עגונה שבעלה נעדר במלחמה

אדם שנעלם במלחמה ולא נודעו עקבותיו, מה הדין כשאשתו טוענת שמת?

השולחן ערוך באבן העזר סימן י"ז סעיף מ"ג פוסק על פי המשנה ביבמות דף קי"ד עמוד ב: הָאִשָּׁה עַצְמָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם עַל פִּיהָ.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, הַתִּירוּנִי, וְלֹא הִזְכִּירָה שֵׁם כְּתֻבָּה, מַתִּירִין אוֹתָהּ לִנָּשֵׂא וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבְתָּה.

אֲבָל אִם בָּאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, תְּנוּ לִי כְּתֻבָּתִי, אַף לִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ, שֶׁעַל עִסְקֵי הַכְּתֻבָּה בָּאָה; וַהֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא מֵת, וְאֵין דַּעְתָּהּ לִנָּשֵׂא אֶלָּא לִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ מֵחַיִּים בִּלְבַד.

והוסיף הרמ"א: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו יֵשׁ לָהּ עֵד שֶׁמֵּת, לֹא מְהַנֵּי בִּכְהַאי גַּוְנָא (נימוקי יוסף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א).

ובשולחן ערוך בסימן י"ז סעיף מ"ח פסק המשנה ביבמות דף קי"ד עמוד ב: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: מֵת בַּעְלִי, כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם.

עוד מוסיף השולחן ערוך ביחס לנאמנות האישה לומר מת בעלי בזמן מלחמה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אָמְרָה: קְבַרְתִּיו, נֶאֱמֶנֶת. וְאִם אָמְרָה: מֵת עַל מִטָּתוֹ, נֶאֱמֶנֶת לְדִבְרֵי הַכֹּל.

וברמ"א הוסיף: וְהוּא הַדִּין כָּל שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁמֵּת אוֹ נֶהֱרַג רָחוֹק מִן הַמִּלְחָמָה, מְהֵימְנָא, דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר בִּדְדָמֵי אֶלָּא בְּאוֹמֶרֶת שֶׁמֵּת אוֹ נֶהֱרַג בְּמִלְחָמָה מַמָּשׁ, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּמִלְחָמָה, אֲפִלּוּ הָלַךְ שָׁם סָמוּךְ לְמַעֲרֶכֶת הַמִּלְחָמָה לִקְנוֹת שָׁלָל, נֶאֱמֶנֶת (בְּמָרְדְּכַי פרק הָאִשָּׁה בַּתְרָא בְּשֵׁם ראבי''ה).

עולה מן האמור: 

הָאִשָּׁה עַצְמָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם עַל פִּיהָ, וזה בתנאי כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, ובתנאי שלא תבעה את הכתובה, אך כאשר יש קטטה בין האישה לבעלה או מלחמה בעולם, אין האישה נאמנת לומר מת בעלי. כאשר אמרה קְבַרְתִּיו יש מחלוקת. אמרה מת על מטתו או שלא במלחמה נאמנת.

אדם שנעלם במלחמה ולא נודעו עקבותיו מה הדין אם עד אחד אומר שמת, או שני עדים אומרים שמת?

השולחן ערוך בסימן י"ז סעיף מ"ח פסק על פי הרמב"ם: אֲפִלּוּ בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, לֹא תִּנָּשֵׂא, שֶׁמָּא הִיא שָׂכְרָה אוֹתוֹ, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ עֵד.  

ובבאר היטב באות קמ"א כתב בשם החלקת מחוקק: שהרא''ש בסימן כ' כתב יש מי שפירש דברי הרמב''ם, דמיירי כשאמרה היא מתחלה מת בעלי ואחר כך בא העד המסייע לה, דחיישינן שמא שכרה אותו, אבל אם בא העד לבדו נאמן הוא, ואין זה מוכרח לסמוך להקל בלא ראיה.

ובסעיף נ פוסק השולחן ערוך: בָּא עֵד אֶחָד וְאָמַר: רְאִיתִיו שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה אוֹ בְּמַפֹּלֶת, אִם אָמַר: קְבַרְתִּיו, תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו, וְאִם לֹא אָמַר: קְבַרְתִּיו, לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא.

וכתב הרמ"א: אֲבָל שְׁנַיִם, אֲפִלּוּ לֹא אָמְרוּ: קְבַרְנוּהוּ, נֶאֱמָנִים (ג''ז טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד, אֲפִלּוּ אָמַר: מֵת, אוֹ נֶהֱרַג, וּרְאִיתִיו אַחַר כָּךְ וְהִכַּרְתִּיו הֵיטֵב בִּטְבִיעוּת עַיִן וּרְאִיתִיו שֶׁמֵּת, נֶאֱמָן, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: קְבַרְתִּיו (בית יוסף בְּשֵׁם הַמָּרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִשָּׁה).

העולה מן האמור: 

כאשר אדם נעלם במלחמה ולא נודעו עקבותיו ובא עד אחד ואומר שמת, לא תינשא ואם נשאת לא תצא, ואם אמר העד קברתיו תנשא על פיו. וברמ"א כתב אֲבָל שְׁנַיִם, אֲפִלּוּ לֹא אָמְרוּ: קְבַרְנוּהוּ, נֶאֱמָנִים.