גרושה שגמלה את הבן מהנקה, האם עובר לאב ומאיזה גיל?
דעה א': לאחר שנגמל מאמו, הבן אצל אביו, כיוון שחייב לחנכו וללמדו תורה כך כתבו הראב"ד, והרא"ש. לדעת הראב"ד מגיל 4 או 5 הבן אצל אביו שאז האב מתחיל ללמדו תורה, המגיד משנה דחה זאת, וסובר שאין חיוב ללמד תורה עד גיל שש. ומבאר החלקת מחוקק באות ח שמה שחייב ללמדו "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", מעת שיודע לדבר, בכך יכול לחנכו גם כשנמצא אצל אמו ומגיע אליו לפעמים. הרא"ש לא פירט גיל, אלא כתב שהבן אצל אביו. ודווקא בת צריכה להיות אצל אמה, לפי שהאם מצויה אצלה בבית יותר מן האב, שיוצא למלאכתו ולעסקיו, והאם משמרתה ומלמדה צניעות ואורח נשים. אבל בן, שהאב חייב ללמדו תורה ולחנכו למצוות, צריך שיהיה אצל אביו.
דעה ב': הבן אצל אמו עד גיל שש, וכופין על האב לתת לו מזונות כשהוא אצל אמו. בהגיעו לגיל שש, האב רשאי להתנות את נתינת המזונות בכך שהבן יהיה אצלו, ואם הבן נשאר אצל אמו אפילו אם האב עשיר לא כופים אותו לתת מזונותיו כך פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך.
כאשר האם מוחלת על המזונות של הבן האם יכולה להשאיר את הבן אצלה?
כתב החלקת מחוקק באות ט, שאמנם מלשון הרמב"ם משמע, שאם האם מוחלת על המזונות היא יכולה להמשיך ולהחזיק את בנה אצלה, ורק האב יהיה פטור ממזונות הבן, אך זה נגד המושכל, שהרי האב חייב לחנכו וללמדו בנו תורה, לכן יש לומר שמדובר באופן שהבן אינו רוצה להיפרד מאמו, אחרת הבן אצל אביו והאם אינה יכולה להמשיך ולהחזיקו אצלה. עוד טעם שיש להסביר את הרמב"ם באופן הזה, כי על פי המושכל, אין לבן שייכות לאם, ואילו האב מצווה עליו בכמה דברים ובפרט בלימוד תורה (אמנם בימינו עיקר החינוך הוא במוסדות החינוך כמבואר בפסקי הדין הרבניים).
כאשר מת האב, האם הבן נשאר במשמורת אצל האם?
כתב הבית שמואל באות ב שכאשר האב מת הבן יהיה אצל אמו, ולא אצל משפחת האב.
כאשר האב והגרושה גרים בערים שונות, אצל מי יהיה הבן?
כתב הפתחי תשובה באות ד בשם המהרשד"ם והנודע ביהודה, אם האב וגרושתו דרים בערים אחרות, הבן אצל אביו, כי הוא אינו יכול להגיע לפעמים אל אביו כדי שילמדו תורה ויחנכו.
גרושה שגמלה את הבת מהנקה האם הבת נשארת ברשותה?
דעה א': פוסק השולחן ערוך, שהבת נשארת אצל אמה לעולם, אפילו אם האם נישאת שוב, והאב ממשיך להתחייב במזונותיה משום צדקה, עד שימות, ותיזון אחר כך מנכסיו בתנאי הכתובה, כשהיא נשארת אצל אמה. ובחלקת מחוקק כתב בשם הרמ"ה שהדין כן גם בגרושה ולא רק באלמנה, כי המשנה ממנו נלמד הדין, כתבה בסתם ולאו דווקא אלמנה.
דעה ב': דין בת אצל אמה, מתייחס דווקא לאלמנה כי האם עדיפה על קרובי האב, אבל בגרושה שהאב נמצא, הוא קודם כך כתב הרא"ש בשם יש אומרים.
האם עיקרון טובת הילדים הוא הקו המנחה את בית הדין כאשר נראה להם שלא טוב לבת להיות אצל האם?
שיקול דעת בית הדין: כתב הרמ"א בשם מהר"מ פדוואה, שהכלל של "הבת אצל אמה" שייך דווקא שנראה לבית הדין שטוב יותר כך, אבל אם נראה להם שטוב יותר שתשב אצל אביה, היא תהיה אצל אביה.
האם יכולה האם לחייב את הבת להיות אצלה, כאשר הבת אינה רוצה להיות עמה, ומה הדין אם הבת שותקת?
כתב החלקת מחוקק באות י שמעיון בתשובה של מהר"מ פדוואה עליה נמסך הרמ"א, נראה שהאם אינה יכולה לכוף את הבת להיות אצלה בניגוד לרצונה. אולם, אם לבת לא אכפת כגון ששותקת, ורק לבית הדין נראה שעדיף לה להיות עם אביה, למעשה יש לדון בדבר, האם לעקור דברי חז"ל ש"הבת אצל אמה", בגלל אומדנה של בית הדין. [יש לציין שמהר"ם פדובה לא הכריע בדבריו, אלא רק כתב שיש מקום לומר שדברי הגמרא הם רק כשאביה ואמה שווים. ועוד אפשר לומר שאם הבת אינו רוצה להיות עם אמה הרשות בידה, ודקדק זאת מרש"י הערה זו מאת הרב יאיר וסרטיל מחבר הספר יאיר השולחן.]
מתה האם והסבתא מצד מעוניינת לקחת את הילדים לרשותה, האם הדין עמה, כאשר האב חי, ומה הדין אם אינו?
כתב הרמ"א בשם הרשב"ץ שאם מתה האם, האב קודם לסבתא, דהיינו: הסבתא שהיא אם אמה אינה יכולה לכוף שנכדיה יהיו עמה. וכתבו הח"מ, הב"ש, והפת"ש, שכאשר האב איננו, אזי נראה שהסבתא קודמת לקבל את הילדים לרשותה ממשפחת האב, בבנים עד גיל שש, ובנות עד עולם.
האם שייך הכלל של "הבת אצל אמא לעולם" כאשר האם הגרושה מזנה או שהיא פרוצה ופרוצים נכנסים אליה לבית?
כתב הפתחי תשובה, שבמקרה שגירש אשתו והבת נשארה אצל הגרושה, וזינתה האם – וגם במקרה שלא זינתה, אלא שהיא פרוצה או שפרוצים נכנסים לביתה, האב יכול להוציא את הבת מהאם שלא תלמד ממעשיה. ואפילו מת האב, הקרובים או בית הדין יוציאו אותה מבית האם הפרוצה, ויפקידוה ביד כשרים. ואפילו אם הבת רוצה להיות עם אמה, אין שומעין לה. [זהו למעשה עיקרון טובת הילדים בהלכה, ולמדנו שלפעמים הוא גם סותר את רצון הילדים, כאשר רצונם אינו לטובתם, וזוהי זכותו וחובתו של בית הדין לראות מהי טובת הילדים האמיתית]