נפל האיש למים שאין להם סוף, האם יכולה האישה להינשא או לגבות כתובתה ומדוע?
הנה קיימא לן שכאשר נפל האיש למים שאין להם סוף האישה לא תינשא!
ויש לדון מה הטעם שאסור לאישה להתחתן כאשר נפל בעלה למים שאין להם סוף? האם מפני שהוא מיעוט המצוי {מיעוט חוזרים מהים כאשר נפלו למים שאין להם סוף} לכן גזרו בזה?
או שאף על פי שהוא מיעוט שאינו מצוי {רוב האנשים שנפלו למים שאין להם סוף לא חוזרים}, אבל מחמת איסור אשת איש החמירו ואסרו לאישה להתחתן שנפל בעלה למים שאין להם סוף?
מקור הדין: במשנה במסכת יבמות דף קכ"א עמוד א' מבואר: נפל למים, [וטבע] בין שיש להן סוף, בין שאין להן סוף, אשתו אסורה.
הטעם בזה הוא שבמים שיש להם סוף חוששים שמא עדיין חי. ובמים שאין להם סוף חוששים אולי שהה זמן מה במים, ועלה לחוף ממקום אחר, ועדיין חי הוא.
אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול [מלא במים] ועלה [מהבור] לאחר שלשה ימים.
והגמרא בדף קכ"א עמוד א' דנה בדין זה - תנו רבנן: נפל למים, בין שיש להם סוף, בין שאין להם סוף - אשתו אסורה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, ושאין להם סוף - אשתו אסורה.
היכי דמי מים שיש להם סוף? אמר אביי: כל שעומד אדם ורואה את כל מקום המים שטבע בהם מארבע רוחותיו.
בספר מראות הצובאות אבן העזר סימן י"ז באות נ"ח כתב: כתבו התוספות בפרק החולץ [דף ל"ו עמוד ב'], דאדרבא מים שאין להם סוף הוה מיעוט המצוי, ומשום הכי הוא דהחמירו בו לכתחילה, וכך כתב הרא"ש שם בסימן ה'. ע"כ.
ועיין עוד בביאור הגר"א בסימן י"ז סעיף ל"ב באות קט"ז שכתב: אלא מחמירין בספק אשת איש, דאזלינן בתר חששות רחוקות.
אם נפל למים שאין להם סוף, האם האישה גובה את כתובתה או לא?
בשולחן ערוך אבן העזר סימן י"ז סעיף ל"ה כתב: יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם נָפַל לְמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה לִנָּשֵׂא.
בבית יוסף אבן העזר סימן יז אות ל"ה הביא את דברי הרשב"א בתשובה (חלק ב' סימן ל"ב) אם לא היתה ראויה לינשא לכתחלה אלא שאם נישאת לא תצא, יש לומר שאינה גובה.
שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר כל שאינה יכולה לינשא לכתחלה, ויש לומר דכל שאם נישאת לא תצא, אף היא גובה כתובתה, דשפיר קרינן בה לכשתנשאי לאחר, שכבר נישאת ולא תצא, וזה נראה לי יותר.
הבית שמואל באות ק"ז כתב: שמשמע מדברי הרשב"א שדווקא אם נשאת כבר אז יכולה לגבות את הכתובה, אבל אם לא נשאת עדיין לא.
בחלקת מחוקק באות ס"ה כתב: נראה דדוקא כשיש שני עדים על זה שנפל למים שאין להם סוף, ושהה כדי שתצא נפשו, דבממון לא סמכינן על עד אחד. והביאו הבית שמואל באות ק"ז להלכה.
וכתב הבית שמואל שמשמע בהגות מרדכי שאפילו אם לא נשאת עדיין גובה הכתובה יש לומר שאם העידו שני עדים שנטבע במים שאין להם סוף.
אז על פי הדין היא מותרת, אלא חומרא דרבנן הוא דאסורה להנשא, משום הכי גובה הכתובה, אבל אם ליכא אלא עד אחד, אז על פי הדין היא אסורה אלא בעגונה הקילו חז"ל, ונתנו נאמנות לעד אחד, ובמים שאין להם סוף לא הקילו אינו יכול להוציא הכתובה, וכך כתב בחלקת מחוקק.
עוד כתב הבית בית שמואל באות ק"ז: שהרמב"ם והראב"ד חולקים על דין זה וסבירא ליה דאינה גובה הכתובה כיון דאסורה להנשא. {כאשר נפל האיש למים שאין להם סוף}
ועיין עוד בבאר היטב באות ק"י שכתב: שדעת הכנסת הגדולה בדף מ"ט עמוד א' שרוב פוסקים סבירא ליה דאינה גובה כתובתה.
