1. נקדים ונאמר המדדים לקביעות בעניין המשמורת, הסדרי השהות ואופן וצורת חינוכו של קטין ייקבעו בעיקר לפי טובת הקטין, בין טובתו הגופנית ובין טובתו הרוחנית, בנסיבות שנוצרו.
2. מקורן של קביעות אלו בדברי הגמרא (כתובות קב, ב), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פב סעיף ז): "והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר שש."
3. ובהגהות הרמ"א (שם): ודווקא שנראה לבית דין שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה – אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה (ר"מ פדוואה סימן נג).
4. הרי שבצד ההלכה שהבת אצל אמה לעולם מובא בדברי הרמ"א שהמבחן האמיתי הוא טובת הילדה. יסוד ההלכה מובא בשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן לח):
5. ולעולם צריך לדקדק [...] אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון ליתומים, שבית דין – אביהם של יתומים לחזור אחר תקונן.
6. התשובה (המיוחסת לרמב"ן) מתבארת בשו"ת דרכי נועם (חלק אבן העזר סימן כו): כי חכמי התלמוד אמרו על הסתם, דסתמא דמלתא הבת אצל האם והבן גם כן בקטנותו ואחר כך עם האב [...] שכל זה תיקון הולד על הסתם. אבל אם ראו בית דין שאין בזה תיקון אלא אדרבה קלקול, מחזרין אחר תקנתן כפי ראות עיני הדיינין. וכל הפוסקים הסכימו בזה שהכל תלוי כפי ראות עיני בית דין מה שהוא תיקון לולד.
7. וכך נפסק בפסקי דין רבניים חלק א (עמוד 61): "שאין כלל יציב בדבר מקום הילדים, אלא רק כלל של סתמא – אם אין הכרעה אחרת." כך נהגו בתי הדין בישראל.
8. וכן (שם עמוד 157): כי ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים, אלא הלכות בטובת הילדים: אין הבן או הבת חפץ לזכויות אב או אם. אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות עליהם ישנן כאן, שמחוייבים הם לגדל ולחנך את ילדיהם.
9. ובבוא בית הדין לקבוע בדבר מקומו של הילד, בדבר המגע בינו ובין הוריו – רק שיקול אחד נגד עיניו, והוא טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזו אופן תהיה. אבל זכויות אב ואם – זכויות כאלו לא קיימות כלל.
10.וכן בפסקי דין רבניים חלק ג (עמ' 358): "שכל דין מקום החזקת הילדים איננה שאלה של זכות האם או זכות האב אלא טובת הילד קובעת."
11.ובפסקי דין רבניים חלק יא (עמ' 368): כלל גדול הוא בהלכה היהודית מדור דור ויסוד מוסד הוא בבתי הדין בארץ ישראל כי כל שיקול והחלטה בנוגע לקביעת מקום החזקת הילדים חייב להתבסס על מה שהוא טוב יותר לילדים.
12.מאחר שהקובע בהלכות אלו הוא טובת הילד, הרי שיש להבין את גוף ההלכה שהבת אצל אמה לעולם כקביעה המרבית של טובת הילדה. ההלכה באה מתוך הבנה מעמיקה בנפש הילדה ומתוך התחשבות בצרכיה החומריים והרוחניים של הילדה וביכולות אביה ואמה לספק את צרכיה.
13.המבי"ט (בשו"ת, חלק ב סימן סב) עמד על כך וביאר שההלכה באה מתוך קביעת טובת הילדה: "מה שאמרו הבת אצל אמה – לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתיקון הבת תלמוד דרך ארץ עם אמה [...]"
14.כך גם בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קכג): "וכללא דמלתא כי כל זכות שאמרו ז"ל בדבורם 'הבת אצל האם לעולם' [...] ובזכותה דברו לא בזכות האם [...] וכן בבן – בזכות הבן דברו."
15.הרי שבסופו של דבר הכרעת הדין תהיה לפי בחינת בית הדין בשאלת טובת הילדה. כבר הארכנו בזה בכמה פסקי דין בתכלית האריכות, וגם דבר זה אינו עניין לפסק דין זה.
16.אין ספק שבבני זוג שהחליטו על דרך מסוימת, הלכו בדרך זו הם עצמם וכן חינכו את ילדיהם – דרך המלך היא הדרך שבה התחילו לילך, וכל המשנה – ידו על התחתונה, וחובתו להוכיח שזו טובת הקטין.
