעות גדול, דהכרת שמו הוי מילתא דעבידא לאגלויי דכשהוחזק בעיר שמו שלושים ימים יום הכל יודעין, מה שאין כן הכרת כתב, תדע שבקיום כתב בעינן תמיד שני עדים ופשוט הוא.

האם אפשר לסמוך על השמות האיש והאישה הכתובים בכתובה, כאשר האישה מציגה את הכתובה לפני סידור הגט?

כתב הפתחי באות י"ב בשם הבית מאיר, איתא בתשובת הגאון מרדכי זיסקינד אב בית דין קהילת קודש האמבורג זכרונו לברכה, בסימן כ"ד דשאל השואל איש ואישה בא ומשוטטים בארץ ונתרצו להיות גט ביניהם. והאישה הציגה כתובתה לפנינו ונכתב בה שם בעלה בנימין וואלף בר יהושע. והיה בדעתינו לכתוב בגט שם אבי הבעל ושמו כנזכר בכתובה. ועיין שם שלא השיב על זה. ולעניות דעתי נראה מהעניין שלא הייתה הכתובה מקויימת. אם כן לפי המבואר בבית יוסף ובספר גט פשוט ובבית שמואל דאפילו האיש והאישה לפנינו צריך הכרת שמם, אף דהאמת דאפילו אישה וקרוב נאמנים, ולפי זה יש לומר, דהוא הדין על ידי שטר אפילו אינו מקויים כמו בסימן י"ז סעיף י"א. מכל מקום היינו על ידי שטר היוצא מתחת יד שאינו של שניהם, אבל שטר כתובה היוצא מתחת ידה, מה עדיף ממה שהיא מעידה על שמו והוא על שמה דלא מהני. לכן נראה דאורחים כאלו שאין להם שום מכיר, אף הכתובה לאו מידי הוא. ואף אם היא מקויימת עדיין יש לחוש שמא זה אינו אישה, והעלה שמו בשם הנכתב בכתובה כדי להוציא האישה מתחת יד בעלה. ואין להם תקנה אלא על ידי שיחזיקו עצמם שלושים יום במקום הזה. ויוחזקו באיש ואשה ובשמותם באותן השלושים יום ועל ידי חזקה זו חשוב הכרה ויוכתב הגט.

האם נאמן הבעל להעיד על שם חמיו לצורך כתיבת השם בגט, ומה הדין אם הבעל עזב את הדת?

כתב הפתחי תשובה באות י"ג שבספר גט פשוט, הסתפק אם נאמן הבעל לומר שם חמיו. והביא שמוכח מדברי הרא"ם דכותבין על פי הבעל שם חמיו, ואף על גב דהבעל הוא עוזב דת. אמנם במקום אחר נסתפק בזה דאפשר אפילו על שם אביו אינו נאמן העוזב דת, ומכל שכן על שם חמיו. והביא שם שכן מבואר בתשובת מהר"ם לובלין סימן קי. ומסיים שם ולעניין הלכה למעשה יראה דיכתבו שתי גיטין אחד בשם המגרש והמתגרשת לחוד, וגט שני בשם אבי המגרש ואבי המתגרשת על פי המגרש העוזב דת ואם הוא שעת הדחק, דאי אפשר לקחת שתי גיטין ייקחו גט אחד בשם המגרש והמתגרשת לחוד.

מה ההגדרה של המושג שעת הסכנה לעניין כתיבת גט ללא הכרת שמות הצדדים, ומה הדין בבעל משומד שהעדים אינם מכרים את שם אשתו ומאיזה מקום היא?

בשולחן ערוך נפסק להלכה: שּבִשְׁעַת הַסַכָּנָה, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים. ובפתחי תשובה באות ט"ו כתב, נראה כל היכא דאיכא למיחש שתשב עגונה כל ימיה כשעת הסכנה דמי. והיינו לומר בשעת השמד שאינם רשאים לקיים המצות, מפני שהוא שעת הסכנה שאינן רשאין לקיים המצות, אין לפרסם לחקור אחר שם האישה ושם האיש פן יודע שמקיימים המצות, לכן כותבין על פי הבעל אף על פי שאינם מכירין, ומשם למדין דכל היכא דאיכא חשש עיגון דכשעת הסכנה דמי. ואם כן כאן נמי שהדבר נחוץ כיון שהבעל משומד אם כן איכא למיחש לשמא התעיף בו עיניך ואיננו ויברח ללחום מלחמתו, כמנהגו, ואולי יהרג ותשב אשתו עגונה כל ימיה. ובלי ספק שמטעם זה דכשעת הסכנה דמיא כותבין גיטין ושולחין אותם מארץ תוגרמה ומארצות אחרים, ואף על פי שאינם מכירין במקום הכתיבה שזה המגרש הוא בעלה של האישה שבארץ אחרת, וגם אין יודעין שם האשה כי אם על פי הבעל. אלא ודאי חשבינן להו כשעת הסכנה. ואם כן כאן נמי שלא היה לפנינו מי שידע שם האישה סמכינן על פי הבעל מפני העיגון. ואף על פי שהוא משומד שהרי בההוא דמי שהושלך בבור קאמרינן סתמא ובשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין ולא מפליג בין משומד לשאינו משומד. אלא ודאי דתקנת חכמים כך הוא, ובכי הא ודאי אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש.