מתי אומרים שבעל שגירש את אשתו אפילו שלא נאסרה עליו אסור לו להחזירה?
במשנה במסכת גיטין דף מ"ה עמוד ב' מבואר: המוציא את אשתו משום שם רע {שיצא עליה לעז זנות} לא יחזיר, {לעולם לא יחזיר את גרושתו בין שנמצאו הדברים נכונים ובין שלא נמצאו הדברים נכונים}
משום נדר לא יחזיר. {גירש את אשתו משום נדר לא יחזיר לעולם את גרושתו, בין שהותר הנדר ובין שלא הותר}
הגמרא בדף מ"ו עמוד א' מבארת שיש מחלוקת בטעם הדבר: הטעם הראשון הוא משום קלקול, והטעם השני כדי שבנות ישראל לא יהיו פרוצות בעריות ובנדרים.
וכן בהמשך דנה הגמרא האם צריך לכפול את תנאו כאשר אומר לאישה לפני הגירושין, מִפְּנֵי כָּךְ אֲנִי מוֹצִיאֵךְ, בכדי שיחול התנאי, ולאחר מכאן לא יוכל להחזיר גרושתו לעולם.
בשולחן ערוך באבן העזר סימן י סעיף ג הביא את מחלוקת הראשונים בפסיקת הדין בקצרה: הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַדְרָנִית, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית, לֹא יַחֲזִיר. [את גרושתו]
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא אָמַר לָהּ: מִפְּנֵי כָּךְ אֲנִי מוֹצִיאֵךְ, לֹא יַחֲזִיר. [היינו: לאחר שגירשה לא יכול להחזיר גרושתו]
בפתחי תשובה באות ד' כתב: שבספר ישועות יעקב כתב דבתשובת מהרמ"ב סימן ל"ד כתב דרוב הפוסקים הסכימו, דסתמא מותר להחזירה, וכן נכון לדינא עד כאן לשונו. [דהיינו יכול להחזיר את גרושתו אם גירשה מבלי שכפל תנאו אלא אמר בסתם מִפְּנֵי כָּךְ אֲנִי מוֹצִיאֵךְ]
השולחן ערוך בסימן י' סעיף ד' פוסק להלכה: הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁרוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ, לֹא יַחֲזִיר [את גרושתו]: ומבאר הבית שמואל באות ח' שכאן לכל הדעות לא צריך לומר מפני כך אני מוציאך, משום שאסורה לו, ולכן סתמו כפירושו, ואפילו שלא פירש מפני מה מגרשה אסור לו לחזיר גרושתו.
העולה מן האמור:
בעל שגירש את אשתו אפילו שלא נאסרה עליו, יש מקרים שאסור לו להחזיר את גרושתו, כגון: אם גירשה משום שם רע – דהיינו: לעז של זנות, לא יוכל להחזיר גרושתו. גם כאשר גירשה משום נדר – דהיינו שהאישה נודרת ולא מקיימת ובעוון נדרים בנים מתים לכן לא יוכל להיות מחזיר גרושתו. וכן אם גירשה בגלל שראתה דם מחמת תשמיש, לא יוכל להחזיר גרושתו. וכן התבאר בריש סימן י' שכשאר יצא קול שהתחתנה עם אדם אחר ומחמת קול זה התגרשה ממנו, שוב אינו יכול להחזיר גרושתו.
