ראתה דם מחמת תשמיש על עד שלו או שלה שלושה פעמים רצופות לאחר הנישואין, האם חייב לגרשה ולשלם כתובה?
פוסק השולחן ערוך הנושא אישה, ובדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקינחו את עצמם בעד, נמצא דם על העד שלה, או על העד שלו. אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים סמוכות זו לזו, אסור לה ליישב עם בעלה, ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת: [כי היא הגורמת] האם דין זה שמפסידה את הכתובה מוסכם להלכה לכל השיטות?
דעה א': כמבואר בשולחן ערוך שפסק על פי הרמב"ם שאין לרואה מחמת תשמיש תוספת כתובה. ומבאר המשנה למלך שזה כדין שאר מומים שנתגלו שאין בהם תוספת כתובה, וברואה מחמת תשמיש אין הבדל בין אם ידעה מהם או לא.
דעה ב': לדעת בעל העיטור והרמב"ן יש לה תוספת כתובה, כי רק במומים שידעה מהם אין לה תוספת. ולכן ברואה מחמת תשמיש שלא ידעה, יש לה תוספת. הובאו דבריו בבית שמואל ובחלקת מחוקק.
מה הטעם שלדעת השולחן ערוך פטור הבעל מלשלם תוספת כתובה כשהאישה רואה דם מחמת תשמיש?
כתב הבית שמואל שהטעם שרואה דם מחמת תשמיש אינה זכאית לתוספת כתובה הוא כיוון שנפסק ביורדה דעה שנאסרת מספק, ולכן היא מפסידה כתובתה. ולא אומרים שהבעל חייב מטעם איני יודע אם פרעתיך שחייב לשלם כמבואר בבא קמא דף קי"ח עמוד א. אלא מדמים לדברי הריב"ש שבספק טריפה המוכר צריך להחזיר את המעות, ולא אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, לפי שספק טריפה אסור ואם כן, אין לך מום גדול מזה.
הוחזקה שרואה דם מחמת תשמיש הפסידה את תוספת הכתובה, האם מפסידה גם זכויות נוספות?
בשולחן כתב שאינה זכאית גם לכל תנאי מתנאי הכתובה, שהרי אינה ראויה לתשמיש. והבית שמואל מבאר שהאישה מקבלת נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, וכן נדוניה שהכניסה לו, בדיוק כדין שאר נשים ואינה מפסידה בזה, כי היא לא ידעה מקיומו של מום זה ולכן אין לקונסה. ואין לדמות לעוברת על דת, שידעה מכך, והטעתה אותו.
האם חייב לגרש אישה הרואה דם מחמת תשמיש, והאם יכול להחזירה לאחר זמן?
פוסק השולחן ערוך שצריך האיש להוציא ולא יחזיר לעולם. ומבאר בחלקת מחוקק באות ג שהטעם לכך הוא כי חוששים שמא האישה תינשא לאחר ואחר כך יתרפא הפגם, ואז הבעל יטען שלא נתן דעתו לכך, ואילו ידע שתתרפא לא היה מגרשה, ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים. והר"ן הביא מחלוקת אם דין זה הוא דווקא כשמנמק את סיבת הגירושין, וכאן סתמו ולא חילקו, לפי שידוע שאין אדם משהה אישה האסורה עליו בתשמיש.
האם שייך דין רואה דם מחמת תשמיש בבתולה?
פוסק השולחן ערוך שכל הדין שייך דווקא כשהייתה כך מתחילת נישואיה, ומבעילה ראשונה ראתה דם. ונחלקו האם הדין שייך גם בבתולה או רק באלמנה.
דעה א': לדעת החלקת מחוקק והבית שמואל באות ד', כל הדין כאן מתייחס רק לאלמנה, כי בבתולה אנו תולים את הפעם הראשונה בדם בתולים, ושוב אין ראיה שמהפעם הראשונה היא רואה דם מחמת תשמיש.
דעה ב': לדעת מהר"ם פדוואה דין רואה דם מחמת תשמיש שייך גם בבתולה. אם אחרי הפעם הראשונה, שתולים בדם בתולים, היא רואה שלוש פעמים נוספים, הפסידה כתובתה. ורק אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם כלל, אומרים שרק לאחר הנישואין הפכה לרואה דם מחמת התשמיש, ונסתחפה שדהו. הובאו דבריו בחלקת מחוקק ובבית שמואל באות ד.
מה הדין אם ראתה דם מחמת תשמיש לאחר הנישואין, והאם מותר לו לגור עמה בשכונה אחת?
פוסק השולחן ערוך, אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנישאת, נסתחפה שדהו (מזלו גרם). לפיכך אם בעל פעם אחת ולא מצא דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש, יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזירה עולמית. וכתב הרמ"א שיש אומרים דאם אינו רוצה לישא אחרת ורוצה לשרות עם זו על ידי שליש בשנה אחת. צריך לגרוס "בשכונה אחת", כי המגרש את אשתו אינה רשאית לדור בשכונתו. אמנם אם גירשה מחמת שרואה דם מחמת תשמיש מותר לה לדור בשכונתו. ובטעם הדבר שמותר נחלקו.
דעה א': לדעת החלקת מחוקק מותרים לגור באותו שכונה דווקא כשמשרה אותה על ידי שליש, שישמור ביניהם.
דעה ב': לדעת הבית שמואל יתכן שנכתב כאן שליש, רק כדי לדאוג לצרכיה הגשמיים, אך אין צורך בשמירה (ב"ש).
האם בשבויה שחזרה מהשבי התירו שתגור עם בעלה באותו חצר?
כתב החלקת מחוקק באות ו, שבשבויה מותרת אפילו באותו חצר.
מדוע לא חייב לגרש את אשתו שהשתחרר מהשבי, הרי אסור לו לבוא עליה וצריך הוא לישא אישה אחרת?
פוסק הרמ"א על פי דברי הראשונים שהובאו בבית יוסף, שלא ילך בעלה של השבויה אצלה אלא בעדים, ואין צריך לגרשה. ובחלקת מחוקק כתב שיש להקשות מסימן קנד סעיף י, שבשהה עשר שנים ולא ילדה, אם אינו נושא אחרת חייב לגרשה, כדי לזרזו לשאת אחרת ולקיים מצות פרו ורבו, ומדוע כאן רשאי להשהותה. ואפילו אם כבר קיים מצות פרו ורבו, מכל מקום אסור לשהות בלא אשה. ותירץ שיש לחלק, שבשהה עשר שנים שהיא בת תשמיש, חוששים שלא יישא אחרת, על אף שאוסרים עליו לבוא עליה לכן חייב לגרש, לעומת זאת, ברואה דם מחמת תשמיש היא אינה בת תשמיש, ממילא ברור שהוא יוציא אותה ויישא אישה אחרת, ואין צורך לגזור על כך שיהיה חייב לגרשה.
כשנושא אישה אחרת האם צריך לגרשה את הראשונה שרואה דם מחמת תשמיש?
דעה א': לדעת מהר"מ פדוואה צריך לגרש את הראשונה, כדי שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו וכתב החלקת מחוקק שדבריו תמוהים, שהרי אינה בת תשמיש.
דעה ב': לדת החלקת מחוקק אינו צריך לגרש את הראשונה שראתה דם מחמת תשמיש, כאשר נשא אישה אחרת. כמו בשהה עשר שנים ולא ילדה שמתירים לו לשאת אחרת בלי לגרש, ולא חוששים שיאמרו שזו אשתו וזו זונתו, והחשש שיאמרו כן מובא בגמרא באגדה ולא בהלכה. והב"ש יישב את המהר"ם פדוואה, שרק בשהה עשר שנים שהיא ראויה לתשמיש, לא יאמרו שהיא זונתו.
ראתה דם מחמת תשמיש והוא רוצה להשהותה על ידי שליש, והיא תובעת גירושין, האם צריך לתת לה את תוספת הכתובה?
אם הוא רוצה להשאירה ולהשרותה על ידי שליש, היינו: אדם אחר שיספק לה כל צרכיה. ומשום כך היא תובעת גירושין, כתבו החלקת מחוקק והבית שמואל שהבעל פטור מלתת לה תוספת כתובה, כיוון שהיה רשאי להשאירה כך, אלא שהיא באה בטענה. ובאופן זה יש להעמיד את תשובת המהר"ם פדוואה שכתב שלא צריך לתת תוספת כתובה לאישה הרואה דם מחמת תשמיש.
אישה שזינתה תחת בעלה, האם יכול שלא לגרשה ובאלו תנאים?
כתב הרמ"א שכל שכן אם זינתה תחתיו, דמאיסה ליה, שמותר לו שלא לגרשה. ונחלקו הדעות באלו תנאים מותר לו להשאירה:
דעה א': לדעת החלקת מחוקק והבית שמואל במקרה כזה, מותר להשרותה אפילו בלי עדים, ואפילו יכולה לשמשו בביתו כשפחה, כיוון שמאוסה עליו, ואין חשש שיבוא עליה. ומה שכתב הרמ"א בכהי גוונא הוא לאו דווקא שצריך להשהות דווקא בעדים. עוד כתב הבית שמואל שיש לחלק בין מקרה שזינתה, לבין מי שקינא לה ונסתרה או לשבויה, שאסור לו להתייחד עימם, ששם רק ספק אם זינתה, ולכן אינה מאוסה לו כל כך. ואילו שזינתה וודאי היא מאוסה לו בצורה נחרצת.
דעה ב': הפתחי תשובה באות ב כתב, שיש לדייק מדברי הרמב"ם שאסור להם לגור בבית אחד כאשר זינתה תחתיו, והרדב"ז החמיר אפילו בעדים, וכתב שאין לסמוך על דעת המקילים בזה, אלא יוציא בגט.
גירשה משום שהיא מאוסה בעינו מחמת שיש לה צרעת, האם יכול לגור עמה בחצר?
כתב בבאר היטב באות ח, שכאשר גירשה משום שהיא מצורעת ומאוסה בעיניו, פסק השבות יעקב, שלא תגור עמו האישה בחצר אחת, דלא פלוג רבנן. והמשנה למלך מפקפק בהוכחה שהביא השבות יעקב.